ישים האדם ליבו ורצונו ויתדבק בהקב"ה.  (זוהר חדש, 7)

~

לעולם יהיה אדם זהיר באדונו, וידבק ליבו באמונה העליונה, כדי שיהיה שלם עם אדונו. כי כשיהיה שלם עם אדונו, לא יוכלו להרע לו כל בני העולם. (52)

~

בני האמונה מנהיגים את המלכות לרצונם בכל יום. שהיא מקיימת מה שהם גוזרים. בני האמונה הם אלו שמעוררים טוב, יסוד, כנגדה, ע"י שנותנים צדקה, ואינם חסים על שלהם, ויודעים שהקב"ה ייתן להם יותר. משום שהיסוד מעורר ברכות כנגדו. ואל יאמר, אם אתן זה עתה, מה אעשה למחר? אלא הקב"ה נותן לו ברכות עד בלי די. (56)

~

בן מתדבק תמיד באביו בלי פירוד כלל, אין מי שיִמְחה בידיו. עבד עושה עבודתו של אדונו ומתקן תיקוני העולמות. מי שיהיה לו שניהם, בן ועבד, בכלל אחד, בחיבור אחד, זה הוא אדם המתקן כל האמונה, המלכות, בכלל אחד עם ז"א, בלא פירוד כלל, ומחבר הכול יחד. זה אדם שהקב"ה מכריז עליו בכל אלו הצבאות והמחנות של כל העולמות והרקיעים, היזהרו בפלוני שהוא הנאמן של המלך, שכל נסתרות אדוניו בידו. אשרי הוא בעוה"ז, ואשרי הוא בעוה"ב.

מיום ההוא והלאה נודע אותו אדם והוא רשום בעולמות כולם. שצריך כל הצבאות וכל המחנות מצווים להיות אצלו. והקב"ה אינו צריך יותר ממנו לבדו, כי עליו עומדים כל העולמות. וקול מתעורר ומכריז על אותו אדם, יפה הוא ליחיד, להיות אצל יחיד, הקב"ה, ולעסוק יחיד ביחיד. (83-84)

~

אדם בלי אישה חצי גוף, והשכינה אינה שורה עליו. כך הקב"ה, בעת שאינו בקורבן עם השכינה ובכל ישראל, שהם אנשי מידות, שהם האיברים שלו, אז עילת העילות, כתר, אינו שורה שם. וכאילו אין הקב"ה אחד, מאחר שהוא אינו עם השכינה. כי אין הקב"ה נקרא אחד, אלא כשהוא בזיווג עם השכינה.

שהקב"ה מתחבר עם השכינה, מתקיים הכתוב, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ועילת העילות, הכתר, שורה עליהם. (32)

~

רבי שמעון אמר, כל מי שעושה צדקה, ואחוז בעה"ח, יינצל בעוה"ז ואפילו מן המוות שבעולם שביתר בני אדם, מהמוות הגשמי. וכל שכן ממוות רוחני. (זוהר חדש, 9)

~

אשרי האיש, הנמצא מעשרת הראשונים בבית הכנסת. משום שבהם נשלם מה שנשלם.

כי אין עדה פחות מעשרה, שהם השראת ע״ס של השכינה. והם מתקדשים תחילה בשכינה. וצריכים שיהיו בבית הכנסת עשרה בבת אחת. ולא יבואו קצתם, כדי שלא תתעכב שלמות האיברים. כי האדם, עשהו הקב״ה בפעם אחת, והתקין לו כל האיברים ביחד. כמ״ש, הוא עָשְׂךָ ויְכוֹנְנֶךָ. כיוון שנשלמו כל איבריו של האדם, באותה עת כל איבר ניתקן בפני עצמו כראוי. אבל מטרם שנשלם כולו, אף איבר אינו מתוקן. כעין זה השכינה, כיוון שהקדימה לבית הכנסת, צריכים שיימצאו שם עשרה ביחד, כנגד ע״ס של השכינה, שהיא קומה שלמה, ואז נשלם מה שנשלם. וכל עוד שאין שם עשרה, אף אחד מהם אינו נשלם. ואח״כ ניתקן הכול, כמ״ש, ברוב עם הדרת מלך. וע״כ העם הבא אח״כ, אחר עשרת הראשונים, שכבר השלימו איברי השכינה, ע"ס שלה, כולם תיקון גוף השכינה. מטעם, ברוב עם הדרת מלך.

וכשהשכינה מקדימה ובאה, ובני אדם עוד לא באו עשרה ביחד, קורא הקב״ה, מדוע באתי ואין איש? ואין איש, שהאיברים לא ניתקנו, שאפילו יש שם תשעה אנשים, גם אחד מהם עוד לא ניתקן ולא נשלם גוף השכינה. כי כשהגוף לא נשלם בעשרה, אין איש ודאי, אף אחד מהם אינו שלם. ומשום זה, ואין איש הוא בדיוק.

בשעה שהגוף נשלם למטה, שיש עשרה, באה קדושה עליונה ונכנסת בגוף, ונעשה התחתון, כעין של מעלה ממש. כי ע"ס של השכינה, מתלבשים בעשרה של עדה. אז כולם צריכים שלא יפתחו פיהם לדבר בדברי העולם, משום שישראל נמצאים עתה בשלמות העליונה, ומתקדשים בקדושה העליונה ואשרי חלקם. (זוהר חדש, 15-17)