לא המדרש הוא עיקר אלא המעשה. כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת. (52)

~

צריך האדם לשים על היצה״ר דברי תורה, כדי שיהיה נשבר. כי אין צורר ליצה"ר, חוץ מדברי תורה. וע״כ כתוב, והיו הדברים האלה, אשר אנכי מצווך היום על לבבך, שפירושו על שני יצריך, שני לבבות.

היצה"ט למה צריך דברי תורה? היצה"ט מתעטר בדברי תורה. והיצה"ר נכנע ע"י דברי תורה.

(זוהר חדש, 2-3)

~

לא לחינם אמר הקב״ה, כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור, מַעֲלֶה אני עליו כאלו פדה אותי ואת בניי מבין העכו״ם.

הרי כמה בני אדם שעוסקים בתורה ובגמילות חסדים ומתפללים עם הציבור, והקב״ה ושכינתו וישראל אינם נגאלים? אלא הפירוש הוא, שיעסוק בתורה, כדי לחבר השכינה עם הקב״ה, ולא לשום כוונה אחרת. גמילות חסד, כי אין חסיד אלא המתחסד עם קונו, שכל המצוות שעושה תהיינה כדי לגאול בזכותם את השכינה מן הגלות, ולא לשום כוונה אחרת. בזה הוא עושה חסד עם הקב״ה ונקרא חסיד. (105)

~

מי שגומל חסד עם השכינה, להעלותה מן הגלות, גומל חסד עם הקב״ה.

משום, כשחטאו ישראל והקב״ה רצה לייסר אותם, הייתה אמא, השכינה, רובצת עליהם, ועיכבה את הקב״ה  מלייסרם. עד שיצאו לתרבות רעה. מה עשה הקב״ה? הִגְלה בני המלך, ישראל, עם המלכה, השכינה. ונשבע, שלא יחזור למקומו, עד שהמלכה תחזור למקומה. נמצא, שמי שגומל חסד עם השכינה, וחוזר בתשובה, ובכל התורה והמצוות שלה, אינו מכוון אלא רק לפדות השכינה מן הגלות, הוא שעושה חסד עם קונו, והוא כאילו גאל אותו ושכינתו ולבניו מן הגלות. (106)

~

אמר אליהו, משה, אתה הוא אותו האדם, אתה הוא הבן של המלך והמלכה, אשר העבודה שלך אל הקב״ה, אינו אפילו כמי שעושה חסד עם קונו, אלא כבן שמחויב לאזור עצמו וכוחו לגאול את אביו ואימו, ומוסר עצמו למיתה עליהם. כי מי שאינו בן המלך ועושה חסד עם המלך ועם המלכה, ודאי שנחשב זה, שעושה חסד עם קונו. אבל אתה, שאתה בן מלך, הרי זה חוב עליך ולא חסד.

קם משה והשתטח לפני הקב״ה. בכה ואמר, כן יהי רצון שלו שיחשוב אותי כבן, שהמעשים שלי אל הקב״ה ושכינתו יהיו אצלם, כבן המשתדל בהם אחר אביו ואימו, שאוהב אותם יותר משאוהב את עצמו ונפשו ורוחו ונשמתו. וכל מה שיש לו הוא מחשיב לאפס ואין, כדי לעשות בהם רצון אביו ואימו ולפדותם בהם. ואע״פ שאני יודע שהכול הוא ברשותו ואין לי מה לתת לו, עכ״ז הרחמן רוצה את ליבו של האדם. שיהיה מוכן אל הכול. באותה שעה בא הקב״ה, נשקו ואמר, משה, ודאי אתה הבן שלי ושל השכינה, חכמים ומלאכים נשקו את הבן. קמו כולם ונשקוהו, וקיבלוהו לרב ומלך עליהם. (107-108)

~

אע״פ שהה׳ של אצילות, של שם הויה, המלכות, סומכת את הכול, אין לכם לעוף למעלה ולרדת למטה, זולת עם המלכות.

כמו האיברים של הגוף שאין להם תנועה זולת בנשמה, כן האיברים שיש לה, ספירותיה, מתפשטים עליכם לסמוך אתכם בהם. כי כך היא הה׳, כמו הים, אם יש לה כלים למלא אותם, הם מתמלאים ממנה ומתפשטת בהם כמו נחלים המתפשטים מן הים על הארץ. ואם אין לה כלים, היא ה׳ בלבדה, יחידה, בלי התפשטות של הנחלים.

כך הכלים של השכינה, שלמעלה הם מלאכים קדושים, ולמטה הם ישראל, אם יש בהם בעלי מידות, בעלי חסד, חסידים גיבורים, בעלי תורה נביאים וכתובים, צדיקים. אנשי מלכות, שנאמר בהם, ואשר כוח בהם לעמוד בהיכל המלך, בעמידה של התפילה בהיכל המלך, שהוא אדני המלך שלה הוא, הויה. והם חכמים ונבונים ראשי ישראל, ולא ראשי ערב רב, המלכות, מתפשטת עליהם בע"ס שלה, בעת ההיא יורד עליה עילת העילות, ביוד הא ואו הא, לרדת עליהם, להקים עליהם השכינה. (128-128)

~

והאֵם רובצת על האפרוחים. ישראל מצפצפים אליה בכמה צפצופים של התפילות, והיא אינה רוצה לרדת אליהם, להאיר מלמעלה למטה, שאינה רוצה לשנות מקטנות, שרובצת, ומאירה רק מלמטה למעלה. מה עושים ישראל? לוקחים עימהם האם, השכינה, וקושרים אותה בקשר של תפילין וכשמגיעים לק"ש, קוראים בניה בשש מילים הייחוד, שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד, חג״ת נה״י דז"א מגדלוּת. והם יורדים אל אימם, השכינה, וקושרים אותם עימה בייחוד בשכמל״ו. וכתוב, אשר תקראו אותם, שתקראו הו״ק דגדלות דז״א, שיאירו בשכינה, שאז תאיר את החסדים מלמעלה למטה, שהוא עונתה, זמן הזיווג שלה. וכתוב מועדיי, כלומר, אשר תקראו אותם במועדיי, בעונה שלי. (142)