כמה גדולים הם מעשיו של הקב"ה. כי האומנות והציור של האדם הוא כמו אומנות וציור של העולם. כלומר, שהאדם כולל בתוכו כל מעשה העולם, ונקרא עולם קטן. ובכל יום ויום הקב"ה בורא עולם, שמזווג זיווגים לכל אחד כראוי לו, שזהו נבחן לבורא עולמות. והוא צייר צורתם של כל אחד מטרם שבאו לעולם. (330)

~

אוי לרשעי עולם הללו, שאינם יודעים ואינם מסתכלים כדי להבין, שכל מה שיש בעולם מהקב"ה הוא. שהוא לבדו עשה ועושה ויעשה את כל המעשים כולם שבעולם. שהוא ידע מראש מה שיהיה בסוף. כמ"ש, מגיד מראשית אחרית. והוא צופה ועושה מעשים מראשית, כדי לחזור עליהם ולעשותם בשלמות לאחר זמן. (116)

~

כמה יש להם לבני אדם להסתכל בעבודת הקב"ה. שהרי כל בני אדם אינם יודעים ואינם מסתכלים על מה העולם עומד. ועל מה עומדים הם עצמם. (4)

~

כמה יש לו לאדם להכשיר מעשיו לפני בוראו, ולעסוק בתורתו יומם ולילה, כי מעלת התורה היא למעלה מכל המעלות. (זוהר חדש, 1)

~

תורת ה' תמימה, משום שהכול בה.

אשרי חלקו מי שעוסק בתורה ואינו נפרד ממנה, כי כל מי שנפרד מתורה אפילו שעה אחת, הוא כמו שנפרד מחיי העולם. וכתוב, כי הוא חייךָ ואורך ימיךָ. וכתוב, אורך ימים, ושנות חיים ושלום, יוסיפו לָך. (356)

~

כמה חביבה התורה לפני הקב״ה, שבשבילה זוכה האדם לחיי העוה"ב, וכל המלמד תורה לאחרים יותר מכולם. (זוהר חדש, 61)

~

אותם המורים תורה לאחרים ולתינוקות, שכרם כפול.

המלמד תורה לילדים, דירתו עם השכינה. רבי שמעון, כשבא לראות הנערים בבית רבן, היה אומר, אני הולך לראות פני השכינה. (זוהר חדש, 61-62)

~

כל נשמותיהם של צדיקים, נגזרו מתחת כיסא הכבוד, להנהיג את הגוף, כאב המנהיג את הבן. כי בלי הנשמה, לא יוכל הגוף להתנהג, ולא לדעת ולעשות רצון בוראו. הנשמה היא מורה ומלמדת לאדם, ומחנכת אותו בכל דרך ישר.

בשעה ששולח אותה הקב״ה ממקום הקודש, מברך אותה בשבע ברכות. כמ״ש, ויאמר ה׳ אל אברם, זו היא הנשמה, הנקראת אב רם, כי היא אב ללמד את הגוף, ורם עליו, כי ממקום רם ונישא היא באה. (זוהר חדש, 5-6)

~

התעוררות העליון אינה, אלא ע"י התעוררות התחתון, כי התעוררות העליון בתשוקתו של התחתון תלוי. (231)

~

כל מי שבא להיטהר, עוזרים לו, שהבא ומתעורר מעצמו מלמטה, מסייעים לו מלמעלה. אבל בלי התעוררות מלמטה, אין התעוררות מלמעלה.

שום דבר מלמעלה אינו מתעורר, מטרם שמתעורר תחילה מלמטה, על מה שעליו יישרה הדבר שלמעלה. והוא עניין אור שחור שבנר, הנוקבא, שאינה נאחזת באור הלבן שבנר, ז"א, מטרם שהיא מתעוררת תחילה. כיוון שהיא מתעוררת תחילה, מיד שורה עליה אור הלבן. כי התחתון מחויב להתעורר תחילה. (18-19)

~

כתוב, אני לדודי ועליי תשוקתו. שמִתחילה, אני לדודי, ואח"כ, ועליי תשוקתו. אני לדודי, לתקן לו מקום מתחילה, בהתעוררות של מטה. ואח"כ, ועליי תשוקתו.

השכינה אינה נמצאת עם הרשעים. כיוון שאדם בא לטהר, ולקרב את עצמו אל הקב"ה, אז שורה עליו השכינה. וכמ"ש, אני לדודי, מתחילה. ואח"כ, ועליי תשוקתו. כי כשבא האדם להיטהר, מטהרים אותו. (268-269)

~

עולם העליון נצרך להתעוררות מעולם התחתון. וכאשר נשמות הצדיקים יוצאות מעוה"ז, ועולות למעלה לגן עדן, מתלבשות כולן באור העליון בצורה מכובדת. ובהן הקב"ה משתעשע ומשתוקק אליהן, כי הן פרי מעשיו. וע"כ נקראים ישראל בנים להקב"ה, משום שיש להם נשמות קדושות, כמ"ש, בנים אתם לה' אלוקיכם, כי נשמות הן בנים, פרי מעשיו של הקב"ה. (131)

~

כשברא הקב"ה את העולם, על תנאי היה, שאם יבואו ישראל ויקבלו את התורה, תתקיימו. ואם לא, הריני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו. והעולם לא התקיים, עד שעמדו ישראל על הר סיני, וקיבלו התורה, ואז התקיים העולם.

ומיום ההוא ואילך, הקב"ה בורא עולמות. ומי הם? הם הזיווגים של בני אדם. (278-279)

~

אמר רבי אבא, על רבי שמעון ותלמידיו, אשריכם בעוה"ז ובעוה"ב. כולכם קדושים. כולכם בני אלקים הקדוש. כל אחד מכם אחוז ומתקשר במלך הקדוש העליון. (445)

~

באו כל החברים ונשקו ידיו של רבי שמעון, בכו, אוי, כאשר תסתלק מהעולם, מי יאיר אור התורה. אשרי חלקם של החברים, ששמעו דברי תורה הללו מפיך. (163)

~

דוד המלך אמר, כי מי אל מבלעדי ה' ומי צור מבלעדי אלוקינו.

מי אל, מי הוא המושל או הממונה, שיכול לעשות דבר מבלעדי ה'? אלא שעושים מה שהצטוו מאת הקב"ה, כי כולם אינם ברשותם עצמם, ואינם יכולים לעשות משהו. ומי צור, ומי הוא תקיף, שיוכל לעשות תוקף וגבורה מעצמו, מבלעדי אלוקינו? אלא כולם הם ביד הקב"ה, ואינם יכולים לעשות משהו אלא רק ברשותו.

כי מי אל מבלעדי ה'. כי הכול הוא ברשותו של הקב"ה. ולא כמו הנראה במראה הכוכבים ומזלות, שהם מראים דבר, והקב"ה מחליפו לאופן אחר. ומי צור מבלעדי אלוקינו, שאין צייר כמו הקב"ה, שהוא צייר השלם, שעושה ומצייר צורה תוך צורה, עובּר במעי אימו, ומשלים אותה הצורה בכל תיקוניה, ומכניס בתוכה נפש עליונה, הדומה לתיקון העליון. (327-328)

~

כל קיומם של בני אדם הוא על קו האמצעי, הנמשך ע"י עסק התורה. ולולא קו אמצעי, אין להם קיום כלל. (9)

~

כשישראל עוסקים בתורה, שמעלים מ"ן לזו"ן וממשיכים את קו האמצעי שהוא התורה, מתקיים העולם.

בשעה שמתעוררת חצות לילה, והקב"ה נכנס בגן עדן להשתעשע עם הצדיקים, כל האילנות שבגן עדן מזמרים ומשבחים לפניו, כמ"ש, אז ירננו כל עצי יער מלפני ה', כי בא. הלילה, נוקבא מבחינת שליטתה עצמה, שעיקרה הארת קו השמאל, מהארת החכמה הנמשכת מנקודת השורוק שבאמא. ואין החכמה מאירה אלא מֵחזה ולמטה, כי מחזה ולמעלה של כל פרצוף שולטת המנעולא, ואין הארת החכמה יכולה להתגלות שם. וזו התחלקות הלילה לב' חצאים, כי נקודת חצות הלילה היא נקודת החזה.

בשעה שמתעוררת חצות לילה, הנוקבא, שמתעוררת לקבל המתקת הבינה, שתאיר מחזה ולמטה שבה, שזה גן עדן, והקב"ה נכנס לגן עדן להשתעשע עם הצדיקים, כלומר שהצדיקים מעלים מ"ן וממשיכים שם הארת קו אמצעי, שהוא הקב"ה המאיר בגן עדן. כל האילנות שבגן עדן מזמרים ומשבחים לפניו, כמ"ש, אז ירננו עצי יער. עצי היער הם אילנות סרק, שאינם עושים פירות. ומטרם ביאת הקב"ה, נבחנים ספירות הנוקבא כמו עצי היער, שאין בהם פירות. ואחר שהארת הקב"ה נכנסת שם ע"י הצדיקים, אז ירננו עצי היער מלפני הויה, כי בא. והם עושים פירות (4-5)

~

ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. יסוד דז"א, היוצא מבינה שחזרה לחכמה, הנקראת עדן. וזה הוא העמוד שהעולם עומד עליו, והוא המשקה לגן, הנוקבא, והגן מושקה ממנו, ועושה ממנו פירות, שהם נשמות בני אדם. וכל הפירות פורחים בעולם, הנוקבא, והן קיום העולם וקיום התורה. פירות האלו הם נשמות הצדיקים, שהן פרי מעשיו של הקב"ה. (129)

~

כאשר רצה הקב"ה, הבינה, לברוא העולם, זו"ן, הנקראים שמיים וארץ, הסתכל תוך המחשבה, החכמה, התורה, ורשם רשומות, והמשיך אור החכמה אל זו"ן, אל שמיים וארץ. והעולם לא היה יכול לעמוד, שלא יכלו לקבל האור, מחמת כוח הצמצום והדין שהיה במלכות.

עד שברא תשובה, שהיא היכל פנימי ועליון וסתום. עד שברא תשובה, פירושו, עד שהעלה המלכות לבינה, שאז נקראת הבינה בשם תשובה, שהתמעטה הבינה בנקודה בהיכל, שבזה התמתקה מדה"ד שבמלכות, בבינה, ונעשית ראויה לקבל אור החכמה. (310)

~

בחצות הלילה, כשתרנגולים נעורים, מתעורר צד צפון ברוח, קו שמאל בהארת השורוק, הארת חכמה בחוסר חסדים, ג"ר דרוח. קם בקיומו השרביט של צד דרום, קו הימין, חסדים, ומזדווג באותו הרוח של קו שמאל, ונכללו זה בזה. ואז שָכְכו דיניו של קו שמאל, ונמתק בחסדים. אז מתעורר הקב"ה במנהגו להשתעשע עם הצדיקים בגן עדן.

בשעה ההיא, אשרי חלקו של האדם הקם להשתעשע בתורה, כי הקב"ה וכל הצדיקים שבגן עדן מקשיבים לקולו, כמ"ש, היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך, השמיעיני.

ולא עוד, אלא הקב"ה מושך עליו חוט של חסד, שיהיה נשמר בעולם, כדי שהעליונים והתחתונים ישמרו אותו. כמ"ש, יומם יצווה ה' חסדו ובלילה שירוֹ עימי.

כל מי שעוסק באותה שעה בתורה, ודאי שיש לו חלק תמידי בעוה"ב. מהו תמידי? המוחין הללו נמשכים מישסו"ת, שזיווגם נפסק ואינו תמידי. אלא בכל חצות לילה, כאשר הקב"ה מתעורר בגן עדן, כל אלו הנטיעות, הספירות, שבגן עדן, הנוקבא, יושקו ביותר מאותו הנחל, הנקרא נחל קדומים נחל עדנים, או"א עילאין, שמימיו אינם נפסקים לעולם, שזיווג או"א לא נפסק. ומי שקם ועוסק בתורה, הנחל ההוא כאילו נשפך על ראשו, ומשקה אותו בתוך הנטיעות שבגן עדן. וע"כ יש לו חלק תמידי גם במוחין דעוה"ב, ישסו"ת, כי המוחין דאו"א כלולים בתוכם גם המוחין דישסו"ת.

ולא עוד, אלא, הואיל וכל הצדיקים שבתוך גן העדן מקשיבים לו, שׂמים לו חלק באותו שיקוי הנחל, שהם המוחין דאו"א עילאין. ונמצא שיש לו חלק תמידי לעוה"ב, שהם כלולים במוחין דאו"א. (363-367)

~

ברכו ה' מלאכיו עושי דברו, לשמוע בקול דְבָרו.

אשרי הם ישראל מכל שאר אוה"ע, שהקב"ה בחר בהם מכל שאר העמים. ועשה אותם לחלקו ולנחלתו. וע"כ נתן להם התורה הקדושה, משום שכולם היו ברצון אחד על הר סיני, והקדימו עשיה לשמיעה. שאמרו נעשה קודם לנשמע.

כיוון שהקדימו עשיה לשמיעה, קרא הקב"ה למלאכים. אמר להם, עד כאן הייתם לפניי יחידים בעולם, מכאן ואילך הנה בניי בארץ חברים עימכם לכל דבר, אין לכם רשות לקדש את שמי, עד שישראל יתחברו עימכם בארץ. וכולכם יחד תהיו חברים לקדש את שמי, משום שהקדימו עשיה לשמיעה, כמו המלאכים העליונים עושים ברקיע, כמ"ש, ברכו ה' מלאכיו עושי דברו מתחילה, ואח"כ כתוב, לשמוע בקול דברו.

ברכו ה' מלאכיו. אלו הם הצדיקים בארץ, שהם נחשבים לפני הקב"ה כמו מלאכים העליונים ברקיע, משום שהם גיבורי כוח, שמתגברים על יצרם, כגיבור המתגבר על שונאיו. לשמוע בקול דברו, שזוכים בכל יום לשמוע קול ממרום ובכל שעה שצריכים. (315-316)

~

כאשר ברא אלוקים את העולם, לא היה העולם עומד, אלא היה מתמוטט לכאן ולכאן.

אמר הקב"ה אל העולם, מה לך שאתה מתמוטט? אמר לו, ריבונו של עולם, איני יכול לעמוד, כי אין בי יסוד שעליו אעמוד.

אמר לו הקב"ה, הרי אני עתיד להעמיד בתוכך צדיק אחד, אברהם, שהוא יאהב אותי. מיד עמד העולם על קיומו. כתוב, אלה תולדות השמיים וארץ בהִבָראם. אל תקרא בהבראם, אלא באברהם, כי באברהם התקיים העולם.

העולם השיב להקב"ה, אותו אברהם, עתיד שיצאו ממנו בנים, שיחריבו את ביהמ"ק, וישרפו התורה. אמר לו הקב"ה, אדם אחד עתיד לצאת ממנו, יעקב, ויצאו ממנו י"ב שבטים כולם צדיקים. מיד התקיים העולם בשבילו. (225-226)

~

אם לא ירד אברם למצרים, ולא נִצרַף שם בתחילה, לא היה חלק גורלו בהקב"ה. כעין זה היה לבניו, כאשר רצה הקב"ה לעשות אותם עם אחד, עם שלם, ולקרבם אליו. אם לא ירדו מתחילה למצרים, ולא נצרפו שם, לא היו עם אחד שלם. כעין זה, אם לא ניתנה ארץ הקודש מתחילה לכנען, והיו מושלים בה, לא הייתה הארץ חלקו וגורלו של הקב"ה. והכול סוד אחד. (144)

~

הקב"ה אמר לכנ"י, לשכינה, ממני פֶרְייךָ נמצא. ולא כתוב, פִריִי נמצא, אלא, פרייך, להורות על אותה השתוקקות של הנקבה, העושה בחינת הנקבה של הנפש, שנכללת בכוחו של הזכר. ונכללו נפש הנקבה בנפש הזכר, ונעשו אחד, כלולים זה בזה. ואח"כ נמצאים שניהם נפרדים בעולם. ודאי שבכוחו של הזכר נמצא הפרי של הנוקבא בעולם. פרייך, פירות הנקבה, הנפש הנמשך בהשתוקקותה. ומשמיענו הכתוב, שאפילו נפש הנקבה אינה מבחינתה עצמה, אלא מכוח התכללותה בנפש הזכר. וע"כ אמר, ממני פרייך נמצא.

ממני פרייך נמצא. כי בהשתוקקות הנקבה עצמה, שמשם באה הנקבה של הנפש, נמצא פריו של הזכר. כי לולא השתוקקות הנקבה אל הזכר, לא היו נעשים פירות בעולם, כלומר שלא היו שום תולדות. (209-210)