כל צבאות השמיים שואלים אלו לאלו, במה עוסק הקב״ה, במה משתדל.

אומרים להם, הוא מתייחד בתשוקה בכלים שלו, בנשברי לב, כולם אינם יודעים מה נעשה מתפילת העני, ומכל אלו התרעומות שלו, כי אין תשוקה לעני אלא כששופך דמעות בתרעומות לפני המלך הקדוש. ואין תשוקה להקב״ה, אלא כשהוא מקבל אותם, ונשפכים לפניו. וזו היא תפילה שעושה איחור ועיכוב לכל התפילות שבעולם. (190)

~

אמר רבי שמעון, כמה פעמים אמרתי דבר זה, והחברים אינם מסתכלים. כי הקב״ה אינו משרה שכינתו אלא במקום קדוש, במקום הראוי לשרות עליו. (426)

~

יש לנו לשים הלב לאמונת הקב״ה, שכל דבריו דברי אמת ואמונה רבה. 

דבריו של אדם קטנים הם, וכל דבריו הם לפי שעה, וכך הוא עצמו, לפי שעה, כצל עובר, אבל בתשובה ותפילה ומעשים טובים ובדמעות רבות, הוא קדוש, כי הרב והעליון על כל העולם, מאיר אורו ומצמצם קדושתו אל האדם לעשות רצונו. (7)

~

האוהב של המלך, קורא בפתח. אמר המלך מי הוא. אמרו, פלוני אוהבך. אמר, אהובי וחביב נפשי, לא יקרא אותו קול אחר, אלא אני. צעק המלך, ואמר, פלוני פלוני היכנס, חביב נפשי, אהוב שלי. הַתקינו ההיכלות לדבר עימו. (290)

~

ג׳ הם נקראים תפילה:

א. תפילה למשה איש האלקים, תפילה זו שאין כמוה באדם אחר.

ב. תפילה לדוד, תפילה זו תפילה שאין כמוה במלך אחר.

ג. תפילה לעני.

מאלו הג׳ חשובה מכולן תפילה לעני. תפילה זו קודמת לתפילה של משה, וקודמת לתפילה של דוד, וקודמת מכל שאר תפילות העולם. (187)

~

משום שעני שבור הלב. וכתוב, קרוב ה׳ לנשברי לב. והעני עושה תמיד ריב עם הקב״ה, והקב״ה מקשיב ושומע דבריו. כיוון שהעני התפלל תפילתו, פותח כל חלונות הרקיע, וכל שאר התפילות העולות למעלה, דוחה אותם אותו העני, שבור הלב. שכתוב, תפילה לעני כי יעטוף. והיה צריך לומר, כי יתעטף, מהו כי יעטוף? אלא הוא עושה איחור, שמאחר כל תפילות שבעולם, שאינן נכנסות עד שתפילה שלו נכנסת. יתעטף פירושו איחור. (188)

~

צריך האדם המתפלל תפילתו לעשות עצמו עני, כדי שתיכנס תפילתו בכלל תפילות כל העניים, כי כל שומרי השערים אינם עוזבים כך להכניס את כל התפילות שבעולם, כמו שעוזבים תפילת העני. כי הן נכנסות בלי רשות. ואם אדם עושה עצמו, ושׂם רצונו תמיד, כמו עני, תפילתו עולה ופוגשת בתפילות העניים, מתחברת בהן ועולות עימהן, ונכנסת בכלל שלהן, ומתקבלת ברצון לפני המלך הקדוש. (192)

~

בשעה שהמלכות באהבה גדולה אל אהובה ז״א, מתוך דוחק אהבתה, שאינה יכולה לסבול הפירוד, הִמעיטה את עצמה במיעוט גדול, עד שלא נראה ממנה אלא קטנות דנקודה אחת. אז מתכסה מכל הצבאות והמחנות שלה, ואומרת, שחורה אני ונאווה ואין לי מקום להכניסכם תחת הכנפיים שלי.

משום זה, אל תראוני, לא תראו בי כלל, כי אני נקודה קטנה. מה עושים הצבאות שלה הגיבורים האמיצים? הם שואגים כאריות גיבורים, כמ"ש, הכפירים שואגים לטרף, ומתוך הקולות והשאגות, שהם שואגים כאריות חזקים גיבורי כוח, שומע האוהב שלה למעלה. והוא יודע שאהובתו היא באהבה עימו כמוהו, ומיעטה את עצמה מתוך אהבתו, עד שלא נראה מצורתה ויופיה כלום.

ואז מתוך קולות ושאגות של אלו גיבורי כוח שלה, יוצא דודה אהובה, ז״א, מתוך היכלו, בכמה מתנות בכמה מִנחות, בריחות ובבשמים ובא אצלה, ומוצא אותה שחורה וקטנה בלי צורה ויופי כלל. הוא קרב אליה, מחבקה ומנשקה עד שמתעוררת מעט מעט מתוך הריחות והבשמים, ומתוך השמחה של אהובה ז״א, הנמצא עימה. היא נבנית ונעשית בתיקונה בצורתה ביופי שלה, ונעשית ה׳ דהויה כמִתחילה. (214-217)

~

אברהם, שמצא אותו הקב״ה בארץ, שהיו עובדים עבודה זרה, ולא היו יודעים באמונת הקב״ה, אלא כולם היו תועים אחר עבודה זרה. וקם אברהם, וגידל ביניהם, ונעשה ענף אחד שלם לפני ריבון העולם, והוא מצא אותו שם.

והקב״ה לקח אותו הענף, ונטע אותו, והשקה אותו, והשתדל עליו, ועקר אותו משם, ושתל אותו בארץ אחרת. שכתוב, לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך. ועשה ממנו עם קדוש. (זוהר חדש, 70-71)

~

ישראל, יש להם כתב ולשון, ובכל אות יכולים להסתכל בצורה וציור כראוי, להבין סודות העליונים שבהם. אבל בגויים לא יתחשב, משום שאין להם כתב ולשון מקורית, שיהיו מצויירות ע״פ צורות העליונות. ואין להם להסתכל ולדעת כלום בצורת הכתב שלהם, כי הבל הֵמָה מעשה תעתועים, כי כתב ולשון שלהם הם רק הסכמים, שבני אדם הסכימו על צורה ולשון הזו. ולא יתחשב, במחשבה ובהסתכלות שלהם על צורות אותיותיהם, משום שאין להם כתב. אשרי הם ישראל. (346)

~

עוד לא היה יום, מיום שנברא העולם, שהקב״ה היה צריך להיות עִם ישראל, כבאותו הזמן שבלעם רצה לכלות שונאיהם של ישראל מן העולם. ועל זה אמר הקב״ה, בלעם רצה לכלותכם מן העולם, אבל אני לא אעשה כך, אלא כי אעשה כלה בכל הגויים אשר הִדַחְתיך שָׁמה ואותך לא אעשה כלה.

שאילו יבואו כל עמי העולם, לא יוכלו לכלותכם מן העולם. לבן בא בתחילה ורצה לעקור את יעקב בלבדו מן העולם. בא הקב״ה והגן עליו, בא פרעה ורצה לכלותם מן העולם. בא הקב״ה והגן עליהם, בא המן ורצה לכלותם מן העולם. בא הקב״ה והשיב הכול ראשו. וכן בכל דור דור הקב״ה מגן תמיד על ישראל. (זוהר חדש, 56-57)

~

רק ישראל נבחר מכל העולם להידבק בקו האמצעי, וע״כ הם לוקחים כל הארת הזיווג, ושאר כל העולם רק תמצית, דרך שביל דקיק, הנקרא משעול הכרמים. כי שרי אוה"ע נקראים כרמים. ואותו שביל דקיק מקו שמאל, שהם מתברכים ממנו, נקרא משעול הכרמים. (441)

~

צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אימו.

מלך שלמה הוא ז״א, אימו היא בינה. אז היא שמחה בכל בני המלך, שהם כל אלו הבאים מצד ישראל. כי אינם מתחברים עם זיווג ז״א ומלכות, שאינם עומדים עימהם, חוץ מישראל, שהם בני הבית ומשמשים אותם, שהם מעלים מ"ן ע״י תורתם ותפילתם המעוררים אל הזיווג. לכן, הברכות היוצאות מזיווג ז״א ומלכות הן של ישראל.

וישראל לוקחים כל הברכות היוצאות מהארת הזיווג של ז״א ומלכות, ושולחים חלק מהן לשאר העמים, ומאותו החלק ניזונים כל שאר העמים. מבין צדדי חלקם של הממונים על שאר העמים, יוצא שביל אחד דק מאד, שמשם נמשך חלקם של החיצוניים ואוה"ע, ומשם מתחלק לכמה צדדים. וזה שאנו קוראים לו תמצית, היוצאת מצד הארץ הקדושה, המלכות.

ועל כן, כל העולם שותה מתמצית של ארץ ישראל. שארץ ישראל היא מלכות. ובין למעלה ובין למטה, כל אלו שאר העמים עכו״ם, אינם ניזונים אלא מתמצית ההיא. ואפילו ספירות התחתונות שותות מאותה התמצית. (439-441)