ברוך שמו של ריבון העולם. ברוך כִתרך ומקומך. יהי רצונך עם עמך ישראל לעולם, שגאולת ימינך תראה לעמך בבית מקדשך, ולהשפיע לנו ממיטב אורך, ולקבל תפילותינו ברחמים. יהי רצון מלפניך שתאריך לנו חיים בטוב, ושאני עבדך יהיה נפקד בין הצדיקים, לרחם עליי, ולשמור אותי ואת כל אשר לי, ואשר לעמך ישראל.

אתה הוא הזָן את הכול ומפרנס את הכול. אתה הוא השולט על הכול. אתה הוא השולט על מלכים, והמלכות שלך הוא. אני עבד הקב"ה, שאני משתחווה לפניו ומלפני כבוד תורתו בכל עת ועת. לא על אדם אני בוטח, ולא על בני אלקים אני סומך, אלא על אלקים שבשמיים, שהוא אלקים אמת, ותורתו אמת, ונביאיו אמת, ומרבה לעשות חסד ואמת. בו אני בוטח, ולשמו הקדוש והנכבד אני אומר תשבחות. יהי רצון מלפניך, שתפתח ליבי בתורתך, ותיתן לי בנים זכרים עושי רצונך, ותמלא משאלות ליבי, ולב כל עמך ישראל, לטוב, לחיים, ולשלום, אמן. (225)

~

אין נחת להקב"ה עד שנכנס לגן עדן להשתעשע עם נשמות הצדיקים. (22)

~

כשהקב"ה ברא את העולם, לא ברא אותו אלא כדי שיבואו ישראל ויקבלו התורה.

בתורה נברא העולם ועל התורה עומד. כמ"ש, אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמיים וארץ לא שׂמתי. התורה היא אריכות החיים בעוה"ז, והיא אריכות החיים בעוה"ב.

וכל מי שמשתדל בתורה, כאילו משתדל בהיכל הקב"ה, שהיכל העליון של הקב"ה, המלכות, הוא תורה. וכשהאדם עוסק בתורה, הקב"ה עומד שם ומקשיב לקולו. (98-99)

~

אמר רבי אלעזר, אוי רבי שמעון, אתה בחיים, ואני כבר בוכה עליך. לא עליך אני בוכה, אלא אני בוכה על החברים, ואני בוכה על העולם, שיישארו יתומים ממך, אחר פטירתך מן העולם. רבי שמעון הוא כאור הנר, הדולק למעלה ודולק למטה. ובאור שהדליק למטה מאירים כל בני העולם. אוי לעולם כשיסתלק האור שלמטה, ויבוא בתוך האור של מעלה. מי יאיר אור התורה לעולם? (118)

~

אשרי הוא האדם, השומר מצוות אדונו, ויודע הסודות שלהן, שאין לנו מצווה בתורה, שאין תלויות בה סודות עליונים ואורות וזיווים עליונים. ובני אדם אינם יודעים ואינם מתחשבים בכבוד אדונם. אשרי חלקם של הצדיקים, אותם העוסקים בתורה. אשריהם בעוה"ז ובעוה"ב. (163)

~

האדם צריך להתפלל לפני הקב"ה, שהיא עבודה אחת גדולה ויקרה מעבודות אדונו. יש עבודת הקב"ה העומדת במעשה הגוף, המצוות התלויות במעשה. ויש עבודת הקב"ה פנימית יותר, עיקר הכל, מצוות התלויות בדיבור וברצון הלב. (121)

~

תפילתו של אדם הוא עבודת הרוח, שהוא עבודה מבחינה ב', התלויה בדיבור. והיא עומדת בסודות עליונים. ובני אדם אינם יודעים, שתפילתו של אדם בוקעת אווירים ובוקעת רקיעים, פותחת פתחים ועולה למעלה. (123)

~

בשעה שאדם שׂם רצונו לעבודת ריבונו, רצון הזה עולה תחילה על הלב, שהוא הקיום והיסוד של כל הגוף. ואח"כ עולה רצון טוב ההוא על כל איברי הגוף, והרצון של כל איברי הגוף והרצון של הלב מתחברים יחד. והם מושכים עליהם זוהר השכינה לשכון עימהם. ואדם ההוא, הוא חלקו של הקב"ה. כמ"ש, קחו מאיתכם תרומה, מאיתכם הוא ההמשכה, לקבל עליכם תרומה ההיא, השכינה, שיהיה האדם חלק לה'. (71)

~

בכל יום קורא כרוז, לכל בני העולם, בכם תלוי דבר זה, שכתוב, קחו מאיתכם תרומה לה'. ואם תאמרו, שהדבר קשה מכם, כתוב, כל נדיב ליבו יביאֶהָ.

מכאן הסוד לתפילה. כי אדם הירא מריבונו ומכוון ליבו ורצונו בתפילה, הוא מתקן תיקון העליון. בתחילה בשירות ובתשבחות, שאומרים מלאכים העליונים למעלה, ובסדר ההוא של תשבחות שאומרים ישראל למטה, המלכות מקשטת עצמה, ומיתקנת בתיקוניה, כאישה המתקשטת לבעלה. (107-108)

~

בתפילה מיתקן גופו ונפשו של אדם ונעשה שלם.

תפילה היא תיקונים מיתקנים, שמיתקנים כאחד. והם ארבע תיקונים:

א. תיקון עצמו להשתלם.

ב. תיקון עוה"ז.

ג. תיקון עולם העליון בכל צבאות השמיים.

ד. תיקון השם הקדוש בסוד המרכבות הקדושות, ובסוד העולמות כולם למעלה ולמטה. (409)

~

אשרי חלקו של אדם, שיודע לסדר תפילתו כראוי. שמתעטר בה הקב"ה, הוא מחכה, עד שיגמרו כל תפילות ישראל לעלות, ונכללות בתפילה השלמה. ואז הכול הוא בשלמות כראוי למעלה ולמטה. (150)

~

קטורת, קושר קשר. שמייחד, מאיר אורה, ומעביר זוהמה, והאות ד' נעשה אות ה', כי מטרם הזיווג עם ז"א, המלכות היא דל"ת, כי להיותה בלי חסדים אינה מאירה, והיא דלה. וכשז"א מזדווג עימה, מתלבשת החכמה שבה בחסדים, ומאירה בכל השלמות, ונעשית אות ה'.

והקטורת מייחדת ייחוד ז"א עם המלכות, ע"כ גורם שד' נעשית ה'. ה' מתחברת על ידה עם ו', ז"א. ו' עולה ומתעטרת בה"ר, בינה, כדי לקבל שפע בשביל המלכות. וה"ר, בינה, זוהרת באות י', חכמה, כדי להשפיע לז"א. והכול מעלים רצון לא"ס ונעשו כולם, חכמה בינה ז"א ומלכות, י"ה ו"ה, קשר אחד עליון. וכל זה נעשה ע"י הקטורת.

מכאן והלאה, כיוון שהכול נקשר בקשר ההוא, התעטר הכול בא"ס, והשם הקדוש הזהיר והתעטר מכל הצדדים, והעולמות כולם בשמחה, והאירו הנרות, ומזון וברכות נמצאים בכל העולמות. והכול הגיע בקטורת. (481-482)

~

אשריהם ישראל בעוה"ז ובעוה"ב, כי הם יודעים לתקן תיקון של מעלה ושל מטה, כמו שצריכים לתקן התיקון מלמטה למעלה, עד שנקשר הכול יחד בקשר אחד, בקשר ההוא העליון, הקטורת, כשצריכים לתקן בתיקון של אותיות הרשומות, שהקב"ה נקרא בהן, הוי"ה. (484)

~

אהבה שורה לאחר שזכה ביראה.

כיוון ששורה יראה על ראשו של אדם, שהוא משמאל, מתעורר אח"כ אהבה, שהוא ימין, ז"א מבחינת החסד שבו. שמי שעובד מתוך אהבה, מתדבק במקום עליון למעלה, ומתדבק בקדושה של עוה"ב, בינה, משום שעולה להתעטר ולהתדבק בצד ימין, חסד דז"א, שעליו שורה הבינה.

עבודה מצד היראה יקרה, אבל אינה עולה להתדבק למעלה בז"א. וכשעובד מאהבה, עולה ומתעטר למעלה ומתדבק בעוה"ב. וזה הוא אדם המזומן לעוה"ב. אשרי חלקו. כי הוא שולט על מקום היראה, כי אין מי ששולט על מדרגת היראה אלא אהבה, שהוא הימין, הייחוד דז"א ומלכות.

וצריך לאותו שראוי לעוה"ב, לייחד שם הקב"ה, ולייחד איברים, זו"ן, ומדרגות עליונות או"א, העליונים ותחתונים לכלול אותם כולם, ולהכניס כולם בא"ס, לקשור קשרים. וזה הוא סוד הכתוב, שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. (417-419)

~

בשבירת הכלים ואח"כ ע"י חטא של עצה"ד ע"י פיתוי הנחש, התפזרו ש"כ (320) ניצוצי קדושה ונפלו לקליפות. וכל העבודה שלנו בתורה ומצוות לברר ש"כ ניצוצי קדושה אלו, ולהחזיר אותם לקדושה. ואז יהיה גמה"ת, כמ"ש, בילע המוות לנצח. אמנם רק רפ"ח (288) ניצוצי קדושה בלבד מוטל עלינו לברר. אבל ל"ב (32) ניצוצי קדושה אחרונים, אין אנו צריכים לברר, כי עם בירור רפ"ח ניצוצין הם נבררים מאליהם. (492)

~

הצדיקים, שזכו לתשובה מאהבה, אשר אז הזדונות נהפכו לזכויות, וכל שעבירה הייתה יותר גדולה, נהפכה לזכות יותר גדולה. ונמצא, בעת שהצדיקים הללו היו בבחינת תוהים על הראשונות, שאמרו, שווא עבוד אלקים, שאין עוד עוון חמור יותר מזה. הרי דברי כפירה האלו נהפכו עתה, מכוח התשובה מאהבה שעשו, לזכויות גדולות, ונחשבים עתה, כמו שנדברו אז יראי אלקים איש אל רעהו דברי כפירה האלו, שהרי נהפכו לזכויות, ומכוח ההפיכה הגדולה הזו, נעשו שעשועים גדולים לפני הקב"ה. (438)

~

הכוונה של המילה אחד, לייחד ממלכות ולמעלה הכול יחד, ולהעלות הרצון לקשור את הכול בקשר אחד, להעלות הרצון ביראה ואהבה עד א"ס. ולא יעזוב רצון העלייה לא"ס, מכל אלו מדרגות ואיברים, אלא בכולם יעלה רצונו, אף אחד מהם לא יחסר, להדביקם, ושיהיו כולם קשר אחד, בא"ס. והוא ייחוד בתיקון. ומי שרוצה לכלול כל סודות הייחוד במילה אחד, הוא יותר טוב.

וע"כ אנו מאריכים באחד להעלות הרצון להמשיך ממעלה למטה ולהעלות ממטה למעלה, שיהיה הכול אחד. המילה אחד הוא סוד מעלה ומטה וארבע רוחות העולם. שצריכים לייחד מעלה ומטה, שהם או"א וזו"ן. וארבע רוחות העולם אלו הם הסוד של מרכבה עליונה, חגת"ם דז"א שלמעלה מחזה לכלול הכול יחד, בקשר אחד, בייחוד אחד עד א"ס. (225-228)

~

הקורא בתורה צריך לשים ליבו ורצונו לאלו הדברים שקורא. כי הוא שליח אדונו בסדר דברים להשמיע לכל העם, שהרי הוא עומד כדימיון עליון, כמו הקב"ה במתן תורה. משום זה מי שעולה לקרוא בתורה, צריך לסדר הדברים תחילה בביתו. ואם לא סידר, לא יקרא בתורה. מאין לנו? מאותו דיבור של הקב"ה, מטרם שהשמיע התורה לעם הקדוש. כתוב, אז ראהּ ויְסַפְּרהּ הֱכִינהּ וגם חֲקָרָהּ. ואח"כ כתוב, ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה. הרי שמטרם שהשמיע אותה לאדם, סידר כל דיבור בפני עצמו. וכך מחויב כל קורא בתורה לעשות. (228)

~

כשנמצאת שעת רצון לפני הקב"ה, לייחד מרכבה עליונה במרכבה תחתונה, שתהיינה כולן אחת, אז יוצא קול ממקום קדוש העליון, שמיים, ז"א, ומקהיל כל אלו הקדושים שלמטה, שהם הצדיקים שבעוה"ז, וכל השרים הקדושים, מיכאל גבריאל אוריאל רפאל, וכל מחנות העליונים, המלאכים, שיהיו כולם מוכנים יחד. כמ"ש, ויקהל משה, זהו השמיים, ז"א. וכמ"ש, את כל עדת בני ישראל, אלו הם י"ב מחנות עליונים הקדושים, המרכבה התחתונה, שהמלכות רוכבת עליהם, והם מעלים את המלכות לזיווג עם ז"א. (51)

~

אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה', וישמע וייכתב ספר זיכרון לפניו, ליראי ה' ולחושבי שמו. כתוב, אז נדברו. נדברו למעלה, כל המרכבות הקדושות וכל צבאות הקדושים, נדברו זה אל זה לפני הקב"ה.

משום שאלו מילים הקדושות, שאמרו עולות למעלה. וכמה הם שמקדימים ונושאים אותן לפני המלך הקדוש, ומתעטרות בכמה עטרות באלו אורות עליונים. וכולם נדברו מלפני מלך העליון. מי ראה שמחות, ומי ראה תשבחות העולות בכל אלו הרקיעים, כשעולות מילים אלה. והמלך הקדוש מסתכל בהם, ומתעטר בהם. והן עולות ויושבות על חיקו, ומשתעשע בהן. משם, מחֵיקו, עולות על ראשו ונעשו עטרה. וע"כ אמרה התורה, ואהיה שעשועים יום יום. והייתי, לא כתוב, אלא, ואהיה, לשון עתיד, ובכל זמן בכל עת שמילים העליונות עולות לפניו. (437-438)

~

דבר זה שמעתי בין הסודות של רבי שמעון, ולא ניתנה לי רשות לגלות, חוץ מכם חסידים העליונים. שאם בשעה שהמלכות אוחזת הנפשות והרוחות של בני האדם, ברצון אחד של הדבקות, שׂם האדם ליבו ורצונו לזה, ונותן נפשו בדבקות ברצון ההוא, לכלול נפשו באותה הדבקות, אם התקבלה מסירת נפשו, בשעה ההיא, ברצון הנפשות והרוחות והנשמות שאוחזת, זה הוא אדם שנצרר בצרור החיים, בעוה"ז ובעוה"ב.

ועוד שהמלך והמטרוניתא, תו"מ, צריכים להיכלל מכל הצדדים מלמעלה ומלמטה, ולהתעטר בנשמות בכל הצדדים. היא מתעטרת בנשמות מלמעלה ומתעטרת בנשמות מלמטה, מאותם שמוסרים לה נשמתם. ואם האדם מכוון ליבו ורצונו לכל זה, ומוסר לה נפשו מלמטה בדבקות וברצון, אז הקב"ה קורא לו שלום למטה, כעין שלום של מעלה, יסוד, המברך את המלכה, ומכליל אותה ומעטיר אותה מכל הצדדים.אף כך אדם הזה, הקב"ה קורא לו שלום. (114-116)

~

נקודה התחתונה הזו, מלכות, כשעולה ונראית, שמקבלת חכמה, הנקראת ראייה, ומתקשטת במוחין העליונים, אז כל חדווה נמצאת למעלה ולמטה, והעולמות כולם הם בשמחה. ובלילה הזה של שבת, מתפשטת נקודה הזו באורותיה, ופורשת כנפיה על העולם, וכל שליטים אחרים נעברים, ושמירה נמצאת על העולם.

ואז מתווסף רוח הנשמה בישראל על כל אחד ואחד, ובנשמה יְתֵרה ההוא שוכחים כל עצב וחֵמה, ולא נמצא למעלה ולמטה רק שמחה. רוח ההוא שירד והתווסף בבני העולם, כשיורד, הוא מתרחץ בבשמים של גן העדן, ויורד ושורה על עם הקדוש, אשריהם כשהרוח ההוא מתעורר. (183-184)

~

כשעלתה הנשמה דרך פתח הרקיע למעלה, מזדמנים לה לבושים אחרים מכובדים עליונים, שהם נעשים ע"י מצוות התלויות ברצון וכוונת הלב בתורה ותפילה. כי כשעולה הרצון ההוא למעלה, מתעטר בה מי שמתעטר, וחלק ממנו נשאר לאדם ההוא, ונעשה ממנו לבושי אור, שתתלבש בהם הנשמה לעלות למעלה. ואע"פ שהעמידו, שאלו לבושים של הנשמה בגן עדן התחתון תלויים במעשה, אבל אלו שעולות לרקיע למעלה, אינם תלויים אלא ברצון של הרוח, כדי לעמוד בין המלאכים, שהם רוחות קדושים. ורבי שמעון כך למד מאליהו: הלבושים של מטה בגן עדן הארץ תלויים במעשה, לבושים שלמעלה תלויים ברצון וכוונת הרוח בלב. (309)

~

קם רבי אבא ושאר החברים, ואמרו, אשרי חלקנו, שהזמין הקב"ה לפנינו את דרך הזה. אמר רבי אבא, לי הזמין הקב"ה דרך הזה, כדי להתחבר עימכם, אשרי חלקי שזכיתי לדרך הזה.

ביום שיצאתי לדרך ראיתי אור אחד שנחלק לג' אורות, והלכו לפניי, והסתתרו. ואמרתי, ודאי שראיתי השכינה, אשרי חלקי. ועתה, אלו ג' אורות שראיתי, אתם הם. אתם אורות ומאורות עליונים להאיר בעוה"ז ובעוה"ב.

עד כאן לא ידעתי, שכל אלו מרגליות הסתומות היו תחת ידכם. כיוון שראיתי שברצון מצוות ריבונכם נאמרו דברים האלו, אני יודע שכל הדברים עולים ביום הזה לכיסא העליון שהוא בינה, ולוקח אותם שר הפנים, מט"ט, ועושה מהם עטרות לריבונו. ויום הזה מתעטר שישים מרכבות קדושות, כנגד חג"ת נה"י, לכבוד הכיסא, בינה, ע"י אלו הדברים שנאמרו כאן ביום הזה.

בתוך כך העריב השמש. לנו. בחצות לילה קמו לעסוק בתורה. אמר רבי אבא, מכאן והלאה נאמר דברים לעטר עימהם הצדיקים שבגן עדן. כי עתה הוא הזמן שהקב"ה וכל הצדיקים שבגן עדן, מקשיבים לקולם של הצדיקים אשר בארץ. (279-282)

~

באמצע כל הרקיעים, שהוא על ארץ ישראל, שהיא באמצע העולם, יש פתח אחד הנקרא גבילון. הסיום החדש שבאמצע המדרגה, שנעשה לפתח בשביל התחתון, שיוכל לעלות ולקבל מהעליון, ותחת פתח הזה יש ע' פתחים אחרים למטה, לקבל דרך שם ע' שמות שבמלכות דאצילות, הארת השם ע"ב, ע' שרים של ע' אומות. ומהפתח הזה עולה דרך למעלה למעלה, עד שמגיע לכיסא העליון, כי דרך שם אפשר לעלות עד המלכות דאצילות. (299)

~

כ"ב (22) אותיות רשומות וחקוקות ברקיע שעל גן העדן, כל אות ואות נוטפת טל, מטל שלמעלה, על הגן. ומטל ההוא, שהוא הארת החסדים, רוחצות אלו הנשמות, ונרפאות, אחר שטבלו עצמן בנהר דינור להיטהר. והטל אינו יורד אלא מתוך אותיות הרשומות והחקוקות ברקיע ההוא, משום שאלו האותיות הן כלל התורה, שנמשכות מז"א דאצילות, הנקרא תורה. כי נעשה מאש ומים של התורה, מאש ומים דז"א דאצילות.

וע"כ הם מזילים טל על כל אלו שעוסקים בתורה לשמה בעוה"ז. שאלו המילים רשומות בגן עדן, ועולות עד רקיע שעל גן עדן, ולוקחות מאלו כ"ב האותיות אשר שם, טל, להזין הנשמה. כמ"ש, יערוף כמטר לִקְחי תיזל כטַל אִמְרתי.

באמצע הרקיע הזה נמצא פתח אחד כנגד פתח ההיכל שלמעלה ביצירה, שבפתח ההוא פורחות הנשמות מגן עדן התחתון למעלה, בעמוד אחד הנעוץ בארץ של גן העדן, ומגיע עד פתח ההוא.

הפתח שנעשה באמצע הרקיע, הוא הסיום החדש, שנעשה באמצע המדרגה של השמיים דגן עדן, מחמת עליית המלכות במקום בינה, שמשום הסיום הזה נפלה חצי המדרגה, בינה ותו"מ, למדרגה שלמטה, הארץ דגן עדן. אשר לעת גדלות, כשחוזרת המלכות למקומה, ובינה ותו"מ עולים למעלה למדרגתם לרקיע, לוקחים עימהם גם המדרגה התחתונה, אותם הנשמות, שהם בארץ דגן עדן. ונמצא, שסיום החדש, שנעשה בבינה, נהפך להיות פתח בשביל התחתון, שיוכל דרכו לעלות לעליון.

ואותם בינה ותו"מ, שנפלו תחילה למטה לארץ דגן עדן, בהתדבקות שלהם במדרגת הארץ דגן עדן, נבחן כמו שהם נעוצים בתוך קרקע הגן, והם עצמם נבחנים כעמוד גבוה, המגיע עד הפתח ההוא שבאמצע הרקיע, שדרך העמוד הזה עולות הנשמות מארץ דגן עדן אל הרקיע דגן עדן. כלומר, לעת גדלות, כשהבינה ותו"מ, הנבחנים לעמוד, עולים בחזרה לרקיע דגן עדן, לוקחים עימהם גם את הנשמות שבארץ דגן עדן, ומעלה אותם לרקיע דגן עדן.

בתוך רקיע, בפתח שבאמצע הרקיע שעל הגן, נכנסים בו ג' צבעים של אור, כלולים יחד, שהם חב"ד, ומאירים לצבעים של עמוד שעלה שם. ואז העמוד הזה נוצץ ומתלהט בכמה צבעים הלוהטים. והצדיקים שעלו עם העמוד ההוא לרקיע, מקבלים האורות מהרקיע דרך העמוד הזה. ובכל שעה מאירים הצדיקים מזיו העליון ההוא, שזה נוהג תמיד. אבל בכל שבת ובכל ר"ח מתגלה השכינה ברקיע הזה יותר מבשאר הזמנים, וכל הצדיקים באים ומשתחווים אליה.

אשרי חלקו מי שזכה לאלו הלבושים. אלו הלבושים הם ממע"ט, שעשה האדם בעוה"ז במצוות התורה, מצוות התלויות במעשה, ובהם עומדת הנשמה בגן עדן התחתון, ומתלבשת באלו הלבושים המכובדים.

כשעלתה הנשמה דרך פתח הרקיע למעלה, מזדמנים לה לבושים אחרים מכובדים עליונים, שהם נעשים ע"י מצוות התלויות ברצון וכוונת הלב בתורה ובתפילה. כי כשעולה הרצון ההוא למעלה, מתעטר בה מי שמתעטר, וחלק ממנו נשאר לאדם ההוא, ונעשה ממנו לבושי אור, שתתלבש בהם הנשמה לעלות למעלה. ואע"פ שאלו לבושים של הנשמה בגן עדן התחתון תלויים במעשה, אבל אלו שעולות לרקיע למעלה, אינם תלויים אלא ברצון של הרוח, כדי לעמוד בין המלאכים, רוחות קדושים. וכך למד רבי שמעון מאליהו, הלבושים של מטה בגן עדן הארץ תלויים במעשה, לבושים שלמעלה תלויים ברצון ובכוונת הרוח בלב. (304-309)

~

ובזמן ההוא, שיתעוררו כל המחנות על ארץ הגליל, יילכו כולם זה לחלק אבותיו, וזה לחלק אבותיו. שכתוב, ושבתם איש אל אחוזתו. ויכירו זה את זה. ועתיד הקב"ה להלביש לכל אחד ואחד לבושים מעשה רוֹקֵם. ויבואו כולם וישבחו לאדונם בירושלים. ויתחברו שם המונים. וירושלים תתפשט לכל הצדדים, יותר ממה שהתפשטה בעת שהתחברו שם בשובם מהגלות.

כיוון שיתחברו וישבחו לריבונם, הקב"ה ישמח עימהם, שכתוב, ובאו ורִנְנו במְרום ציון. ואח"כ כתוב, ונהרו אל טוּב ה'. כל אחד ואחד לחלק שלו ולחלק אבותיו. ונחלתם של ישראל תהיה עד רומי הגבוהה, ושם ילמדו תורה. וכתוב, הקיצו ורַנְנו שוכני עפר. ונחלת ישראל תגיע עד רומי הגדולה, ושם ילמדו תורה, כלומר, שיכבשו אותה וישיבו אותה לקדושה. (495-496)