מתוך בני ישראל לכַהֲנוֹ לי.

כתוב, מתוך בני ישראל, משום שהכול אינו נקרא אחד, להיות אחד כראוי, אלא, מתוך בני ישראל. כי בני ישראל עומדים למטה, לפתוח דרכים ולהאיר שבילים ולהדליק הנרות, שהם ספירות העליונות, ולקרב הכול ממטה למעלה, שיהיה הכול אחד. ומשום זה כתוב, ואתם הדבקים בה'. (39)

~

ואתה הַקרֵב אליך.

הכול הוא נקרב ע"י מי שיודע לייחד הייחוד ולעבוד לאדונו. שהרי בזמן שנמצא הקורבן כראוי, אז מתקרב הכול יחד, הצדדים ימין ושמאל, והארת הפָנים של הקב"ה נמצא בעולם בביהמ"ק. והס"א נכנע ונסתר, וצד הקדושה שולט באורה ושמחה. (40)

~

דברי תורה אינם מתיישבים אלא שם, כי אין אור אלא אותו היוצא מתוך החושך. כי כאשר צד הזה נכנע, מתעלה הקב"ה למעלה ונתגדל כבודו. ואין עבודת הקב"ה אלא מתוך החושך. ואין טוב אלא מתוך הרע. וכשהאדם נכנס לדרך רע ועוזב אותו, אז מתעלה הקב"ה בכבודו. וע"כ שלמות הכול הוא טוב ורע יחד, ולהסתלק אח"כ אל הטוב. ואין טוב אלא אותו שיוצא מתוך הרע. ובטוב הזה מתעלה כבודו של הקב"ה. וזהו עבודה שלמה. (86)

~

הקב"ה מגלה עמוקות ונסתרות.

כל עמוקות הסתומים העליונים הוא מגלה אותם. קו אמצעי, המגלה העמוקות שבב' הקווים דבינה. וגילה אותם, משום שידע מה בחושך דשמאל, ששם נשקע אור החכמה, מטעם חוסר חסדים. ואם לא היה החושך, לא היה אח"כ מתגלה האור ע"י קו האמצעי. והוא יודע מה בחושך, שכלל אותו בקו ימין. ומשום זה גילה עמוקות ונסתרות, שאם לא החושך דשמאל, לא היו נגלות עמוקות ונסתרות. האור שנגלה מתוך החושך הוא חכמה. (145)

~

כל הסודות וכל הקדושות היקרות, כולם תלויים בשביעי, במלכות. ושביעי העליון הוא עולם העליון, הנקרא עוה"ב, בינה. וממנה מאירים כל הנרות וכל הקדושות וכל הברכות אל המלכות. וכשהגיע הזמן לחדש הברכות והקדושות שיאירו, צריך להשגיח בכל התיקון של העולמות כולם, כדי לחדש הברכות והקדושות. וכל התיקונים לקיים כל העולמות, עולים מן התחתונים, אם מעשיהם ישרים. (89)

~

וכשישראל מתעוררים למטה בתקיעת שופר, קול היוצא משופר, בוטש באוויר ובוקע רקיעים, עד שעולה לאבן החזק, הס"א, המכסה את הלבנה. כשהוא משגיח ומוצא התעוררות הרחמים, אז ס"א, שעלה ועומד למעלה ומכסה את הלבנה, מתבלבל. אז עומד קול ההוא ומעביר את הדין מן המלכות. וכיוון שהתעורר הרחמים למטה במלכות, התעורר גם למעלה שופר עליון, בינה, ומוציא קול, המוחין דז"א, רחמים. ונפגשים קול בקול, רחמים ברחמים. (92)

~

עִבדו את ה' בשמחה. כי שמחת האדם מושכת שמחה אחרת, העליונה. כך עולם התחתון, המלכות, כמו שמתעטרת, כך ממשיכה מלמעלה. משום זה מקדימים ישראל ומעוררים קול בשופר, שהוא כלול באש מים ורוח, קו האמצעי, הכלול מג' קווים, שנעשו אחד, ועולה למעלה. ומכה באבן טוב הזה, שממעט קו השמאל שלה, ומצטבעת באלו ג' גוונים לבן אדום ירוק, שהם ג' קווים הכלולים בקול. ואז כמו שהיא ראויה, כך היא ממשיכה מלמעלה.

וכיוון שהמלכות ניתקנה בקול הזה מלמטה, יוצאים רחמים מלמעלה ושורים עליה, ונכללה ברחמים ממטה ומלמעלה. אז התערבב הס"א, ונחלש תוקפו, ואינו יכול לקטרג. ואבן הטוב, המלכות, עומד בהארת הפנים מכל הצדדים, בהארה שלמטה ובהארה שלמעלה. (94-95)

~

בסוכות תשבו שבעת ימים, זהו סוד האמונה, המלכות, שמקבלת כל המוחין שלה. ומקרא זה נאמר על עולם העליון, בינה. כאשר נברא העולם, נאמר מקרא הזה.

כשהתחילה החכמה, או"א עילאין, הנקראים אבא וחכמה, לצאת ממקום שאינו ידוע ואינו נראה, מראש א"א, אז יצא מסך אחד והיכה. וחכמה עליונה ההיא התנוצצה והתפשטה לכל הצדדים במשכן העליון, ישסו"ת הנקראת, בינה ואמא. ומשכן העליון ההוא הוציא ו"ק, ז"א. ואז בהתנוצצות המסך האיר לכל, ואמר, בסוכות תשבו שבעת ימים.

סוכֹת, כתוב חסר ו', כי זהו משכן התחתון, מלכות, שהוא כמו עששית, כלי מזכוכית, ששמים בתוכה נר להאיר, להראות כל האורות. ואז אמר, בהתנוצצות המסך, בסוכֹת תשבו שבעת ימים. שבעת ימים הם מעולם העליון, בינה, לעולם התחתון, מלכות. שכל שבעת ימים, חג"ת נהי"ם דבינה, עומדים בקיומם להאיר לסוכָת הזו, זו סוכת דוד הנופלת, סוכָת שלום, המלכות. ועַם הקדוש צריך לשבת תחת צילה באמונה, המלכות. ומי שיושב בצל זה, יושב באלו הימים העליונים של הבינה. (134-136)