כמה הם בני העולם בבלבול הדעת, ואינם רואים בתורה בדרך אמת, והתורה קוראת אותם בכל יום באהבה אליהם, ואינם רוצים להחזיר ראשם, להקשיב אליה.

כי בתורה יוצא דבר מנרתיקו, ונראה מעט, ומיד מסתתר. ובזמן שהתגלה מתוך הנרתיק ומסתתר מיד, אין התורה עושה זה, אלא לאלו שיודעים בה ונודעים בה.

הדבר דומה לאהובה, יפת מראה ויפת תואר, מסתתרת בהיכלה. ויש לה אוהב, שבני אדם אינם יודעים בו, אלא הוא מסתתר. אוהב ההוא, מתוך האהבה שאוהב אותה, עובר תמיד בשער ביתה, נושא עיניו לכל צד. היא, יודעת שאוהבה מסבב תמיד שער ביתה. היא פותחת פתח קטן בהיכלה, ומגלה פניה אל אהובה. ומיד חוזרת ומתכסה. כל אלו שהיו עם האוהב, לא ראו ולא הסתכלו, רק האוהב לבדו, שמֵעיו וליבו ונפשו הולכים אחריה, ויודע שמשום האהבה, שהיא אוהבת אותו, מתגלה אליו רגע אחד, לעורר האהבה אליו.

כך הוא דבר תורה, אינה מתגלה אלא לאוהבה, יודעת התורה שחכם לב ההוא, מסבב שער ביתה בכל יום. מה עשתה? גילתה פניה אליו מתוך ההיכל, ורמזה לו רמז. ומיד חזרה למקומה, ונסתרה. כל אלו משם, לא ידעו ולא הסתכלו. אלא הוא בלבדו, ומעיו וליבו ונפשו הולכים אחריה. ועל כן התורה מתגלה ומתכסה והולכת באהבה אל אוהבה, לעורר עימו האהבה. (97-99)

~

התורה כולה היא השם של הקב"ה. ומי שעוסק בה, כאילו עוסק בשם הקדוש, משום שהתורה כולה שם אחד קדוש הוא, שם עליון, שם הכולל שאר השמות. ומי שגורע אות אחת ממנה, כאילו עשה פגם בשם הקדוש. ושם אלהים אחרים לא תזכירו. אל תוסיף על התורה, ואל תגרע ממנה. שעושה פגם בשם הקדוש, ומחזק את אלהים אחרים. ושם אלהים אחרים, זה מי שעוסק בספרים אחרים, שאינם מצד התורה. לא יישמע על פיך. שאסור אפילו להזכירם וללמוד מהם טעם. וכל שכן, טעם על התורה. (543)

~

בכל מקום שנאמרים דברי תורה, הקב"ה וכנ"י, המלכות, שם, ומקשיבים. ואז, עץ טו"ר, המלכות, הטוב מתגבר ומתעלה למעלה, והקב"ה וכנ"י מתעטרים בטוב. (81)

~

אלו העוסקים בתורה ומצוות לשם הקב"ה ושכינתו, שלא ע"מ לקבל פרס, אלא כבן המחויב בכבוד אביו ואימו, זה מתקשר ונרשם בעמוד האמצעי, הקב"ה ושכינתו, כאילו היו בו אחד. (460)

~

משום שבכל מצווה הייתה ההשתדלות שלך לייחד הקב"ה ושכינתו בכל המחנות שלמעלה ומטה, כך הקב"ה ושכינתו וכל המחנות שלו של מעלה ומטה, מתייחדים ברוח שלך, בכל מצווה, כבן מלך שאביו ואימו אוהבים אותו ונושקים אותו, ובאהבה שלהם אינם מאמינים למחנות שלהם, אלא הם עצמם שומרים אותו. (466)

~

כמה יש לאדם להיזהר שלא יטה דרכיו בעוה"ז. שאם זכה האדם בעוה"ז, ושומר את הנשמה כראוי, שהקב"ה רוצה בו, ומשתבח בו בכל יום בפמליה שלו. ואומר, ראו בן הקדוש שיש לי בעולם ההוא, כך וכך עשה, כך כך מעשיו מתוקנים.

וכשהנשמה הזאת יוצאת מעוה"ז זכה נקייה וברורה, הקב"ה מאיר לה בכמה אורות, בכל יום קורא עליה, זו היא הנשמה של פלוני בני, שְׁמירה תהיה לגוף ההוא שעזבה. (59-60)

~

אשרי ישראל, שהקב"ה רצה לכבד אותם יותר משאר בני העולם.

בתחילה אמר להם, ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים. לא הוסרה מהם אהבה רבה, עד שקרא אותם, גוי קדוש. שהוא יותר חשוב. לא הוסרה מהם האהבה, עד שקרא אותם, כי עם קדוש אתה. לא הוסרה מהם האהבה, עד שקרא אותם, ואנשי קודש תהיון לי, שהוא יותר חשוב מכל. (500)

~

ואנשי קודש תהיון לי. מספיק לומר, קדושים תהיון לי. ואנשי קודש, שלא יצאו ישראל לחירות אלא מיובל, בינה, ואחר שיצאו לחירות, קיבל אותם יובל בכנפיו, ונקראים אנשים שלו, בנים שלו. וכתוב ביובל, יובל היא קודש תהיה לכם. ומשום זה, כתוב, ואנשי קודש תהיון לי, אנשים שלו ממש.

ועל כן זכו ישראל להיקרא אחים אל הקב"ה, שכתוב, למען אחיי ורעיי. כי ישראל בנים ליובל, בינה, וגם ז"א בן הבינה. נמצא שאחים לז"א. ואח"כ נקראים קודש ממש, שכתוב קודש ישראל לה' ראשית תבואתה. (510-511)

~

כתוב, וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. טוב, מלאך הטוב. מאד, מלאך המוות. ולכל הקב"ה מזמין את תיקוניו, עד שאפילו מלאך המוות חוזר להיות טוב מאד. (165)

~

אין דבר בעולם העומד לפני תשובה. ולכולם הקב"ה ודאי מקבל. ואם שב בתשובה, הרי מזומן לו דרך החיים. ואע"פ שפגם מה שפגם, הכול מיתקן, והכול חוזר על תיקונו. כי הקב"ה הוא מלא רחמים, ומתמלא רחמים על כל מעשיו. כמ"ש, ורחמיו על כל מעשיו. אפילו על בהמות ועופות מגיעים רחמיו. אם עליהם מגיעים רחמיו, כל שכן על בני אדם, היודעים ונודעים לשבח לאדונם, שמגיעים עליהם רחמיו, ושורים עליהם. (228)

~

אם על רשעים מגיעים רחמיו, כל שכן על צדיקים. אלא מי צריך רפואה? אלו שהם בעלי כאבים. ומי הם בעלי כאבים? אלו הם הרשעים. והם הצריכים רפואה ורחמים, שהקב"ה מרחם עליהם, שלא יהיו נעזבים ממנו, והוא אינו מסתלק מהם, וישובו לפניו בתשובה. כשהקב"ה מקרב, מקרב בימין. וכשהוא דוחה, דוחה בשמאל. ובשעה שדוחה, הימין מקרב. מצד זה דוחה, ומצד זה מקרב. והקב"ה אינו עוזב רחמיו מהם. (231)

~

כמה הם דברי החכמה הסתומים בכל מילה ומילה שבתורה והם נודעים לחכמים היודעים דרכי התורה. (22)

~

הקב"ה, כל דברים הסתומים שעושה, הכניסם בתורה הקדושה, והכול נמצא בתורה. ודבר סתום מגלה אותו התורה, ומיד מתלבשת בלבוש אחר, ומסתתרת שם, ואינה מתגלה. והחכמים, מלאים עיניים, אע"פ שהדבר ההוא הסתתר בלבוש שלו, הם רואים אותו מתוך הלבוש. ובשעה שהתגלה דבר ההוא, מטרם שנכנס בחזרה ללבושו, מטילים בו פקיחת עיניים. ואע"פ שנעלם מיד, אינו נאבד עוד מעיניהם. (93)

~

דרך התורה. בתחילה, כשמתחילה להתגלות לאדם, רומזת אליו ברמז. אם יודע, טוב. ואם אינו יודע, שולחת אצלו וקוראת לו פתי, והתורה אמרה לאותו ששלחה אליו, אִמרו לפתי ההוא, שיקרב כאן ואדבר עימו. כמ"ש, מי פתי יסור הנה וחסר לב. האדם קרב אצלה, מתחילה לדבר עימו מאחרי הפרוכת, שפורשׂת אליו דברים לפי דרכיו, עד שיסתכל מעט מעט. וזהו דְרוּש.

אח"כ היא מדברת עימו מאחורי סדין דק דברי חידה. וזהו הגדה. ואחר שנעשה רגיל אצלה, היא מתגלה אליו פב"פ, ומדברת עימו כל סודות הסתומים, וכל דרכים הסתומים, שהיו חבויים בליבה מימים ראשונים. אז הוא אדם מושל, בעל תורה, אדון הבית, שהרי גילתה לו כל הסודות שלה, ולא הרחיקה ולא כיסתה ממנו כלום.

אמרה לו התורה, ראית דבר רמז, שרמזתי לך בתחילה, כך וכך סודות היו בו, כך וכך הוא. אז רואה שעל אלו מילים שבתורה, אין להוסיף ואין לגרוע מהם. ואז פְּשׁט המקרא הוא כמות שהוא, שלא להוסיף ולא לגרוע אפילו אות אחת. וע"כ בני אדם צריכים להיזהר ולרדוף אחר התורה, להיות מן האוהבים שלה. (100-102)

~

אדם כשנולד, נותנים לו נפש מצד הבהמה מצד הטהרה, מצד אלו שנקראו אופני הקודש, מעולם העשיה. זכה יותר, נותנים לו רוח מצד חיות הקודש, מעולם היצירה. זכה יותר, נותנים לו נשמה מצד הכיסא, מעולם הבריאה. ושלושה אלו הם, אמה עבד ושפחה, של בת המלך. כלומר, נשמה רוח ונפש, מהתפשטות המלכות בבי"ע. אַמה, נשמה שבבריאה. עבד, רוח שביצירה. שפחה, נפש שבעשיה.

זכה יותר, נותנים לו נפש בדרך אצילות, מצד הבת יחידה שנקראת בת מלך, המלכות דאצילות. זכה יותר, נותנים לו רוח דאצילות, מצד עמוד האמצעי, שהוא ז"א, ונקרא בן אל הקב"ה, כמ"ש, בנים אתם לה' אלקיכם. זכה יותר, נותנים לו נשמה מצד או"א, שהם בינה, כמ"ש, ויפח באפיו נשמת חיים. חיים הם י"ה, או"א, שעליהם נאמר, כל הנשמה תהלל יה, ונשלם בהם השם הויה. כי רוח ונפש דאצילות הם ו"ה, ונשמה דאצילות הוא י"ה, שביחד הם הוי"ה.

זכה יותר, נותנים לו הוי"ה במילוי האותיות, כזה, יוד הא ואו הא, שהוא אדם, בגי' מ"ה, בדרך אצילות של מעלה, ז"א שמלביש או"א עילאין שהם חכמה, אותיות כ"ח מ"ה. ונקרא בצורת אדונו. ועליו נאמר וּרְדו בִּדְגת הים. ושליטתו בכל הרקיעים ובכל האופנים והשׂרפים וחיות ובכל צבאות וכוחות של מעלה ומטה. (11-13)

~

כתוב, ואם לבנו יִיעָדֶנה כמשפט הבנות יעשה לה.

בתוך סלע החזק, עולם הבריאה, ברקיע העליון אשר שם, יש היכל אהבה, העומד תחת קודש קודשים דבריאה. שם אוצרות נסתרות, וכל נשיקין על אהבת המלך הן שם. ונשמות אהובות המלך נכנסות שם.

כיוון שהמלך נכנס בהיכל, כתוב, וישק יעקב לרחל, זיווג דנשיקין שם הוא, והקב"ה מוצא שם את נשמה הקדושה ההיא, מיד מקדים ונושק אותה, ומחבק אותה, ומעלה אותה עימו ומשתעשע בה.

כמשפט הבנות יעשה לה. כדין שהאב עושה לבתו, שחביבה לו, שנושק אותה ומחבק אותה ונותן לה מתנות. כך עושה הקב"ה אל הנשמה הזכה בכל יום.

כתוב, יעשה למחכה לו. כמו שהבת, הנשמה, השלימה העשיה בעוה"ז,  כך הקב"ה משלים לה עשיה אחרת בעוה"ב. (71-74)

~

שׂימֵני כחותם על ליבך כחותם על זרועך.

שימני כחותם, שהתדבקה כנ"י, המלכות, בבעלה, ז"א, אמרה, שימני כחותם, כיוון שהתדבקתי בך, כל צורתי תהיה חקוקה בך, ואע"פ שאלך כאן או כאן, תימצא צורתי חקוקה בך, ותזכור אותי.

וכחותם על זרועך, שכתוב, שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. שתהיה צורתי חקוקה שם, ובכן אהיה מתדבקת בך לעולם ולא אשכח ממך. כי עזה כמוות אהבה, בגבורה חזקה כאותו מקום ששורה בו המוות. אהבה הוא מקום שנקרא אהבת עולם.

קשה כשאול קנאה. כמו אצל האהבה. כי השמות אהבה קנאה באים מצד השמאל. רְשָׁפיה רשפי אש, שרְשָפים הם אבנים ומרגליות טובות, שנולדו מאש הזה, שהן מדרגות עליונות, משלהבת היוצאת מעולם העליון, מקו שמאל דבינה, ונאחזת בכנ"י, שתהיה הכול ייחוד אחד. הרי אהבה ורשפי שלהבת הלב אחריך, יהי רצון שהצורה שלנו תהיה חקוקה בליבך, כמו שצורתך חקוקה בליבנו. (367-369)

~

וילך שובב בדרך ליבו. וכתוב אחריו, דרכיו ראיתי ואֶרְפָּאֵהו ואַנְחֵהו ואשלם ניחומים לו ולַאֲבֵליו. כלומר, אע"פ שהרשעים עושים בזדון, והולכים בדרך ליבם, ואחרים עושים בהם התראה, ואינם רוצים להקשיב להם, עם כל זה, בשעה שחוזרים בתשובה, ולוקחים דרך הטוב של תשובה, הרי רפואה מוכנה לפניהם.

יש להסתכל, אם מדבר על חיים או על מתים? כי תחילת הכתוב אינו סופו, וסופו אינו כתחילתו. בתחילת הכתוב, מראה על חיים, שאומר, וילך שובב. וסופו מראה על מתים, שאומר, ואשלם ניחומים לו ולאבליו. אלא מדבר, בעוד שאדם בחיים, וכך הוא, וילך שובב בדרך ליבו, משום שיצה"ר שבו חזק ומתגבר בו. וע"כ הולך שובב, ואינו רוצה לשוב בתשובה.

הקב"ה רואה דרכיו, שהולך ברע בלא תועלת, אומר הקב"ה, אני צריך לאחוז אותו בידו. כמ"ש, דרכיו ראיתי, שהולך בחושך, אני רוצה לתת לו רפואה. כמ"ש, וארפאהו. הקב"ה מביא בליבו דרך התשובה והרפואה לנשמתו. ואנחהו, הוא כמ"ש, לֵך נְחֵה את העם. הקב"ה מנהיג אותו בדרך הישר, כמי שאוחז בידו של אחר ומוציאו מתוך החושך. (232-234)