בשעה שעלה במחשבה לפני הקב"ה לברוא עולמו, כל העולמות עלו במחשבה אחת, ובמחשבה זו נבראו כולם, כמ"ש, כולם בחכמה עשית. ובמחשבה זו, שהיא החכמה, נברא עוה"ז והעולם של מעלה.

נטה ימינו וברא העולם של מעלה, ז"א. נטה שמאלו וברא עוה"ז, מלכות. כמ"ש, אף ידי יָסְדָה ארץ, מלכות, וימיני טִפְּחָה שמיים, ז"א. קורא אני אליהם יעמדו יחדיו. וכולם ברגע אחד נבראו. ועשה עוה"ז כנגד העולם של מעלה. וכל מה שיש למעלה, יצא כדוגמתו למטה. שאין לך דבר למטה, שאין לו שורש בעולמות עליונים. (358-359)

~

אם בני אדם היו יודעים האהבה שאוהב הקב"ה לישראל, היו שואגים כאריות לרדוף אחריו להתדבק בו. (61)

~

אשריהם הצדיקים, שרצונם הוא בדבקות הקב"ה תמיד. וכמו שהם דבקים בו תמיד, כן הוא דבוק בהם, ואינו עוזב אותם לעולם. (185)

~

אוי להם לבני אדם, שאינם יודעים ואינם נזהרים בעבודת בוראם. כי בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב, ואומרת, אוי להם לבני אדם, שמזלזלים בעבודת בוראם. אוי להם לבני אדם, מחילול כבודה של התורה. כל מי שעוסק בתורה בעוה"ז ורוכש מעשים טובים, יורש עולם שלם. וכל מי שאינו עוסק בתורה בעוה"ז, ואינו עושה מעשים טובים, אינו יורש לא זה ולא זה. לא את עוה"ז, ולא את עוה"ב. (60)

~

גדולה צעקה מכולן, שצעקה הוא בלב, וקרובה להקב"ה יותר מתפילה ואנחה, שכתוב, כי אם צעוק יצעק אליי שמוע אשמע צעקתו. (354)

~

מי שמתפלל ובוכה וצועק, עד שאינו יכול עוד לנענע בשפתיו, זו היא תפילה שלמה שהיא בלב, ולעולם אינה חוזרת ריקנית, אלא שמתקבלת. גדולה צעקה, שקורע גזר דינו של אדם מכל ימיו.

גדולה צעקה שמושלת על מדה"ד של מעלה. גדולה צעקה, שמושלת בעוה"ז ובעוה"ב. בשביל צעקה נוחל האדם העוה"ז והעוה"ב. שכתוב, ויצעקו אל ה' בצר להם, ממצוקותיהם יצילם. (354-357)

~

כל הדברים שבעולם תלויים בתשובה ובתפילה שהאדם מתפלל להקב"ה. וכל שכן מי שמוריד דמעות בתפילתו, שאין לך שער שאלו הדמעות לא תבואנה בו. כתוב, ותִפתח ותִראהו את הילד. ותפתח, זו היא השכינה, העומדת על ישראל כאם על הבנים. והיא פותחת תמיד בזכותם של ישראל.

כיוון שפתחה ותִראהו את הילד, ילד שעשועים, ישראל, שמתחטאים לפני מלכם תמיד. ומיד שמתחננים לפני הקב"ה, חוזרים בתשובה ובוכים לפניו, כבן הבוכה לפני אביו. כתוב, והנה נער בוכה. כיוון שבכה, הוסרו ממנו כל הגזרות הקשות שבעולם. (203-204)

~

והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע. והמשכילים, הם המסתכלים בסוד החכמה, שהשיגו החכמה, כי חכמה מכונה אור העיניים, והשגתה מכונה הסתכלות. (1)

~

חכמים, חשובים יותר מנביאים בכל זמן. כי נביאים, לפְעמים שׁורה עליהם רוח הקודש ולפעמים לא. וחכמים, לא הוסר מהם רוח הקודש אף רגע אחד. והם יודעים מה למעלה ולמטה, ואינם צריכים לגלות. אם לא חכמים, לא ידעו אנשים תורה מה היא, ומה הן המצוות של ריבון העולם, ולא היה הפרש מרוחו של האדם אל רוח הבהמה. (84)

~

זה הוא רבי שמעון, שבשעה שפותח פיו להתחיל לעסוק בתורה, מאזינים לקולו כל הכיסאות, וכל הרקיעים, וכל המרכבות, וכל אלו שמשבחים לאדונם. אין מי שיפתח לומר שירה, ואין מי שיסיים שירתו. כלומר, אותם שעומדים באמצע השירה, אינם גומרים שירתם, כי כולם נמצאים, להקשיב לקולו של רבי שמעון. עד שלא נשמע בכל הרקיעים של מעלה ושל מטה, פתחון פה.

כשגמר רבי שמעון לעסוק בתורה, מי ראה שירים, מי ראה שמחה, של המשבחים לאדונם, ראה הקולות ההולכים בכל הרקיעים. ובשביל רבי שמעון, באים כל הנשמות והמלאכים, וכורעים ומשתחווים לפני אדונם, ומעלים ריחות הבשמים שבעדן, הארת החכמה, עד עתיק יומין. וכל זה בשביל רבי שמעון. (241-242)

~

ישב רבי שמעון. ורבי אלעזר בנו עומד ומפרש דברי סודות החכמה, והיו פניו מאירות כשמש, והמילים מתפזרות ומעופפות ברקיע. ישבו שני ימים, שלא אכלו, ולא שתו, ולא היו יודעים אם היה יום או לילה. כשיצאו, ידעו שכבר חלפו שני ימים שלא אכלו כלום. קרא על זה רבי שמעון, ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל. ומה אם אנו, שזכינו לדבקות עם ה' שעה אחת, היה כך, שחלפו עלינו באור ה' ב' ימים, שלא ידענו היכן אנו. משה, שהכתוב מעיד עליו, ויהי שם עם ה' ארבעים יום.

כשרבי חייא סיפר המעשה לאביו, רבי שמעון בן גמליאל, תמה ואמר, רבי שמעון הוא אריה, ורבי אלעזר בנו אריה. ואין רבי שמעון כשאר אריות. עליו כתוב, אריה שאג מי לא יירא? ומה העולמות של מעלה מזדעזעים ממנו, אנו על אחת כמה וכמה. הוא איש, שלא גזר תענית מעולם על מה ששאל והתפלל, אלא הוא גוזר והקב"ה מקיים. הקב"ה גוזר, והוא מבטל. כמ"ש, מושל באדם צדיק מושל יראת אלקים. כי הקב"ה מושל באדם, וצדיק מושל בהקב"ה. שהוא גוזר גזרה, והצדיק מבטלה. (251-252)

~

בְּרַח דודי וּדְמֵה לך לצבי או לעופר האיילים.

כל ההשתוקקות שהשתוקקו ישראל אל הקב"ה, הוא תאוותם של ישראל, שיהיה הקב"ה לא הולך ולא מתרחק, אלא בורח כצבי או כעופר האיילים.

אין חיה בעולם עושה כמו הצבי או עופר האיילים, שבזמן שהוא בורח, הולך מעט מעט ומחזיר את ראשו למקום שיצא ממנו. ולעולם תמיד, הוא מחזיר את ראשו לאחוריו. כך אמרו ישראל, ריבונו של עולם, אם אנו גורמים שתסתלק מבינינו, יהי רצון שתברח כמו הצבי או כמו עופר האיילים. שהוא בורח ומחזיר את ראשו למקום שעזב אותו, למקום שהיה בו מקודם ועזבו וברח משם.

זהו שכתוב, ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם, לא מְאַסְתים ולא גְעַלְתים לכלותם להפר בריתי איתם. דבר אחֵר. הצבי ישן בעין אחת, והאחרת הוא נֵעור. כך אמרו ישראל אל הקב"ה, עשה כמו הצבי, כי הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. (235-236)

~

כתוב באדם, כי בצלם אלקים עשה את האדם. וכתוב, ותחסרהו מעט מאלקים.

אם בני אדם יקרים במעשיהם כל כך והם נאבדים מעפר הבאר, שנאבדים ע"י הקליפות, הנאחזות בעפר המלכות, שנקראת באר, איך יבואו לשאוב שפע מן הבאר? ובחר בעליונים, במלאכים, ובחר בישראל. לעליונים לא קרא בנים, לתחתונים קרא בנים. כמ"ש, בנים אתם לה' אלוקיכם. הוא קרא להם בנים, והם קראו לו אב, שכתוב, כי אתה אבינו. וכתוב, דודי לי ואני לו. הוא בחר בי ואני בחרתי בו. (360)

~

אשריכם זורעי על כל מים מְשַׁלְחֵי רגל השור והחמור.

אשרי הם ישראל, שהקב"ה רצה בהם יותר מכל העמים וקירב אותם אליו, שכתוב, ובך בחר ה'. וכתוב, כי חֵלֶק ה' עַמו יעקב חֶבֶל נחלתו. וישראל מתדבקים בהקב"ה, שכתוב, ואתם הדבקים בה' אלוקיכם.

והם צדיקים לפניו מפני שהם זורעים על כל מים, זורעים לצדקה, שמעלים מ"ן להמשיך מוחין למלכות, שתהיה נקראת צדקה. כי בלי המוחין היא נקראת צדק בלי ה'. ומי שזורע לצדקה, כתוב בו, כי גדול מעל השמיים חסדך. מעל השמיים הוא מכונה ג"כ, על כל מים. מעל השמיים זה עוה"ב, בינה, שהיא מעל ז"א, הנקרא שמיים. וישראל זורעים זרע, ומעלים מ"ן, על כל מים, בינה, כדי להמשיך מוחין אל המלכות, שתהיה נקראת צדקה. (67-68)

~

השתעבדו ישראל בכל האומות, כדי שיתעלה על ידם העולם. כי הם כנגד כל העולם. וכתוב, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ומה הקב"ה הוא אחד, אף ישראל הם אחד, שכתוב, גוי אחד בארץ. מה שמו של הקב"ה הוא אחד ונתפרשׁ בשבעים שמות, אף ישראל אחד ונתפרשו בשבעים. (288)

~

דודי ירד לגנו לערוגת הבושם. לגנו, זהו כנ"י, הנוקבא, משום שהיא ערוגת הבושם, להיותה כלולה מכל מיני בשׂמים וריחות של עוה"ב, בינה. בשעה שהקב"ה יורד לגן זה, הנוקבא, כל נשמות הצדיקים מתעטרים שם, מקבלים מוחין והארות. כולם נותנים ריח, כמ"ש, וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מכל בשׂמים, שהם נשמות הצדיקים, המכונים בשׂמים. ועל שמם נקראת הנוקבא ערוגת הבושם. כל אלו נשמות הצדיקים, שהיו בעוה"ז, וכל אלו הנשמות, העתידות לרדת לעוה"ז, כולם עומדים בגן הזה, בנוקבא. (176)

~

מזמור לדוד, ה' רועי לא אחסר.

ה' רועי, הרועה שלי. מה הרועה מנהיג את הצאן ומוליכם למרעה טוב, למרעה שָׁמֵן, בִמְקום נחלי מים, מיישר הליכתן בצדק ובמשפט, אף הקב"ה, כתוב, בנאות דשא יַרְבִּיצֵנִי על מי מנוחות ינהלני נפשי ישובב. (371)