כל מה שברא הקב״ה בעולמו, לא ברא אלא לכבודו, שנאמר, כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. הקב״ה ברא את האדם בעולם, ונתן בו שמו הויה. (זוהר חדש, 2)

~

ברא הקב״ה באדם ד׳ אותיות י״ה ו״ה, שהן שמו הקדוש.

ברא בו נשמה לנשמה, שנקראת אדם, ומתפשטים בה האורות, בתשעה אורות כח"ב חג״ת נה״י. ועטרת יסוד משלימה אותם לעשר. והם משתלשלים מי׳ דהויה. והם אור אחד בלי פירוד. (זוהר חדש, 155)

~

אמר רבי עקיבא, מיום שחרב ביהמ"ק, נגדעו אלופי עצה, והדעות משובשות, והלב אינו קיים על בּוּרְיוֹ, והולך הכול אחר מַרְאית העין. (זוהר חדש, 642)

~

אשרי מי שמשתדל לדעת באותו עולם, שהנשמות שם. מי שיודע בו, ומשתדל לדעת אותו, אין שיעור לחכמתו. (זוהר חדש, 691)

~

קרוב ה׳ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. והרצון של האדם חשוב לפני הקב״ה יותר מכל הקורבנות והעולות שבכל העולם. כיוון שהאדם שׂם רצונו בתשובה, אין שער בכל הרקיעים שלא יהיה פתוח לפניו. הקורבן של האדם, תלוי בלב ורצון, שכתוב, והתודה אשר חטא עליה. והתוודה עליו. והכול תלוי בלב. אין קרוב לפני המקום, כליבו של אדם, וטוב לפניו, יותר מכל הקורבנות והעולות שבכל העולם. (זוהר חדש, 222-224)

~

אמר רבי חייא, ואורח צדיקים כאור נוגה, הולך ואור עד נכון היום.

ההולך בדרך צריך להיות עימו, מי שידבר עימו בדברי תורה. וכך דרכם של צדיקים, הולך ואור, הולך ועימו דברי תורה, שכתוב, ותורה אור. עד נכון היום, עד שתשתתף עימו השכינה, ולא תזוז ממנו. שלמדנו, בכל מקום שיש דברי תורה, השכינה שם. שנאמר, בכל מקום אשר אזכיר את שמי. (זוהר חדש, 123)

~

אין לך בכל העולם שיעמדו לפני הקב״ה, אלא התשובה והתפילה של האדם.

ג׳ מיני תשובה הן בכתוב הזה, תפילה, שוועה, דמעה, וכולם כתובים בכתוב הזה, שִ-מְעה תפלתי ה׳ ושוועתי האזינה, אל דמעתי אל תֶחֱרש.

כל השלוש חשובות לפני הקב״ה, ומכולן אין חשובה בהן כמו הדמעה. כי בדמעות מתעוררים והולכים הלב והרצון וכל הגוף, ובי״ג שערים באים לפני הקב״ה.

תפילה כתוב בה שמיעה, שכתוב שִמעה תפלתי ה'. שוועה כתוב בה ושוועתי האזינה. דמעה אינה כאלו, אלא יותר מכולן, שכתוב אל דמעתי אל תחרש.

תפילה, לפעמים שהאדם מתפלל תפילתו והקב״ה שומע, אבל אינו רוצה לעשות בקשתו, והוא שותק אליו, ואינו משגיח עליו, שהרי לא כתוב בה אלא שמיעה בלבד.

שוועה יותר חשובה מתפילה, שצועק ברצון הלב לפני אדונו. ומשום ששׂם רצונו יותר, כתוב בה האזינה. כמי שמטה אוזנו אל הדבר. ועם כל זה שותק, ואינו רוצה לעשות רצונו. אבל דמעה היא בלב וברצון כל הגוף, ומשום זה כתוב בה, אל דמעתי אל תחרש.

אין כל הדמעות באות לפני המלך. דמעות של כעס ודמעות של מוסֵר דין על חברו, אינן באות לפני המלך. אלא הדמעות של תפילה ותשובה, והמתפללים תפילה מתוך צרתם, כולן בוקעות רקיעים ופותחות שערים, ובאות לפני המלך.

ביום שנחרב ביהמ"ק, כל השערים ננעלו ושערי דמעות לא ננעלו. כתוב בחזקיה, שמעתי את תפילתך ראיתי את דמעתך. כלומר ראייה ממש מתוך הדמעות.

ולעת"ל, כתוב, ומחה ה׳ אלקים דמעה מעל כל פנים. יש דמעות לטוב, ויש דמעות לרע. לטוב, שהן של היצה"ט. לרע, שהן של היצה"ר. על דמעות שבצרה ודמעות התפילה, כתוב, בבכי יבואו ובתחנונים אובילם. (זוהר חדש, 228-235)

~

ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך, בשני יצריך, ביצה"ט וביצה"ר. הכול צריך כאחד. (זוהר חדש, 152)

~

אין לך אדם בעולם, שאין לו שתי אִשות אלו, והן נקראות יצה"ר ויצה"ט. והקב״ה נתנם לבני אדם, כדי לַנְחותם בהם. (זוהר חדש, 187)

~

כל גוי שיעשה תשובה, וייפרד מעבודה זרה, ומעברות, יכניס בו הקב״ה רוח קדוש ונפש קדושה. וע״כ יש לו חלק לעוה"ב. (זוהר חדש, 169)

~

אשרי הם החברים העוסקים בתורה, ואותם המזכים אחרים, שיוכלו לעסוק בתורה. (זוהר חדש, 245)

~

אשריהם ישראל, שהם מצויינים תמיד במצוות. בשִׁבתם, ובלכתם, בשוכבם, ובקומם.

ושיהיו ישראל מעוטרים בתורה ובמצוות, כדי שיידבקו תמיד בהקב״ה. שכתוב, ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כולכם היום. וכל הדבק בקונו, אינו ניזוק לעולם.

ולא עוד, אלא ששני מלאכי השרת מְלַווים לו לאדם, אחד בימינו, ואחד בשמאלו. שכתוב, כי מלאכיו יצווה לך לשמורך בכל דרכיך. ולא עוד, אלא שאם תמיד מָצוי במצווה, כביכול, שהקב״ה נעשה לו שומר. שנאמר, ה׳ שומרך.

מה עושה הקב״ה. נוטל מלאך ההולך בימינו, ומעמידו לפניו. והוא עומד במקומו. שנאמר, ה׳ צִלך על יד ימינך. ואותו המלאך שהוא משמאלו, מעמידו אחרי האדם. והקב״ה מימין ומשמאל. נמצא האדם נשמר מכל צדדיו, מי יוכל להזיק אותו?

ועל כן, צריך שלא יהא האדם מצוי בלא תורה ובלא מצוות, אפילו שעה אחת. בביתו הקב״ה שומרו מבחוץ, והאדם מבפנים. (זוהר חדש, 452-456)

~

ויטע ה׳ אלהים גן בעדן מקדם.

כשברא הקב״ה אדה״ר, מביהמ"ק בְּרָאוֹ, ומעפר ביהמ"ק נטל, וברא אותו. כיוון שברא אותו, ועמד על רגליו, באו כל הבריות להשתחוות לו.

מה עשה הקב״ה? נְטָלו משם, והכניסו לגן עדן, ועשה לו עשר חופות, כדוגמת י׳ חופות שעתיד הקב״ה לעשות לצדיקים בגן עדן לעת"ל. ומלאכי השרת היו יורדים ועולים, ועושים שמחה לפניו, ונתן לו חכמה עליונה. (זוהר חדש, 217-218)

~

בעת שהאדם נעשה מטיפה בשלייתה של אימו, כמו שגדל, מכניס בו הקב״ה מעט מעט רוח ונפש. ונר ניתן על ראשו בלילה. שנאמר, בהִילוֹ נרו עלֵי ראשי. ועמוד של אור ביום, שנאמר, ויסע עמוד הענן, ולילה בעמוד אש, ללכת יומם ולילה. ונאמר, כי נר מצווה ותורה אור. שהמלכות השולטת בלילה, נקראת נר מצווה, וז״א שנקרא תורה, השולט ביום, נקרא ותורה אור.

ומלמדים אותו כל התורה. ומלמדים אותו כל המצוות. ואומרים לו, ראה שזה הוא דרך עקלתון, הנקרא לילה. ובמקום זה יעלו כל נפשות בני אדם. שנאמר, קטן וגדול שם הוא ועבד חופשי מאדוניו.

ומראים לו בעמוד האש, שהוא על ראשו, כמה דובים ונמרים ואריות ומלאכי חבלה, שיושבים שם. וכלב שם. ועל זה אמר דוד, הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי. ומקום זה הוא חושך. ומלאכי חבלה קוראים אותו לילות. וע״ז אמר, מִפַּחד בלילות. הם נקראים לילות ממש.

ואומרים לו, אם תזכה למצוות, כל מצווה ומצווה יעשו לך ממנו מלאך טוב. ובשעה שתבוא במקוש הזה, ותזכה למצוות, יאמרו, סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך פלוני, ולא ישלטו עליך מלאכי חבלה.

ובדימיון הזה ביום, אומרים, אם תזכה בתורה, כל אות ואות תהיה מלאך, שיעזור לך במקום הזה. והתורה הנקראת דרך, תלך בדרך הזה, שלא ישלטו עליך. ועל זה אמר, לַנְחוֹתם הדרך. ואח״כ יראו לו את גן העדן, וכל חלק וחלק שיש בו לצדיק בפני עצמו. ומשׁביעים אותו שיקיים כל התורה. (זוהר חדש, 8-12)

~

נפשי איוויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך.

נפשי איוויתיך, ב׳ צורות טובות נתן הקב״ה באדם, לשמש בעוה"ז, נפש רוח. הנפש היא לקיום הגוף, במצוות שתתעוררנה ממנה, הרוח, להתעורר בתורה, ולהנהיגו בעוה"ז. ואם הנפש זוכה במצוות והרוח זוכה לעסוק בתורה, אז יורדת עליו גדלות יתרה מלמעלה, נשמה חיה יחידה, כפי דרכיו.

ובשניים אלו, נפש ורוח, הולך האדם בעוה"ז ומשמש בהם. כי אותה הנפש אינה מתקיימת בגוף, אלא בהתעוררות הרוח השורה עליה.

כשהאדם בא לשמש ולעבוד אדונו בב׳ אלו, בנפש ורוח, מתעוררת עליו מלמעלה התעוררות קדושה, ושורה על האדם, ומסבבת אותו מכל הצדדים. ומתעוררת בו בחכמה עליונה, לזַכותו להיות בהיכל המלך.

ואותה התעוררות השורה עליו, הוא ממקום עליון, מבינה, ומה היא שְׁמה. נשמה שמה. וממנה מתעורר לאדם לעשות תשובה ומעשים טובים. והיא כוח עליון כוח התשובה, שהיא בינה הנקראת תשובה, שהיא אם לרוח, הנמשך מז״א, והרוח הוא הבן שלה. כי ז״א הוא בן הבינה.

על הנשמה, יש לה אוהב עליון, ומהו שמו. נשמה לנשמה שמו. שהיא אור החיה, הנמשך מחכמה. והיא נקראת אב אל הרוח, מז״א. כי חו"ב, או"א לז״א. ממנה מתעורר אל האדם, יראה ואהבה תורה ומצווה, שהם נמשכות מאב ואם בן ובת. יראה ואהבה נמשכות מחו״ב, שהם נקראים אב ואם. תורה ומצווה נמשכות מז״א ומלכות, שהם נקראים בן ובת של חו״ב. יוד של שם הויה, חכמה, אב. הא בינה, אם. ואו ז״א, בן. ה"ת, מלכות, בת. וזו היא הויה מלאה. (זוהר חדש, 349-353)

~

אשרי הם המברכים ומקדשים לאדונם בכל יום ברצון הלב. (זוהר חדש, 737)