אוי להם לבני אדם, שאינם יודעים ואינם משגיחים בכבוד אדונם. (20)

~

משל לאדם שהיה אוהב את חברו. אמר לו, ודאי באהבה עליונה שיש לי אליך אני רוצה לדוּר עימך. אמר חברו, איך אדע שתדור אצלי. הלך ולקח כל חמדת ביתו והביא אצלו, אמר, הרי מַשְׁכּוני אצלך, שלא אפרד ממך לעולם.

כך הקב"ה רצה לדור בישראל. לקח החֶמדה שלו, השכינה, והורידה לישראל. אמר להם, ישראל, והרי המשכון שלי אצלכם, כדי שלא אפרד מכם לעולם. ואע"פ שהקב"ה התרחק מאיתנו, המשכון עזב בידינו, כי השכינה עימנו בגלות, ואנו שומרים את החמדה שלו, וכשהוא יבקש את המשכון שלו, יבוא לדור אצלנו. משום זה כתוב, ונתתי משכני בתוככם. משכון אתן בידכם, כדי שאדור עימכם. ואע"פ שישראל עתה בגלות, המשכון של הקב"ה אצלם, ולא עזבו אותו לעולם. (30-31)

~

כמה אהובים הם ישראל לפני הקב"ה, שהקב"ה רצה להוכיחם ולהנהיגם בדרך הישר, כרחם אב על בנו. ומתוך אהבתו אליו, נמצא השרביט שלו תמיד בידו, להנהיגו בדרך הישר, שלא יסור ימין ושמאל. כמ"ש, כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וכאָב את בן יִרצה. ומי שהקב"ה אינו אוהב אותו, ושונא אותו, מעביר ממנו תוכחה, מעביר ממנו השרביט. (42)

~

העני אחוז בדין. וכל מאכלו בדין, במקום שנקרא צדק, מלכות.

המלכות, כשאינה בזיווג עם ז"א, היא ענייה ונקראת צדק. ומי שנותן צדקה לעני, עושה למעלה את השם הקדוש שלם כראוי, שמחברה עם ז"א המשפיע לה הכול. משום שצדקה היא עה"ח, ז"א. וצדקה נותנת ומַשפיעה לצדק, המלכות. וכשנותנת לצדק, אז מתחבר זה בזה, ז"א במלכות, והשם הקדוש נמצא שלם. מי שעושה התעוררות זו שלמטה, שנותן צדקה, הוא ודאי כאילו עשה את השם הקדוש בשלמות. (21)