הקב"ה יחוננך וישמע לקולך בשעה שתצטרך לו. (560)

~

כמה אהובים הם בני ישראל לפני הקב"ה, שרצה בהם ורצה להתדבק בהם ולהתקשר עימהם, ועשה אותם עם יחיד בעולם, והם רצו בו והתקשרו בו. ונתן לשאר העמים שרים מושלים עליהם, והוא לקח לחלקו את ישראל. (1)

~

הכסילות של בני אדם מעכב אותם מלראות, ואינם יודעים ואינם משגיחים על מה הם נמצאים בעוה"ז, ואינם דואגים להשגיח בכבוד המלך העליון בעוה"ז, ומכ"ש להשגיח בכבוד עולם העליון, ועל מה עומדת, ואיך מתפרשׁים הדברים. (294)

~

כמו אייל וצבי, בשעה שמתרחקים, חוזרים מיד אל המקום שעזבו, כך הקב"ה, אע"פ שהסתלק למעלה בא"ס, מיד חוזר למקומו, משום שישראל למטה מתאחדים בו, ואינם עוזבים אותו, להישכח ולהתרחק מהם. וע"ז כתוב, אֱיָלוּתִי לעזרתי חוּשָׁה.

ומשום זה צריכים להתאחד בהקב"ה, ולאחוז בו, כמי שמושך מלמעלה למטה, שלא יהיה איש נעזב ממנו אפילו שעה אחת. (224-225)

~

אשרי האדם, ששׂם זה ברצונו, להשלים אל אדונו בכל יום. (122)

~

הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה. ומאחר שאתה בנו, על כל שחשבת בשביל אדונך, יקיים על ידך, ולא תזוז ממנו לעולם, אלא שתהיה בצורתו בכל. ואתה בזמן הגלות אתה נעלם מבני אדם. ואני, מעוה"ז, הנני שליח של הקב"ה, לומר דברים אלו לפניך. ואני מצוּוה ממנו, שלא לזוז ממך בכל עת ובכל שעה שאתה רוצה. אני וכל התַנאים והאמוראים של ישיבתנו מבקשים לך, קום והשלם מצוות אדונך. (593)

~

מי שרוצה להשתדל במצווה ולהשתדל בהקב"ה, צריך שלא ישתדל בו ריקם ובחינם, אלא האדם צריך להשתדל בו כראוי, לפי כוחו. יפה לאדם לקבל השתדלות של הקב"ה. (34)

~

אם תבקשו בקשותיכם בתפילה לפני המלך, בקשו, התפללו ובקשו בקשותיכם ושובו אל אדוניכם. בואו, כמי שמזמין לקבל את בניו ולרחם עליהם. אף כן, הקב"ה, בוקר וגם לילה קורא ואומר, בואו. אשרי הם עם הקדוש, שאדונם מבקש אותם וקורא אותם לקרבם אליו. (86)

~

כשאנו רואים, שרצון האדם לרדוף ולהשתדל אחר הקב"ה בליבו, נפשו וברצונו, ודאי אנו יודעים ששם שורה השכינה. אז צריכים לקנות את אדם ההוא בכסף מלא, להתחבר עימו וללמוד ממנו. וע"ז לומדים, וקנה לך חבר. בשכר מלא צריכים לקנותו, כדי לזכות בשכינה השורה בו. (39)

~

כל השערים ננעלים ונסגרים, ושערי דמעות אינם נסגרים. ואין דמעה, אלא מתוך צער ועצבות. וכל אלו הממונים על השערים, שוברים עיקולי הדרכים והמנעולים, ומכניסים דמעות האלו. ותפילה ההיא נכנסת לפני המלך הקדוש.

אז מקום ההוא, המלכות, יש לה לחץ מהעצבות והלחץ של אדם ההוא, כי צער האדם נוגע אל השכינה. ההשתוקקות של עולם העליון, ז"א, אל מקום הזה, המלכות, כזכר שחשקו תמיד אל הנוקבא. ע"כ כשהמלך, ז"א, נכנס אל המטרוניתא, המלכות, ומוצא אותה בעצבות, אז כל מה שהיא רוצה נמסר בידיה, ואדם ההוא או תפילה ההיא אינם חוזרים ריקם, והקב"ה מרחם עליו. אשרי חלקו של אדם ההוא, ששופך דמעות לפני הקב"ה בתפילתו. (715-716)

~

מיום שיורש האדם הנשמה, הכלולה מהקב"ה ושכינתו, משעה ההיא נקרא בן.

כמו שאמר דוד בספר תהילים, אֲסַפְּרָה אל חוק, ה' אמר אליי, בני אתה, אני היום יְלִדְתִיךָ. שזה נוהג בכל אדם בשעה שמשיג הנשמה. (590)

~

כשהאדם רואה את הצדיקים או הכשרים שבדור, ופוגש בהם, ודאי הם פני השכינה. ונקראים פני השכינה, משום שהשכינה מסתתרת בתוכם. השכינה בהם בסתר, והם בגלוי. משום שהקרבים אל השכינה נקראים פנים שלה. ומי הם הקרבים אליה? הם אלו שהיא מיתקנת עימהם, להיראות אל מלך העליון, ז"א. הם המעלים מ"ן לייחד הקב"ה ושכינתו. (680)

~

בכה רבי שמעון, אמר, אני יודע ודאי שרוח הקודש העליון דופק בכם, אשרי הדור הזה, כי לא יהיה כדור הזה עד הזמן שיבוא מלך המשיח. כי התורה חוזרת ליושנה. אשרי הם הצדיקים בעוה"ז ובעוה"ב. (383)

~

שלמה המלך הסתכל והיה רואה, שאפילו בדור ההוא, שהיה יותר שלם מכל דורות אחרים, לא היה רצונו של מלך העליון, שיתגלה חכמה כל כך על ידו, ושיתגלה התורה שהייתה סתומה מתחילה. ובא ופתח לה פתחים. ואע"פ שפתח, הם סתומים. חוץ מאלו החכמים שזכו ומגמגמים בהם, ואינם יודעים לפתוח בהם פה. ודור זה שרבי שמעון שורה בתוכו, רצונו של הקב"ה בשביל רבי שמעון, שיתגלו דברים סתומים על ידו.

אבל תמֵהַ אני על חכמי הדור, איך עוזבים אפילו רגע אחד מלעמוד לפני רבי שמעון ללמוד תורה, בעוד שרבי שמעון נמצא בעולם. אבל בדור הזה לא תישכח החכמה מהעולם, אוי לדור כשהוא יסתלק, והחכמים יתמעטו, והחכמה תישכח מהעולם. (421-422)

~

בימים הראשונים היה אדם אומר לחברו, אמור לי דבר תורה אחד וקבל מנה כסף. עתה אומר אדם לחברו, קבל מנה כסף ותהיה עוסק בתורה. ואין מי שישגיח, ואין מי שיטה אוזניו, חוץ מאלו קדושים העליונים המועטים, שהקב"ה משתבח בהם. (924)

~

כיוון שנברא העולם, כל דבר ודבר לא היה מתקיים, עד שעלה ברצון לברוא האדם, שיהיה עוסק בתורה, ובזכותה התקיים העולם.

עתה, כל מי שמסתכל בתורה ועוסק בה, כביכול, הוא מקיים כל העולם. הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם, אדם מסתכל בתורה ומקיים העולם. נמצא, שהמעשה והקיום של כל העולם הוא התורה. משום זה, אשרי האדם העוסק בתורה, כי הוא מקיים את העולם. (640)

~

מצווה ללמוד תורה בכל יום, שזהו האמונה העליונה, לדעת דרכיו של הקב"ה, שכל מי שעוסק בתורה, זוכה בעוה"ז, וזוכה בעוה"ב, וניצל מכל קטרוגים הרעים. משום שהתורה היא האמונה, ומי שעוסק בה, עוסק באמונה העליונה, והקב"ה משרה שכינתו בתוכו, שלא תסור ממנו. (147)

~

מי שיודע דבר של תורה, צריכים לרדוף אחריו וללמוד ממנו דבר ההוא, לקיים הכתוב, מאת כל איש אשר יידבנו ליבו תיקחו את תרומתי. התורה היא עה"ח, לתת חיים לכל מי שמתגבר בתורה, מתגבר בעה"ח, כמ"ש, עץ חיים היא למחזיקים בה.

וכמה סודות עליונים במי שעוסק בתורה, שזוכה להתקשר בתורה העליונה, ז"א, אינו שוקט ממנה בעוה"ז, ואינו שוקט לעוה"ב, ואפילו בקבר שפתיו דובבות תורה, כמ"ש, דובב שִׂפתֵי ישֵנים. (148-149)

~

מצוות התורה הן חלקים ואיברים כמו של מעלה. וכשמתחברות כולן לאחת, אז כולן עולות למקום אחד. המשכן, הוא איברים וחלקים, כולם עולים לאדם, כעין מצוות התורה. כי מצוות התורה כולם באדם, זכר ונקבה, זו"ן. כשמתחברים יחד הם אחד, באדם, הוי"ה במילוי אלפין שבגי' אדם. ומי שגורע אפילו מצווה אחת שבתורה, כאילו גורע צורת האמונה, המלכות, כי כל האיברים הם יחד באדם. ומשום זה הכול עולה בייחוד. (666)

~

אשרי חלקו מי שמשתדל לדעת את ריבונו, אשרי הוא בעוה"ז ואשרי הוא בעוה"ב. (111)

~

הקב"ה ברא את האדם בחכמה ועשה אותו באומנות רבה, ונפח בו נשמת חיים, לדעת ולהסתכל בסודות החכמה, לדעת בכבוד אדונו, כמ"ש, כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. הכבוד שלמטה, הכיסא הקדוש, המלכות, לא ניתקן למעלה, אלא מתוך התיקונים של בני העוה"ז.

כשבני אדם צדיקים וחסידים, ויודעים לתקן תיקונים בשביל הכבוד, המלכות, כמ"ש, ולכבודי בראתיו, בשביל כבודי הזה, שיתקנו אותו בעמודים חזקים, חג"ת, ולקשט אותו בתיקונים וקישוטים שלמטה, שיעלו מ"ן מלמטה, להמשיך לה מוחין, המכונים קישוטים, כדי שכבודי יתעלה בזכות הצדיקים שבארץ. (528-529)

~

השבח של שירת שה"ש הוא כלל כל התורה, כלל של כל מעשי בראשית, כלל של האבות, כלל של גלות מצרים, ושל יציאת ישראל ממצרים, ושל השיר של הים, אז ישיר משה, והכלל של עשרת הדיברות, וקיום של הר סיני, וכולל מזמן שהלכו ישראל במדבר, עד שבאו לארץ, ונבנה ביהמ"ק, כלל של עיטור השם הקדוש העליון באהבה ובשמחה, כלל של גלות ישראל בין העמים והגאולה שלהם, כלל של תחיית המתים עד היום שהוא שבת לה', היום שכולו שבת שלעת"ל, מה שהוא ומה שהיה ומה שעתיד להיות אח"כ ביום השביעי, באלף השביעי, כשיהיה שבת לה', הכול הוא בשה"ש. (325)

~

בשעה שישראל מייחדים הייחוד במקרא של כ"ה אותיות, שהם, שמע ישראל הויה אלקינו הויה אחד, ובשכמל"ו, שהם כ"ד אותיות, ויכוון כל אחד בהם, כל האותיות מתחברות יחד ועולים בחיבור אחד מ"ט (49) שערים, ביובל, בינה. כי כ"ה וכ"ד הם מ"ט. ואז צריך להעלות עד הבינה ולא יותר, ואז נפתחים מ"ט שערי בינה. והקב"ה מחשיב לאדם ההוא, כאילו קיים כל התורה, הבאה במ"ט פנים.

וע"כ צריך האדם לכוון הלב והרצון בכ"ה ובכ"ד, ולהעלותם ברצון הלב למ"ט השערים. כיוון שכיוון בזה, יכוון בייחוד שמע ישראל ובשכמל"ו, שהם כלל של כל התורה כולה. אשרי חלקו מי שמתכוון בהם, כי ודאי הוא כלל של כל התורה למעלה ולמטה. וזהו אדם השלם, זכר ונוקבא, כי שמע ישראל זכר, ובשכמל"ו נוקבא, והוא כל האמונה. (245-246)

~

ובשעה שישראל באים לבית הכנסת ומתפללים תפילתם, כשמגיעים לגאול ישראל, ומקרבים גאולה לתפילה, ואינם מפסיקים באמצע, שבזה גורמים שיסוד, שנקרא גאולה, יתקרב אל המלכות, שנקראת תפילה, אז צבע ההוא הלבן, נצח, עולה על ראש החדר, המלכות, ונעשה לו כתר.

וכרוז יוצא ואומר, אשריכם עם קדוש שעושים טוב, שגורמים ייחוד היסוד, שנקרא טוב, לפני הקב"ה. כמ"ש, והטוב בעיניך עשיתי. שסמך גאולה לתפילה, שבשעה ההוא שמגיעים לתהילות לאל עליון, שאז עולה צבע ההוא, נצח, על ראש החדר, מתעורר צדיק הזה, יסוד דז"א, להתחבר במקום שצריך, באהבה, בחביבות, בשמחה וברצון. וכל האיברים, כל הספירות, מתחברים בחשק אחד אלו באלו, עליונים בתחתונים. וכל הנרות, כל המדרגות, מאירים ומתלהטים, וכולם נמצאים בחיבור אחד בצדיק הזה שנקרא טוב, כמ"ש, אִמרו צדיק כי טוב. וזה מחבר את כולם בחיבור אחד. אז הכול בלחש למעלה ולמטה, בנשיקין ברצון, והדבר נמצא בחיבור של החדר, בחיבוק. (43-44)

~

בשעה שישראל מייחדים ייחוד של שמע ישראל ברצון שלם, אז יוצא מתוך הסתום של עולם העליון, או"א עילאין, אור אחד, שביל דאבא. ואור הזה בטש תוך ניצוץ הקשה, יסוד אמא, ונחלק לע' (70) אורות, שנאצלו מהם המוחין של ישסו"ת, ז"ת דאו"א, חג"ת נהי"מ, שכל אחת כלולה מעשר. ואלו ע' אורות האירו בע' ענפים של עה"ח, בחג"ת נהי"מ דז"א, שכל אחת כוללת עשר.

אז אילן ההוא, ז"א, מעלה ריחות ובשמים, הארת חכמה, וכל האילנות שבגן עדן, המלכות, כולם מעלים ריחות ומשבחים לאדונם, ז"א, כי אז מיתקנת המלכות להיכנס לחופה עם בעלה, ז"א. וכל איברים העליונים כולם, הספירות דז"א, מתחברים בחשק אחד וברצון אחד להיות אחד בלא פירוד כלום, ואז מיתקן בעלה, ז"א, אל המלכות, להיכנס לחופה בייחוד אחד להתייחד במלכות. (125-126)

~

אשרי הם הצדיקים היודעים לשים רצון ליבם למלך העליון הקדוש, וכל רצון ליבם אינו לעוה"ז, ולתאווה הבטֵלה שלו, אלא שיודעים ומשתדלים לשים רצונם להידבק למעלה, כדי להמשיך רצון אדונם אצלם מלמעלה למטה.

ומאיזה מקום לוקחים רצון של אדונם להמשיכו אליהם? הם לוקחים ממקום קדוש ועליון אחד, שממנו כל הרצונות הקדושים. והוא כל איש, צדיק, יסוד דז"א, הנקרא כל, כמ"ש, ויתרון ארץ בכל הוא. וכתוב, על כן כל פיקודֵי כל יישרתי. איש, איש צדיק זהו צדיק, אדון הבית, יסוד, אדון המלכות, הנקראת בית. שרצונו תמיד אל המטרוניתא, מלכות, כבעל האוהב את אשתו תמיד. יידבנו ליבו, שאוהב אותה. ליבו, המטרוניתא שלו, המלכות, שנקראת לב, יידבנו, להתדבק בו.

ואע"פ שיש להם אהבה גדולה זה בזה, שאינם נפרדים לעולם, עכ"ז מן כל איש, יסוד, בעל הבית, בעל המטרוניתא. תיקחו את תרומתי, מלכות. מדרך העולם, אם רוצים לקחת מאדם את אשתו, הוא מקפיד ואינו עוזב אותה. אבל הקב"ה אינו כן, שכתוב, וזאת התרומה, כנ"י, המלכות, אע"פ, שכל האהבה שלה אליו ואהבתו אליה, לוקחים אותה ממנו, להשרות אותה ביניהם, ממקום עליון, שכל אהבה של אישה ובעלה שורה שם, יסוד, משם, תיקחו את תרומתי. אשרי חלקם של ישראל, ואשריהם כולם שזכו לזה. (151-153)

~

אמר רבי שמעון, משה לא מת.

הרי כתוב, וימת שם משה, וכן בכל מקום קורא בצדיקים מיתה. מהו מיתה? מצידנו נקרא כן, אבל מצד העליונים, להיפך, שהתווסף לו חיים. מי שהוא בשלמות, שהאמונה הקדושה תלויה בו, אין מיתה תלויה בו ואינו מת. (888)

~

רבי יוסי ורבי חייא היו הולכים בדרך, והיה בעל חמורים אחד מחַמר אחריהם.

אמר רבי יוסי לרבי חייא, יש לנו לעסוק ולהשתדל בדברי תורה, כי הקב"ה הולך לפנינו. וע"כ הוא הזמן לעשות לו תיקונים, שיהיה עימנו בדרך הזה. מחמר, דרכו לדקור עם עץ את החמורים, שימהרו ללכת.

פתח רבי חייא ואמר, עת לעשות לה' הפֵרו תורתך. כי בכל זמן שהתורה מתקיימת בעולם ובני אדם עוסקים בה, כביכול, הקב"ה שמח במעשי ידיו, ושמח בעולמות כולם, ושמיים וארץ עומדים בקיומם. ולא עוד אלא שהקב"ה מַקְהיל כל הפמליה שלו, ואומר להם, ראו העם הקדוש שיש לי בארץ, שהתורה מתעטרת בזכותם, ראו מעשי ידי, שאתם אמרתם עליו, מה אֱנוֹש כי תזכרנו. והם, כשרואים שמחת אדונם בעמו, מיד פותחים ואומרים, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ.

ובשעה שישראל מתבטלים מתורה, כביכול, תש כוחו, שכתוב, צוּר ילדך תֶשׁי. ואז כתוב, וכל צבא השמיים עומדים. וע"כ עת לעשות לה'. שהצדיקים האלו שנשארו, יש להם לאזור מותניים ולעשות מע"ט, כדי שהקב"ה יתחזק בצדיקים ובמחנות וגדודים שלו, משום שהפרו תורתך, ואין בני העולם עוסקים בה כראוי. (536-538)

~

ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור. אור הזה נגנז, והוא מזומן לצדיקים לעוה"ב. כמ"ש, אור זרוּע לצדיק, שמורה, הן לצדיק שלמעלה והן לצדיק התחתון. ואור ההוא לא שימש בעולם חוץ מביום הראשון, ואח"כ נגנז ולא שימש יותר.

אם היה נגנז מכל וכל, לא היה עומד העולם אפילו רגע אחד, אלא נגנז ונזרע כזרע הזה, שזורעים אותו ועושה תולדות וזרעים ופירות, וממנו מתקיים העולם. ואין לך יום, שאינו יוצא ממנו בעולם, ומקיים הכול, כי בו מֵזין הקב"ה את העולם. ובכל מקום שעוסקים בתורה בלילה, יוצא חוט אחד מאור ההוא הגנוז, ונמשך על אלו שעוסקים בתורה. כמ"ש, יומם יצווה ה' חסדו ובלילה שירוֹ עימי. (414-415)

~

ראה, כמה רחמיו של הקב"ה על בריותיו, שאפילו רשע ביותר, והרהר בתשובה, ולא יכול לעשות תשובה ומת, זה מקבל עונש בוודאי על שהלך מעולם בלי תשובה, אח"כ, רצון ההוא ששׂם בליבו לעשות תשובה, אינו נעדר מלפני מלך העליון, והקב"ה מתקן מקום לרשע במדור של שאוֹל, ושם מצפצף בתשובה. כי רצון יורד מלפני הקב"ה, ושובר כל כוחות השומרים על שערי מדורי גיהינום, ומגיע למקום שהרשע שם, ודופק בו, ומעורר בו הרצון לתשובה, כמו שהיה לו מקודם בחייו, ואז מצפצף נשמה ההיא לעלות מתוך מדור השאול. (440)

~

ואין רצון טוב, שיאבד מלפני המלך הקדוש. ומשום זה אשרי מי שמהרהר הרהורים טובים לאדונו. ואע"פ שאינו יכול לעשותם, הקב"ה חושב לו רצונו כאילו עשה. זהו לטוב. אבל הרצון לרע, אין הקב"ה חושב למעשה, חוץ מהרהורי עבודה זרה. (441)

~

נכנסו רבי אלעזר ורבי אבא לבית. כשהתחלק הלילה, קמו לעסוק בתורה.

אמר רבי אבא, עתה ודאי הוא עת רצון להקב"ה. והרי הרבה פעמים הערנו זה, שבשעה שהתחלק הלילה, נכנס הקב"ה עם הצדיקים לגן עדן ומשתעשע עימהם. אשרי הוא מי שעוסק בתורה בעת ההיא.

זה שהקב"ה משתעשע עם הצדיקים, איך משתעשע? אלא בעת ההוא שהלילה נחלק, מתעורר הקב"ה באהבת השמאל לכנ"י, המלכות, כי אין אהבה אלא מצד שמאל. כלומר שמלביש החכמה שבשמאל בחסדים שבקו האמצעי, והחכמה נשלמת. וכנ"י, אין לה מתנה להקריב אל המלך, או דבר חשוב ויפה, אלא אלו הרוחות של הצדיקים, שהקב"ה רואה אותם מתעטרים בכמה מע"ט ובכמה זכויות שעשו באותו יום. והם נרצים לפני הקב"ה יותר מכל הקורבנות ועולות, כי הקב"ה מריח בהם ריח ניחוח שעושים ישראל.

אז האיר האור, שאור החכמה האיר אחר שהתלבש בחסדים דקו אמצעי. וכל האילנות שבגן העדן אומרים שירה. והצדיקים מתעטרים שם בעידונים של עוה"ב. שהם הארת החכמה, הנקראת עדן. כשהעיר אדם משנתו בשעה ההוא לעסוק בתורה, לוקח חלקו עם הצדיקים שבגן עדן. (878-880)

~

אלוקים אלי אתה אֲשַחֲרֶךָ.

אשחרך, שהתקין האור המאיר בשחרות, אור החכמה שבשליטת השמאל בנקודת השורוק, שמטעם חיסרון של חסדים אינה יכולה להאיר, ונקרא משום זה אור שחור. כי האור הנמצא בשחרות אינו מאיר עד שמתקנים אותו למטה, שמעלים מ"ן, וממשיכים חסדים שהחכמה תתלבש בהם, ואז מאירה. ומי שמתקן אור השחור הזה, אע"פ שהוא שחור, זוכה לאור הלבן המאיר, שזהו האור של המראה המאירה, ז"א. וזהו אדם הזוכה לעוה"ב. (258-259)

~

צָמאה לך נפשי, כמַה לך בשרי. כמי שרעב לאכול וצמֵא לשתות. בארץ צייה ועייף בלי מים. המלכות בשליטת השמאל, שהוא אור שחור, מחמת חיסרון של חסדים, מים, שאז היא מִדבר ולא מקום יישוב, אינה מקום קדוש, ומשום זה נבחנת למקום בלי מים. וע"כ תיקן אותה דוד והמשיך לה מים מז"א. וכמו שאנו רעבים וצמאים אליך אחר חסדים במקום הזה, כן בקודש חזיתיך לראות עוזך. כי הרעב והצימאון גורם להעלות מ"ן, ולהמשיך חסדים מז"א, ולהלביש האור השחור של המלכות, ואז חוזרת לקדושה ומאירה. (261)

~

ברכו את ה'. את, רומז על המלכות, הנקראת את. את, זהו שבת של כניסת השבת, ליל שבת, מלכות. ברוך ה' המבורך. ברוך, הוא מוצָא הברכות ממקור החיים, והמקום שממנו יוצא כל שיקוי להשקות לכל, יסוד הבינה. ומשום שהוא מקור המשפיע באות הברית, ביסוד דז"א, קוראים אותו המבורך, שהוא הנביעה של הבאר, שהיסוד, הנביעה של מלכות הנקראת באר. וכיוון שהברכות מגיעות ליסוד דז"א, הרי ודאי שהבאר מתמלאת, שאינם נפסקים מימיו לעולם, החסדים, הנקראים מים.

וע"כ לא אומרים, ברוך את ה' המבורך, אלא ברוך ה'. כי אם לא היה מגיע ליסוד דז"א, הנביעה ממקור העליון, מיסוד דבינה, לא היה מתמלאת הבאר כלל, המלכות. כי אין המלכות יכולה לקבל אלא מיסוד דז"א. וע"כ אומרים, המבורך, שהוא יסוד דז"א. מבורך, משום שמשלים ומשקה לעולם ועד, שזהו שבת של כניסת השבת, המלכות. ואנו מביאים הברכות במקום שנקרא מבורך, יסוד דז"א. וכיוון שמגיעות שם, כולן נמשכות לעולם ועד, המלכות. וזהו, ברוך ה' המבורך, עד היסוד דז"א, שנקרא מבורך, מגיעות הברכות מעולם העליון, בינה. וכולן נמשכות לעולם ועד, המלכות, להתברך ולהישקות ולהיות שלמה כראוי, מלאה מכל ברוך, זהו מקור העליון, יסוד דבינה, שכל הברכות יוצאות ממנו. וכשהלבנה נשלמת, אנו קוראים אותה ג"כ, ברוך, כלפי התחתונים. אבל ברוך שכאן, הוא מקור העליון. הויה, זהו אמצעי שבכל צדדים העליונים, ז"א, קו אמצעי. המבורך, זהו שלום בית, יסוד דז"א, שנקרא שלום, הנביעה של הבאר, להשלים ולהשקות הכול. לעולם ועד, עולם התחתון הצריך להתברך, והשמן והגדלות, השפע, הנמשך בברוך ה' המבורך, הכול בשביל לעולם ועד, שהוא המלכות. (169-171)

~

הקב"ה, כשברא העולם חילק העולם, מקום היישוב לצד אחד, ומקום החָרב לצד האחר. וחילק את מקום היישוב, וסיבב העולם מסביב נקודה אחת, שהיא ארץ הקדושה. כי ארץ הקדושה היא אמצע העולם, ובאמצעה של ארץ הקדושה הוא ירושלים. ואמצעה של ירושלים היא בית קודש הקודשים. וכל הטוב וכל המזון של היישוב כולו, יורד שם מלמעלה, ואין לך מקום בכל היישוב שאינו ניזון משם. (561)

~

ממשלתה של אמונה היא תוך נקודה האמצעית של כל ארץ הקדושה, בבית קודש הקודשים. ואע"פ שעתה אינו מתקיים, עכ"ז בזכותו ניזון כל העולם. ומזון וכלכלה יוצאים משם לכל, בכל מקום צד היישוב. ומשום זה, אע"פ שישראל מחוץ לארץ הקדושה, עכ"ז, מכוח וזכות של הארץ נמצא מזון וכלכלה בעולם. וע"כ כתוב, וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. על הארץ הטובה ודאי, כי בזכותה נמצא מזון וכלכלה בעולם. (567)

~

וצדיקים כִּכְפיר יִבְטָח.

הרי הצדיקים אינם בוטחים במעשיהם כלל, ותמיד הם יראים, כאברהם, שכתוב בו, ויהי כאשר הקריב לבוא מצריימה. כיצחק, שכתוב בו, כי ירא לאמור אשתי. כיעקב, שכתוב בו, ויירא יעקב מאד ויצר לו. ואם אלו לא בטחו במעשיהם, כש"כ שאר צדיקי העולם. א"כ איך כתוב כאן, וצדיקים ככפיר יבטח?

אלא ודאי ככפיר כתוב, כי מכל אלו שמות של האריה, לא כתוב אלא כפיר, ולא כתוב לא אריה, ולא שחל, ולא שחץ, אלא כפיר, שהוא החלש והקטן שבכולם, שאינו בוטח בכוחו, אע"פ שהוא חזק. כך הצדיקים אינם בוטחים במעשיהם עתה אלא ככפיר, אע"פ שיודעים שכוח מעשיהם הטובים הוא חזק, אינם בוטחים אלא ככפיר, ולא יותר. (308-309)

~

עני מזכה בני אדם בכמה טובות, בכמה אוצרות עליונים, והוא אינו כמי שזיכה את הרשעים.

מה בין זה לזה? אלא מי שמשתדל ועושה צדקה עם העני, הוא משלים חיים לנפשו, וגורם לו להתקיים וזוכה בזכותו בכמה טובות בעולם ההוא. ומי שמשתדל אחר הרשעים להחזירם בתשובה, הוא משלים יותר, כי עושה לצד האחר של אלוהים אחרים שייכנע ולא ישלוט, ומעביר אותו מממשלתו, עושה שהקב"ה מתעלה על כיסא כבודו, עושה לאותו רשע נפש אחר, אשרי חלקו. (51)

~

לדעת כי הוי"ה הוא האלקים.

זהו כלל של כל האמונה, של כל התורה, הכלל של מעלה ומטה. כלל של כל האמונה, המלכות. כי השם אלקים הוא מלכות. הכלל של כל התורה, זהו תושב"כ, השם הוי"ה, ז"א. וזהו התשבע"פ, המלכות, השם אלקים. והכול אחד, הוא הכלל של האמונה, משום שהוי"ה הוא האלקים, הוא שם מלא. האמונה, הנקרא שם, שבייחוד הזה היא מלאה ושלמה. והוא, הוי"ה אחד ושמו אחד. הוי"ה אחד, הוא, שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. זהו ייחוד אחד. ושמו אחד, הוא, בשכמל"ו. שזהו ייחוד אחר, שיהיה שמו אחד, המלכות. וכתוב, הוי"ה הוא האלקים, כשהם בייחוד אחד.

איך אתה אומר, שהכתוב, הוי"ה הוא האלקים, הוא כעין שכתוב, הוי"ה אחד ושמו אחד, והלוא אינו דומה? שאם היה כתוב, ה' אחד ושמו הוא אחד, הייתי אומר כך. אבל כתוב, הוי"ה אחד ושמו אחד. האם לא היה צריך לומר כאן, הוי"ה הוא האלקים הוא. ואז היה נראה כמו, הוי"ה אחד ושמו אחד?

אלא הכול אחד, כי כשמתייחדים שני שמות אלו, זה בייחוד אחד וזה בייחוד אחד, כמ"ש, ה' אחד ושמו אחד. אז נעשו ב' השמות אחד, ונכללים זה בזה, ונעשה הכול שם שלם בייחוד אחד. ואז, הוי"ה הוא האלקים, כי הכול נכלל זה בזה להיות אחד. וכל עוד שלא התייחדו כל אחד, זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, אינם נכללים זה בזה שיהיו הכול אחד. (645-647)

~

ויעש אלוקים את שני המאורות הגדולים.

שני המאורות הגדולים הם שמן המאור ושמן למאור. עולם העליון, ז"א, ועולם התחתון, המלכות. זכר ונקבה. וכל פעם שזכר ונוקבא באים יחד, נקראים שניהם בלשון זכר. ומשום שעולם העליון נקרא גדול, בזכותו, גם עולם התחתון, המחובר ונכלל עימו, נקרא גדול. וע"כ כתוב, שני המאורות הגדולים. (395)

~

כשמיתקנים זכר ונוקבא יחד, ז"א ומלכות, תחת מלך העליון, בינה, אותיות אל"ה דבינה, נה"י שלה, יורדים לז"א ומלכות בעת קטנותה, שנה"י אלו נותנים להם מוחין בעת גדלותה. אז מלך, ז"א, עולה למעלה, אל הבינה, ומתמלא שם מכל הקדושות ומכל הברכות הנמשכות למטה, ומשפיע אותם למטה, למלכות. וזו היא השתוקקותו של מלך העליון, ז"א, להתמלא קדושות וברכות להשפיע למטה, למלכות. (360)

~

כל מי שאוחז ביד הרשע, והשתדל בו שיעזוב דרך הרע, הוא עולה בג' עליות, מה שלא עלה כך אדם אחר. גורם להכניע את הס"א, גורם שיתעלה הקב"ה בכבודו, גורם לקיים כל העולם בקיומו למעלה ולמטה. ועל אדם זה כתוב, בריתי הייתה איתו החיים והשלום. וזוכה לראות בנים לבניו, וזוכה בעוה"ז, וזוכה לעוה"ב. כל בעלי הדין לא יכלו לדון אותו בעוה"ז ובעוה"ב. נכנס בי"ב שערים שברקיע, ואין מי שיִמְחה בידו. (41)

~

מי שהעלה מ"ן במסך דחיריק והחזיר את המלכות וחיבר אותה עם ז"א, ע"י זה השיב הרשעים מעוון והמשיך להם נפשות דקדושה. ראוי לעטר אותו בעטרת המלכות על ראשו, כי התחתון הגורם אורות לעליון, זוכה בעצמו באותו שיעור שגרם לעליון. וכיוון שע"י מ"ן שלו התחברה המלכות עם ז"א וקיבלה ג"ר, ע"כ זוכה גם הוא בג"ר, וכיוון שהוא גרם זיווג המלך ומטרוניתא, ע"כ ראוי להימצא שם. והמלך והמלכה שואלים עליו, שרוצים להשפיע לו כל מה שגרם להם. (46)

~

מה ראה שלמה המלך, שהביא דברי אהבה בין עולם העליון, ז"א, ובין עולם התחתון, המלכות? והתחלת שבח האהבה, שהביא ביניהם, יישקני. אלא אין אהבה של דבקות רוח ברוח זולת נשיקה, ונשיקה בפה, מעיין של הרוח והמוצָא שלו, וכשנושקים זה לזה מתדבקים הרוחות אלו באלו ונעשו אחד. ואז הוא אהבה אחת.

נשיקת אהבה מתפשטת לד' רוחות, וד' רוחות מתדבקים יחד, והם תוך האמונה, המלכות, וד' רוחות עולים בד' אותיות, והן האותיות שהשם הקדוש תלוי בהן, ועליונים ותחתונים תלויים בהן, והשבח של שה"ש תלוי בהן. והן ד' אותיות אהב"ה. והן מרכבה עליונה חו"ג תו"מ, והן חיבור ודבקות ושלמות הכול.

ד' אותיות אהב"ה, ד' רוחות של אהבה ושמחה של כל איברי הגוף בלי עצבות כלל. כי ד' רוחות בנשיקה, כל אחד כלול בחברו, רוח ז"א כלול במלכות, ורוח המלכות כלול בז"א, וכשהרוח הזה כלול ברוח האחר, והאחר כלול בזה, נעשו בכל אחד ב' רוחות יחד, רוח של עצמו ושל חברו הכלול בו. ואז מתחברים בדבקות אחת. והם ארבע בשלמות, ב' דז"א וב' דמלכות, ונובעים זה בזה ונכללים זה בזה.

וכשמתפשט הארתם לעוה"ז, נעשה מאלו ד' רוחות פרי אחד, רוח אחד, הכלול מד' רוחות. וזה חוזר ועולה ובוקע רקיעים, עד שעולה ויושב אצל היכל אהבה, שכל אהבה תלויה בו. ורוח ההוא נקרא ג"כ אהבה. וכשהרוח עולה, מעורר את ההיכל להתחבר למעלה עם היכל השישי, היכל הרצון, ששם הנשיקין.

ד' אותיות לד' רוחות, והן ד' אותיות אהב"ה. כי רוח ז"א הוא א'. רוח המלכות הנכלל בז"א, אות ה'. רוח המלכות ה', ורוח ז"א הנכלל במלכות הוא ב'. הפרי שלהם נקרא אהבה. כי כשמתחברים זה בזה, ז"א במלכות בחיבור הנשיקין, מיד מתעורר זה בצד זה, הרוח של המלכות מתעורר ונכלל ברוח של ז"א, ורוח של ז"א נכלל ברוח של המלכות, וע"כ מיד יוצאת ה', רוח המלכות הנכלל עם א', רוחו דז"א, ומתחברת בא' ומתדבק בדבקות ובאהבה. ומתעוררים ב' אותיות אחרות, ה', רוחה של המלכות, עם ב', רוחו של ז"א, הנכלל במלכות, ונכללו רוחות ברוחות בדבקות האהבה. (371-375)

~

כשהאיר היום ביום השבת, עליית השמחה עולה בכל העולמות בנחת בחדווה. אז כתוב, השמיים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע. שמיים, ז"א, ששֵם העליון נראה בהם, אמא, ושם הקדוש נרשם בהם, אבא. כלומר, שמיים, ז"א, שיש בו מוחין דאו"א.

מהו מספרים? שמאירים ומתנוצצים בהתנוצצות של אור העליון, ועולים בשם, הכלול בהארת השלמות העליונה, בשם הויה, שיש בו י"ה, שלמות העליון, שהם או"א.

מהו סיפור, שהשמיים מספרים? שמתנוצצים בהארת השלמות של ספר העליון, אבא, והנמשך מספר נקרא סיפור. ומשום זה, עולים בשם שלם, הויה, ומאירים באור שלם, בקו ימין, ומתנוצצים בהתנוצצות שלמה, בקו שמאל. הם מתנוצצים ומאירים בעצמם מתוך האור של התנוצצות ספר העליון, ומתנוצצים ומאירים לכל צד וצד שמתדבקים בו, כי מהספיריות ומהאור מאיר כל טבעת וטבעת ומתנוצץ בהתנוצצות, כל הספירות שבמלכות הנקראות טבעות. משום שביום הזה מתעטרים השמיים, ז"א, ועולים בשם הקדוש, הויה, יותר מבשאר הימים.

ומעשה ידיו. טל העליון המאיר מכל צדדים הנסתרים, שהם מעשי ידיו של ז"א, ותיקון שלו שמיתקן בו, ביום הזה, מכל שאר הימים. החסדים המכונים טל, נגלו ע"י העלאת מ"ן ממסך דחיריק, שהעלה ז"א. וע"כ נקרא הטל, מעשי ידיו.

מגיד הרקיע. מגיד, שמושך הטל ונוזל למטה ליסוד, מראש המלך, מהג"ר שלו, שנקראות ראש ז"א, ומתמלא מכל הצדדים. הרקיע, רקיע שהוא הנביעה של הבאר, יסוד המשפיע אל הבאר, מלכות. וזהו נהר היוצא מעדן, המושך ונוזל למטה נזילת טל העליון, המאיר ומתנוצץ בהתנוצצות מכל הצדדים. ורקיע הזה מושך אותו בהמשכת אהבה והשתוקקות, להשקות שיקוי של שמחה לליל שבת, המלכות.

וכשמושך ונוזל טל של בדולח מראש ז"א. מתמלא הכול ונשלם באותיות הקדושות, בכ"ב (22) אותיות, בכל אלו שבילים הקדושים. החכמה שבל"ב (32) שבילים נעלמת ומתלבשת בטל, חסדים, אז מתמלא מכל, הן מחכמה והן מחסדים, אלא, החכמה בהיעלם, והחסדים בגלוי. כיוון שהכול התחבר בו, הן חכמה והן חסדים, נעשה בו אורַח להשקות ולברך למטה, למלכות. שניתקן בו מפתחא שנקרא אורח. שדרכו משפיע הארת הג"ר אל המלכות. (184-189)

~

אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון. אפריון הוא היכל התחתון, מלכות, כעין היכל העליון, בינה. והקב"ה קרא אותו גן עדן, שנטע אותו להנאתו, והשתוקקותו היא להשתעשע בו עם נשמות הצדיקים, ששם עומדות כולם ורשומות בתוכו. אלו הנשמות שאין להן גוף בעוה"ז, עולות כולן ומתעטרות שם, ויש להן מקומות לראות, להתענג בעונג העליון, הנקרא נועם ה', ושם מתמלאות מכל התענוגים של נהרות אפרסמון הטהור. (20)

~

והנה טוב מאוד, זהו מלאך המוות. ולמה כאן אתה אומר שבגללו לא כתוב ביום השני, כי טוב? אלא סוד הסודות כאן. כי ודאי מלאך המוות הוא טוב מאוד. משום שכל בני העולם יודעים שימותו וישובו לעפר, וע"כ רבים הם החוזרים בתשובה לאדונם בגלל יראה הזו, ויראים לחטוא מפניו. רבים היראים מפני המלך משום שרצועה תלויה לפניהם. כמה טובה הרצועה לבני אדם, שעושה אותם טובים ואמיתיים ומתקנים דרכיהם כראוי. וע"כ, והנה טוב מאוד. מאוד ודאי. (432)

~

בשעה שיוצאים משם לבוא לעוה"ז, מתפשטים הרוחות מגוף ולבוש של גן עדן, ומתלבשים בגוף ולבוש של עוה"ז, ועושים דירתם בעוה"ז, בלבוש וגוף הזה, שהוא מטיפה סרוחה.

וכשהגיע זמנו ללכת ולצאת מעוה"ז, אינו יוצא עד שמלאך המוות מפשיט את הלבוש וגוף הזה. כיוון שנפשט הגוף מעל הרוח ע"י מלאך המוות, הולך הרוח ומתלבש בגוף האחר שבגן העדן, שהתפשט ממנו בשעה שבא לעוה"ז. ואין שמחה לרוח זולת בגוף ההוא אשר  שם, והוא שמח שהתפשט מהגוף של עוה"ז, והתלבש בלבוש אחר השלם מגן עדן, שהוא כעין עוה"ז. ובו יושב והולך ומסתכל לדעת בסודות עליונים, מה שלא יכול לדעת ולהסתכל בהיותו בעוה"ז בגוף הזה.

וכשהנשמה מתלבשת בלבוש של עולם ההוא, כמה עידונים כמה חמודות יש לו שם. מי גרם לגוף שבגן העדן, שיתלבש בו הרוח? הוא מי שהפשיט לו הלבושים האלו של עוה"ז, מלאך המוות. הרי שמלאך המוות הוא טוב מאוד, והקב"ה עושה חסד עם הבריות, שאינו מפשיט האדם מלבושים שבעוה"ז, עד שמתקן לו לבושים אחרים מכובדים וטובים מאלו, בגן העדן. (436-438)