top of page

מטרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור העליון הפשוט ממלא כל המציאות.

ולא היה שום מקום פנוי, בשביל מציאות נאצלים ונבראים. ולא היה שם ראש וסוף, אלא הכול היה אור פשוט בהשוואה אחת. והוא נקרא אור א"ס. וכשעלה ברצונו הפשוט, לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים, יצא הבוצינא דקרדינותא, כוח הדין, שהתגלה בתוך המלכות, שיצא מא"ס. וחקק חקיקה באור העליון, והצטמצם האור, והסתלק מתוך כלי המלכות ומסביב לה. שהסתלקות האור הזה, מכונה חקיקה באור העליון. כי נעשה שם חלל ריק מאור. ובחלל ריק הזה, יצאו אח"כ כל העולמות ואשר בהם. (1)

~

האדם נקרא עולם קטן, מפני שכל פרטֵי העולם נכללים בו. (121)

~

אמרו לו החברים, אם כל התירוץ על בריאת האדם, הוא מפני שיכול לעשות תשובה, ויתקן את קלקולו, א"כ למה כל זה? מוטב היה, שלא לברוא החושך בנוקבא, והאדם לא יבוא לכלל חטא מלכתחילה?

והשיב רבי שמעון לחברים, אם לא היה כך, שברא הקב"ה יצה"ט ויצה"ר, שהם אור וחושך, לא היה מצוות ועברות לאדם דבריאה. אלא שהאדם נברא משניהם, מאור ומחושך. וע"כ אומר הכתוב, ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע. כלומר, משום זה נוהג באדם מצוות ועברות. והוכן לו הבחירה. לבחור בין טוב לרע. אמרו לו, למה כל זה? הלוא מוטב היה, שלא ייברא החושך, ולא היה לאדם לא עונש ולא שכר, משייברא, ויחטא, ויגרום לכל אילו קלקולים הרבים שגרם בחטאו.

אמר להם, מן הדין היה לו לבראו באור וחושך, משום שהתורה נברא בשביל האדם, שכתוב בה עונש לרשעים ושכר לצדיקים, ולא יצוייר שיהיה שכר ועונש, אלא באדם דבריאה, הכלול מאור וחושך, כמ"ש, לא תוהו בְרָאה לָשֶבת יְצָרה. שלא נברא העולם להיות בתוהו בחושך לרשעים, אלא לָשֶבת יְצָרה, לתת שכר טוב לצדיקים. והשכר הוא השגת התורה, כמ"ש, כי מלאה הארץ דעה את ה'. כי אורייתא וקב"ה חד הוא. ואם לא היה נברא האדם באור וחושך, שייתכן בו עניין הבחירה, בין טו"ר, ועניין שכר ועונש, לא היה אפשרות שיתגלה שכר הטוב הזה לצדיקים, המקובל בתורה, שנבראה בשבילו. אמרו החברים, ודאי שמענו עתה, מה שלא שמענו עוד עד היום. ועתה ברור, שלא ברא הקב"ה דבר מה, שאינו צריך לו. (180-181)

~

ויאמר אלקים, יהי אור.

זה הוא האור, שברא הקב"ה בתחילה, אור העיניים, האור שהראה הקב"ה לאדה"ר, והיה רואה בו מסוף העולם ועד סופו, האור שהראה הקב"ה לדוד, והיה משבח ואומר עליו, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, והוא האור שהראה הקב"ה למשה, וראה בו מגלעד עד דן, כל ארץ ישראל. (348)

~

אשריהם המסתכלים ברצון שלהם, דברים של סודות העליונים, ללכת בדרך אמת.

לזכות בעוה"ז, ולהאיר להם לעוה"ב. עליהם כתוב, והמשכילים יזהירו. אשריהם בעוה״ז ובעוה״ב. אותם הדבקים בהקב״ה באמת, הרצון שלהם מדריך אותם, שילכו בעבודתם, כפי המתוקן למעלה בעולמות העליונים, כמ"ש, וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'. ולפיכך כשהם מסתכלים אח״כ ברצון שלהם, הם יודעים סודות העליונים, כי הם מסתכלים בנטיות שברצון שלהם, ויודעים איך נקבעים למעלה סודות העליונים. (זוהר חדש, 110)

~

צריכים להעלות התפילה למקום הידוע, כמו אבן הקלע המוקלעת למטרה ידועה, ונזהרים שלא יחטיאו את המטרה, כן צריך להעלות מחשבתו ולכוון בתפילה. (201)

~

התעוררות מתחילה תמיד מהתחתון לעליון, ואח"כ נשלם הכול. שלמעלה ג"כ, כל מדרגה תחתונה מעלה מ"ן לעליונה הסמוכה אליה, וכן העליונה לעל עליונה, כולם מעלים מ"ן, תחילה עד העליונה מכולם. ואז השפע מושפע מא"ס מלמעלה למטה, ויורדים ממדרגה למדרגה, מכל עליון לתחתון שלו, עד שבאים למטה. באופן, שמבחינת מ"ן, נמצאים כל תחתון מוקדם לעליון שלו. ומבחינת מ"ד, המוחין המושפעים מלמעלה, נמצא כל עליון מוקדם לתחתון שלו. ואם כנ"י, הנוקבא לא הייתה מתחילה בהתעוררות, לא היה מתעורר כנגדה למעלה ז"א. ובחשק שלמטה, נשלם למעלה. (424)

~

כמו באדה"ר בגדלותו העלהו מבי"ע דפרודא לגן עדן דאצילות, כן יעשה הקב"ה לאדם השב בתשובה ועוסק בתורה. (260)

~

התורה מכוּנה מים, כמ"ש, אין מים אלא תורה. ומקור התורה הוא ב' לוחות העדות, שהם בינה ומלכות. וע"כ הם מכונים ב' לוחות אבנים, להיותן נובעות מים, התורה. הלוחות הראשונות קיבלו ישראל בשלמות, כמו שיהיה בגמה"ת, כמ"ש, חרות על הלוחות, אל תקרא חרות אלא חירות, שהיו חרות ממלאך המוות. כמו שיהיה בגמה"ת. אלא ע"י חטא העגל קלקלו התיקון, וחזר עליהם שליטת מלאך המוות, ונשברו הלוחות. ונתנו להם לוחות שניות מבחינת חיים ומוות.

וכל התיקון אינו אלא ע"י המשכת אור תורה. כי ע"י המ"ן, שמעלים ישראל ע"י קיום המצוות ומעשים טובים, הם גורמים זיווגים עליונים, המגלים לאט לאט את אור התורה לישראל, עד שזוכים על ידו לגמה"ת. (255)

~

אשרי הצדיקים, הנקראים חיים לעוה"ב.

האם בגלל שהנשמה עומדת בקיומה, נחשבים הצדיקים שהם חיים, והרי הגוף נרקב בארץ, אע״פ שהוא שלם וצדיק? הנשמה עומדת בקיומה תמיד, ואין מיתה וחיים נוהגים בה. ורק בגוף נוהגים מיתה וחיים. (זוהר חדש, 771)

~

עתיד הקב"ה לתקן העולם, ולתקן את רוח החיים בבני אדם, באופן שיאריכו ימים לעולם. כמ"ש, בילע המוות לנצח. (482)

~

בכה רבי עקיבא. אמר לו, על מה אתה בוכה? אמר, אוי לדור, שיהיו יתומים ממך.

אמר לו, אל תאמר כך, אלא אוי לדור, שיהיו יתומים בלי אב, בלי חכם מורה, ולא תלמיד הוגה. וימים יבואו, שכל הדור יהיו חצופים ועזי פנים, ותישכח תורה, ואין דורש ואין מבקש. והמתעורר ליבו בתורה, יהיה נבזה וַחֲדל אישים. אוי לדור ההוא, כשיבוא אותו הדור. (זוהר חדש, 327)

~

בגמה"ת, כשיתבטל הס"מ, יתגלה לכל, שהס"מ לא היה חי מעולם, אלא הייחוד היה שולט תמיד, כמ"ש, אין עוד מלבדו. (255)

~

בנים חיים ומזונות, נמשכים לתחתונים רק מצד עמוד האמצעי, שנקרא בני בכורי ישראל.

והוא נקרא עה"ח. שעמוד האמצעי, ישראל, משפיע אל השכינה בשביל התחתונים. שהשפעות החיים אל השכינה, הם בני ישראל התחתונים, הממשיכים חייהם מהשכינה, והשפעת סודות התורה בשביל התחתונים, נחשב למזונות השכינה. והתפילה, שהיא זיווגה עם הז"א, ממשיכה בנים, שהם נשמות, בשביל התחתונים, שעליה אומר, הבה לי בנים. (198)

~

כתוב, ייקוו המים מתחת השמיים. ייקוו המים, התורה, המכונה מים. אל מקום אחד, ישראל. משום שנשמותיהם של ישראל נמשכות מאותו מקום, שנאמר עליו, ברוך כבוד ה' ממקומו. כבוד ה' פירושו שכינה התחתונה, מלכות. ממקומו, פירושו, שכינה העליונה, בינה. הרי שהבינה נקראת מקום. וכיוון שנשמותיהם הם מבינה, הנקראת מקום, שורה עליהם ודאי השם הוי"ה. ונאמר בהם, כי חלק ה' עמו. כמ"ש, ייקוו המים אל מקום אחד. אשר מים, פירושו תורה. ומקום אחד, פירושו ישראל, מקבלי התורה. להוציא אוה"ע, שלא רצו לקבל התורה, וע"כ נשארה הארץ חרבה ויבשה. (218)

~

נודע שהמאציל התחיל הבריאה ותיקן אותה באופן, שבני ישראל יכלו לגמור אותה, כמ"ש, עימי אתם בשותפות, אני התחלתי הבריאה ואתם גומרים אותה.

כי המאציל תיקן את המלכות רק בט"ר שבה, ותיקון של מלכות דמלכות מסר לישראל, שיתקנו אותה ע"י עבודה ושמירה של ט"ר. ולפיכך, כל עבודת ישראל מטרם גמה"ת, הוא רק בט"ר של המלכות, הנבחן לבירורי רפ"ח ניצוצים, שניתקנו ע"י המאציל.

ומבחינה זו נבנו ב' המקדשים למעלה, ה"ר וה"ת, וכן למטה. וע"כ נבחנים שנבנו ע"י בני אדם, ע"י עבודת בני אדם, שהוטל עליהם לגמור את הבריאה. וכיוון של"ב ניצוצים אחרונים, השייכים למלכות דמלכות, עוד לא ניתקנו, הרי נמצאים מהם הס"א והערב רב, המחטיאים את ישראל. ולפיכך נחרבו ב' בתי המקדש.

אמנם אחר שבני ישראל יבררו כל רפ"ח ניצוצים מכוח שבירת הכלים, אז יברר הקב"ה בעצמו את ל"ב ניצוצים האחרונים, שממלכות דמלכות, הנקראים ל"ב האבן, כמ"ש, והסירותי את ל"ב האבן מבשרכם. ואז תתוקן המלכות דמלכות, הבית האחרון. וכמ"ש, אם ה' לא יבנה בית, כלומר מטרם גמה"ת, שהעבודה ניתנה לבני אדם, ועל ידיהם נבנו ב' בתי המקדש, הרי שווא עמלו בוניו בו, כי נחרבו. אלא אחר שיגמרו בני האדם את התיקון המוטל עליהם, אז יוריד הקב"ה את ירושלים בנויה, מלכות דמלכות, ואת ביהמ"ק בנוי, הפנימיות של המלכות דמלכות. ואז יהיה בניין עדי עד לנצחיות. (280)

~

כל זמן שאין הנוקבא מעלה מ"ן לז"א, אין לז"א צורך להמשכת מוחין מא"א. אלא אחר עליית מ"ן של הנוקבא, הוא ממשיך המוחין דהארת חכמה מא"א בשבילה, ומשיגים המוחין דפב"פ. (424)

~

אחר שבני אדם מעלים מ"ן ע"י מצוות ומע"ט, ממשיכים הארה חדשה מלמעלה, המורידה את המלכות ומקום הזיווג בחזרה למקומה, למטה מת"ת, ויוצאת מדרגה שלמה, נפש רוח נשמה חיה יחידה, שהם מקובלים בספירות בינה ות"ת, שנכללו מקודם לכן במלכות, הראויות לקבל אור העליון. ואז גם נשמות הצדיקים מקבלות מוחין עליונים מזו"ן דאצילות, להיותן נכללות במלכות העליונה.

הרי שכל המוחין, הם רק מכוח המלכות שעלתה לבינה, ונעשה שם סיום חדש, הנקרא רקיע. ולולא הרקיע לא היו יכולים הזו"ן לקבל כלום מאור העליון. ולכן מכנה הכתוב את המוחין הללו בשם זוהר הרקיע. כלומר, האור המתגלה בסיום של שיתוף הרחמים בדין. כמ"ש, והמשכילים, זו"ן ונשמות הצדיקים, יזהירו כזוהר הרקיע, יקבלו מוחין המאירים, כמו זוהר הרקיע, כי כל המוחין שלהם מזוהר הרקיע באים. (3)

~

הכתוב, נעשה אדם, ודאי סובב על שניים, שכל תחתון אמר לעליון שלמעלה ממנו, נעשה אדם. והתחתון אינו עושה משהו בלא קבלת רשות ואמירה של אותו הפרצוף העליון ממנו. וכן העליון שלו אינו עושה משהו עד שמקבל עצה מחברו שלמעלה ממנו. באופן, שכל פרצוף ופרצוף מפרצופי אצילות, אמר, נעשה אדם, לעליון שלו, והעליון לעלי עליון. כי כל חידוש ואצילות בא מא"ס, ומשתלשל דרך המדרגות עד שבא למקומו. ועניין ההשתלשלות נבחן כאן, שכל תחתון אומר, נעשה אדם, לעליון ממנו, בעת שמקבל ממנו נשמת אדם, להעבירה לתחתונים ממנו. (169)

~

הורידו ספר לאדה"ר, ובו היה יודע ומשיג את חכמה העליונה.

ועליו אומר הכתוב, זה ספר תולדות אדם. וספר זה מגיע לבני האלקים חכמי הדור. וכל מי שזכה להסתכל בו, יודע בו חכמה העליונה. ומסתכלים בו ומשיגים בו. וספר זה הוריד בעל הסודות רזיאל המלאך לאדה"ר בגן עדן. וג' מלאכים ממונים לפניו, השומרים על הספר, שלא ייאחזו בו החיצוניים.

ובשעה שיצא אדם מגן עדן, עוד היה אוחז בספר ההוא. וכשיצא לחוץ, פרח ממנו הספר. התפלל ובכה לפני ריבונו, והחזירו לו הספר כבתחילה, כדי שלא תשתכח החכמה מבני אדם, ויעסקו לדעת את ריבונם. (472-473)

~

בכתוב, ויאמר אלקים, נעשה אדם, יש סוד, שאינו נגלה אלא ליראיו.

פתח אותו זקן הזקנים ואמר, שמעון שמעון, מי הוא שאמר, נעשה אדם, וכתוב בו, ויאמר אלקים, מי הוא כאן השם אלקים הזה? וכמו ששמע רבי שמעון, שהיה קורא אותו שמעון, ולא רבי שמעון, אמר לחבריו, בוודאי שזה הוא הקב"ה, שנאמר בו הכתוב, ועתיק יומין יושב. הרי עתה השעה לפתוח בסוד הזה, כי כאן יש סוד, שלא ניתן רשות לגלותו, ועתה משמע שניתן הרשות לגלות.

כי נודע, שהסודות שנגלו לחכמי הזוהר, היה ע"י השגות האורות של המדרגות העליונות, בדרך השראה. ויש בהם פנים ואחוריים, שפירושו היעלם וגילוי. ולפי מידת גודלה של בחינת פנים של המדרגה, כן מידת גודלה של של בחינת האחוריים שלה. והשראת האחוריים, היא קריאה והזמנה להשראת הפנים. ולכן היו יודעים ממידת ההיעלם של האחוריים שהשיגו, את מידת הגילוי העתידים להשיג. שנאמר, וכמו ששמע רבי שמעון, שהיה קורא אותו שמעון, ולא רבי שמעון. כלומר, שהשראת האחוריים, שהיא קריאה, הייתה חזקה כל כך, עד שנאבדו לו כל המדרגות ונעשה לאדם פשוט, לשמעון מן השוק. והכיר בזה, שהוא קריאה והזמנה להשגת פנים מאוד נעלה. לפיכך תכף אמר לחבריו, בוודאי שזה הוא הקב"ה, שנאמר בו הכתוב, ועתיק יומין יושב. שאין מדרגה גבוה ממנו. ונאמר, ועתה משמע שניתן הרשות לגלות, שעתה נראה, שהשיג רשות לגלות סוד הגבוה הזה. (159)

~

פתח רבי שמעון ואמר, האזינו העליונים והתאספו התחתונים, בעלי הישיבה של מעלה ושל מטה. אליהו, אני משביע אותך, קבל רשות מהקב"ה, ורד כאן. כי מלחמה גדולה הזדמנה לך. חנוך מט"ט, רד כאן, אתה וכל בעלי הישיבה שתחת ידך, כי לא לכבודי עשיתי זאת, אלא לכבוד השכינה.

כי אלו הצדיקים בעלי הזוהר ומכ"ש רבי שמעון, היו מחשבתם ודיבורם במעשה ממש, שכפי תכונת חידושי התורה שגילו, כן ניתקנו והסתדרו אחריהם תכף מדרגות העליונות בפועל ממש. שצדיקים בונים עולמות בחידושי תורה שלהם. וכיוון שרבי שמעון הכין עצמו כאן, להילחם עם הנחש הקדמוני ולהכניעו, ע"י ייחוד הקירטא (אבן הקלע), ולפתוח פתח בשביל באי עולם, שידעו גם הם, איך להכניע את הנחש.

ונודע, שאין אדם יכול לתקן במקום שאינו שם. והיה רבי שמעון צריך להימצא בעת ההוא במקום מציאותו של הנחש, בכדי שיוכל להכניעו, ובכדי להיות בטוח, שלא יסתכן בהיותו במקום השפל הזה, לכן ביקש סיוע מאליהו, מט"ט ובעלי ישיבה העליונה והתחתונה. (200)

~

אדם הוא זכר ונקבה, ולא נקרא בשם אדם זולתם. שהמלכות לפי עצמה לבדה, כשאיננה בזיווג עם ז"א, אינה נקראת בשם אדם, להיותה בלי זכר. אלא רק בעת שמזדווגת עם הז"א, אז נקראים שניהם בשם אדם. כמ"ש, זכר ונקבה בראם, ויברך אותם, ויקרא את שמם אדם ביום היבראם. הרי ששניהם ביחד נקראו אדם. אמנם כל אחד לעצמו הוא כמו חלק בגוף, ואינו נקרא אדם. (82)

~

הנוקבא ניזונה מן הזכר. כי לנקבה אין מעצמה כלום, והן המזונות, השפע, כדי קיומה. והן הולדת הנשמות היא מקבלת מהזכר. (309)

~

עד שלא ברא הקב"ה את העולם, היה שמו סתום בו, והיה הוא ושמו הסתום בתוכו, אחד.

שמו, מלכות. שמטרם הבריאה, הייתה כלולה וסתומה בא"ס, בלי שום גילוי והיכר. והיה אז הוא ושמו הסתום בו אחד. ולא נגלה דבר, עד שעלה ברצונו לברוא העולם. והיה רושם ובונה עולמות, ולא היה להם קיום ונחרבו. שהעולמות שיצאו מהמלכות בעת צ"א, הנקראים עולמות דתוהו, שבהם הייתה שבירת הכלים, שהם חורבן עולמות הללו.

ועליהם אמרו, מתחילה נברא העולם במדה"ד, מלכות דצ"א, שנקראת מדה"ד, ראה, שאין העולם מתקיים, שנחרבו, שיתף עימו מדה"ר, שהתעטף הקב"ה, בינה, בעיטוף אחד של אור, וברא את העולם, שהעלה אליה את המלכות, ואורה התמעט משום זה לו"ק, הנקרא אור עטוף, אשר אז השתתפה מדה"ד, מלכות, עם מדה"ר, בינה, שע"י זה התקיים העולם.

והוציא מאור עטוף הזה ארזים עליונים הגדולים, מזוהר העליון ההוא. שאח"כ חזר והמשיך ג"ר לאור העטוף הנזכר. ושם מרכבה שלו על כ"ב אותיות רשומות, שהם זו"ן. כי אותיות אל"ה דבינה, שבעת קטנות יורדות ממנה לזו"ן, ובעת גדלות הבינה מחזירתם אצלה, הן נבחנות כמו מרכבה, הנוסעת הנה והנה. ושם מרכבה שלו על כ"ב אותיות, כלומר זו"ן בקטנות. ואח"כ בגדלות נחקקו הזו"ן בעשרה מאמרות, שפירושם מוחין דג"ר. ואז התיישבו, שבאו על תיקונם הנרצה. (294-295)

~

הכתוב, אני אני הוא, עומד על הקב"ה ושכינתו, ז"א ונוקבא. אני, השכינה, הוא הקב"ה. שלעתיד בגמה"ת תאמר הנוקבא, ראו, כי אני והא"ו אחד. כמ"ש, והיה אור הלבנה כאור החמה, שהנוקבא שווה אל הז"א. ואין אלקים עימדי. הכוונה על אלהים אחרים, ס"מ ונחש. כי אז יגלה, שס"מ ונחש לא הפרידו מעולם בין הקב"ה ושכינתו. וכמ"ש, על פי שניים עדים ימות המת. על ס"מ, שהוא מת מעיקרו, ולא היה אלא עבד למהר פְּדות נפשנו.

כי אז תתגלה, שאני אמית בשכינתי למי שהוא חייב, ואני אחייה בשכינתי למי שהוא זכאי. שיתגלה השגחת ה' למפרע בכל העולם כולו. ואז, כמ"ש, ייתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם. כלומר, להבדיל ממה שנדמה לנו ב-6,000 שנים, שיש הנהגה, המתנגדת לקדושה שהם ס"מ ונחש. כמ"ש, אשר שלט האדם באדם לרע לו. אבל אז יתגלה לעין כל, אני אמית בשכינתי ואחייה בשכינתי, ואין עוד מלבדו. (175)

בראשית א'

bottom of page