אדם היה יודע חכמה עליונה יותר ממלאכים העליונים, והיה מסתכל בכל וידע והכיר אדונו, יותר מכל שאר בני העולם. (237)

~

אשרי אדם מצא חכמה. וזה הוא אדם, שהזמין לו הקב"ה אוצר בדרך, פני השכינה, וע"ז כתוב, ואורַח צדיקים כאור נוגַה. (125)

~

כמה יש לאדם לאהוב את הקב"ה, כי אין עבודה לפני הקב"ה אלא אהבה. וכל מי שאוהב אותו ועושה עבודה באהבה, קורא לו הקב"ה, אוהב. (145)

~

כל אדם שבא לייחד את השם הקדוש, ולא כיוון בה בלב ורצון ויראה, כדי שיתברכו בו עליונים ותחתונים, משליכים תפילתו לחוץ. והכול מכריזים עליו רע. והקב"ה קורא עליו, כי תבואו לֵרָאוֹת פניי.

וכל אלו היודעים לייחד את השם הקדוש כראוי, מתבקעים כל אלו כותלי החושך, ופני המלך נראים ומאירים לכל. וכשהם נראים ומאירים, מתברכים כולם, העליונים והתחתונים. אז נמצאות ברכות בכל העולמות. ואז כתוב, לראות פניי. (128-129)

~

כל מי שמתפלל תפילתו לפני המלך הקדוש, צריך לבקש בקשותיו ולהתפלל מעומק הלב, כדי שיימצא ליבו שלם בהקב"ה, ויכוון ליבו ורצונו. כמ"ש, ממעמקים קראתיך. והרי כתוב, בכל ליבי דרשתיך? ומקרא זה די להתפלל בכל לב, ולמה צריך ממעמקים?

אלא כל אדם שמבקש בקשתו לפני המלך, צריך שיכוון דעתו ורצונו לשורש השורשים, להמשיך ברכות מעומק הבור, כדי שייזלו ברכות ממעיין של כל. המקום, שיוצא ממנו אותו הנהר, שהוא חו"ס. (409-410)

~

כתוב, כי שומע אל אביונים ה'. ולמה אל אביונים שומע ולא לאחר? משום שהם קרובים יותר אל המלך, כמ"ש, לב נשבר ונִדְכֶּה אלקים לא תִבְזֶה. ואין לך בעולם לב שבור כמו אביון. כל בני העולם נראים לפני הקב"ה בגוף ונפש. ועני אינו נראה לפני הקב"ה, אלא בנפש לבד, כי גופו שבור. והקב"ה קרוב לנפש יותר מלגוף. (367)

~

כתוב בשונמית, ותאמר בתוך עַמי אנכי יושבת.

מה אומרת? אלא בשעה שהדין תלוי על העולם, לא ייפרד אדם מן הכלל בלבדו, ולא יצוין למעלה, ולא יידעו אותו בלבדו. כי בשעה שהדין תלוי על העולם, אלו שנודעו ונרשמו בלבדם, אע"פ שצדיקים הם, הם נתפסים מתחילה. וע"כ, אין אדם צריך לפרושׁ מן העם לעולם, כי רחמי הקב"ה נמצאים תמיד על העם כולו ביחד. ומשום זה אמרה, בתוך עמי אנוכי יושבת, ואיני רוצה להיפרד מהם, כמו שעשיתי עד היום הזה. (11)

~

כמה אהובה התורה לפני הקב"ה, שכל מי שעוסק בתורה, אהוב הוא למעלה, אהוב הוא למטה, והקב"ה מקשיב לדיבוריו, ואינו עוזב אותו בעוה"ז, ואינו עוזב אותו לעוה"ב. (43)

~

כמה יש לנו להסתכל בדברי תורה, כמה יש לנו לעיין בכל דבר, שאין לך דבר בתורה, שאינו נרמז בשם הקדוש העליון. ואין לך דבר בתורה, שאין בו כמה סודות, כמה טעמים, כמה שורשים, כמה ענפים. (151)

~

כל מי שעורך מלחמה בתורה, זוכה להרבות שלום בסוף דבריו.

כל המלחמות שבעולם הם מריבות וחורבן, וכל המלחמות של תורה הם שלום ואהבה, שאין לך אהבה ושלום חוץ מזה. (152)

~

בחצות לילה הקב"ה בא בגן עדן להשתעשע עם הצדיקים אשר שם, ואז צריך האדם לקום ולעסוק בתורה. הקב"ה וכל הצדיקים שבגן עדן, כולם מקשיבים לקולו.

כתוב, היושבת בגנים, חברים מקשיבים לקולך, השמיעיני. היושבת בגנים, כנ"י, המלכות. משבחת אל הקב"ה בשבח התורה, בלילה. אשרי חלקו של מי שמשתתף עימה, לשבח אל הקב"ה בשבח התורה.

וכשבא הבוקר, באה כנ"י, המלכות, ומשתעשעת בהקב"ה. והוא מושיט לה שרביט החסד. ולא לה בלבד, אלא לה וכל אלו שמשתתפים עימה. מי שעוסק בתורה בלילה, הקב"ה מושך לו חוט של חסד ביום. וע"כ נקראת המלכות איילת השחר, על שם שמשבחת להקב"ה בלילה בשבח התורה. (45-47)

~

כשנחלק הלילה, מתחיל המלך לקום, והמטרוניתא, המלכות, מתחילה לזמר. והמלך, ז"א, בא ודופק על שער ההיכל. ואומר, פתחי לי, אחותי רעייתי. ואז משתעשע עם נשמות הצדיקים.

אשרי חלקו של ההוא, שהעיר בזמן ההוא בדברי תורה. משום זה, כל בני היכל המטרוניתא, כולם צריכים לקום בזמן ההוא לשבח את המלך, וכולם משבחים לפניו. והשבח, העולה מעוה"ז, שהוא רחוק ממנו, זה רצוי להקב"ה יותר מכל. (49-50)

~

צריכים לעסוק בתורה ביום ובלילה, כמ"ש, והגית בו יומם ולילה.

ביום זמן עבודה לכל. אבל בלילה, שהוא זמן מנוחה, למה צריכים לעסוק בתורה? כדי שיהיה נמצא אצלו שם שלם. כמו שאין יום בלי לילה. ואינו שלם אלא זה עם זה. כך צריכה התורה להימצא עם האדם יום ולילה, ויהיה השלמות אצל האדם יום ולילה. יום הוא ז"א, ולילה הוא הנוקבא. וכשעוסק בתורה יום ולילה, נמצא מייחד ז"א ונוקבא, שזהו כל השלמות, כמ"ש, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. (44)

~

אין דבר בעולם שישבור כוחם של עמים עכו"ם, כמו בשעה שישראל עוסקים בתורה. שכל זמן שישראל עוסקים בתורה, מתחזק הימין, ונשבר כוחם ועוּזם של העמים עכו"ם. ומשום זה נקראת התורה עוז, כמ"ש, ה' עוז לעמו ייתן.

ובשעה שישראל אינם עוסקים בתורה, מתחזק השמאל, ומתחזק כוחם של העמים עכו"ם, שיונקים מן השמאל, ושולטים על ישראל, וגוזרים עליהם גזרות שאינם יכולים לעמוד בהם. ועל זה נגלו בני ישראל והתפזרו בין האומות.

כתוב, על מה אבדה הארץ, ויאמר ה', על עוזבם את תורתי. כי כל זמן שישראל עוסקים בתורה, נשבר כוחם ועוזם של כל עובדי עבודה זרה. כל זמן שקולם של ישראל נשמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. (305-307)

~

ופרעה הקריב, שפרעה הקריב את ישראל לתשובה.

אין ישראל פוקדים להקב"ה בשעת נחת, אלא בשעה שצר להם, אז כולם פוקדים לו.

שכולם מתפללים בתפילות ובקשות, ושופכים לפניו תפילות. מתי? בשעה שפקד אותם הקב"ה ברצועה שלו. אז הקב"ה עומד עליהם ברחמים, ורצוי לפניו הקול שלהם, כדי להיפרע מאויביהם ומתמלא עליהם רחמים.

ישראל היו קרבים אל הים, והיו רואים הים לפניהם הולך וסוער, וגליו זקופים למעלה. היו יראים. נשאו עיניהם, וראו את פרעה וחילו, ואבני קלע וחיצים. אז, וייראו מאוד. ויצעקו בני ישראל. מי גרם זה שקרבו ישראל לאביהם של מעלה? פרעה. (65-67)

~

בשעה שהקב"ה נתן התורה לישראל, יצא אור מנועם ההוא, מבינה, ונעטר בו הקב"ה, ז"א, שקיבל ג"ר ממנה, המכונים עטרה. ומנועם ההוא הבריק הזיו של כל העולמות, הרקיעים והכתרים. על אותה שעה כתוב, צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אימו. המלך שלמה ז"א, אימו בינה, עטרה ג"ר.

ובשעה שנבנה ביהמ"ק, נעטר הקב"ה בעטרה ההוא, וישב בכיסא שלו, המלכות, ונעטר בעטרותיו. (296-297)

~

וישראל היו עוסקים בלימוד התורה, שלמדו ממָרָה, והתחברה עימהם אותה ברית הקדושה, יסוד, ונחש עקלתון, הס״א, נפרד מאותה באר המים, המלכות, שהנחש היה ממרר אותם המים, מה שעוונותיהם גרמו עד עתה.

אבל כיוון ששבו בתשובה לאדונם והקב״ה לימד אותם דרכיו של עה"ח, ז״א. כמ״ש, ויורהו ה׳ עץ. זוהי תושב"כ, ז״א. וישלך אל המים, אלו הם תשבע"פ, המלכות. וישלך, אותיות יש לך. יש, עוה"ב, החכמה שבעוה״ב, חכמה דבינה. כמ״ש, להנחיל אוהביי יש. לך, זהו אמא עילאה, בינה שבעוה״ב, כי לך בגי׳ חמישים, חמישים שערי בינה המתדבקים בז"א. אז מָתְקוּ המים, וירד טל העליון מעתיקא קדישא, כתר, והתמלא שדה תפוחים, המלכות.

מי גרם כל זה? אֵלימה, התשובה של ישראל לריבונם. (זוהר חדש, 8-10)

~

ע"י עליית המלכות לבינה, נבקעות כל המדרגות לשתיים, שכו"ח נשארים במדרגה, ובינה ותו"מ נופלים ממנה, ויורדים ומתלבשים במדרגה התחתונה אליה. ולעת גדלות, יורדת המלכות מבינה למקומה, ואז עולים בינה ותו"מ של כל מדרגה מן התחתון, וחוזרים כל אחד למדרגתו. ויחד עם עלייתם מן התחתון, לוקחים עימהם גם את התחתון, ומעלים אותו למקום העליון. ומתוך שאין העדר ברוחני, הם נמצאים תמיד במקום התחתון, גם אחר שעלו למדרגתם, שבדרך זה עולה כל תחתון אל העליון שלו. וע"כ נבחנים בינה ותו"מ הללו לבחינת עמוד, שיֵש בכל מדרגה, שעל ידו עולה למדרגה עליונה שלה.

עמוד אחד תקוע בתוך הים, כי הים, הנוקבא מחזה ולמטה דז"א, ואותם בינה ותו"מ של מדרגת מחזה ולמעלה דז"א, היורדות שם, נבחנים לעמוד, שדרכו עולים כל הבחינות שמחזה ולמטה דז"א אל מדרגת מחזה ולמעלה דז"א. (138)