הקב"ה הכתיר לאדה"ר בעטרות עליונות, במוחין דג"ר, וברא אותו בשש קצוות העולם, במוחין דו"ק, כדי שיהיה שלם בכל. וכל הבריות היו חרדים ומפחדים מפניו, כי כשנברא אדה"ר, נברא בצורה עליונה, והיו הבריות מסתכלים באותה הצורה, וחרדים ומפחדים מפניו.

ואח"כ הכניסוֹ הקב"ה לגן עדן, להתעדן שם בתענוגים עליונים, והיו מסבבים אותו מלאכים העליונים, ומשמשים לפניו, ומודיעים לו סודותיו של ריבונם. שהכניסו הקב"ה לגן עדן, היה רואה ומסתכל משם כל סודות העליונים וכל חכמה, בכדי שיוכל לדעת ולהסתכל בכבודו של ריבונו. וכל זה היה לו לאדה"ר, משום שנברא בצורה העליונה, של הבינה. (2-3)

~

וירא אלקים את כל אשר עשה. וכי לא ראה קודם שעשה? כי כתוב, וירא אלקים את כל אשר עשה, שמשמע שראה רק לאחר שעשה.

אלא הכול ראה הקב"ה, הן מה שכבר עשה והן קודם שנעשה, אלא הכתוב בא לרבות, שראה כל הדורות העתידים, וכל מה שיתחדש בעולם בכל דור ודור, עוד מטרם שיבואו לעולם. הכתוב, אשר עשה, כל מעשה בראשית, כי במעשה בראשית נברא היסוד והשורש לכל מה שיבוא ויתחדש בעולם. וע"כ ראה הקב"ה עוד מקודם שהיה, ושם את הכול במעשה בראשית. מתוך שמעשה בראשית הם יסוד ושורש לכל העתיד לבוא, ע"כ כלל הקב"ה בהם, לראות את כל העתיד, לבוא בעולם בכל הדורות.

כי דרשו חז"ל בכתוב, ולאמור לציון עמי אתה, עימי אתם בשותפות, אני התחלתי העולמות, ואתם גומרים אותם. כי ה' תיקן כל המציאות, באופן שיוכלו בני אדם לגמור התיקון. וכיוון שגמה"ת נשאר לבני אדם, א"כ הם נמצאים שותפים בבריאה. ולפיכך יש ב' בחינות שמיים וארץ:

א. מה שכבר תיקן המאציל, והוא הנקרא מעשה בראשית.

ב. שמיים וארץ החדשים, שיתגלו אחר גמה"ת, כמ"ש, השמיים החדשים והארץ החדשה. (174)

~

כתוב, לא היה שמחה לפניו, כיום שנבראו בו שמיים וארץ. משמע, שכל בריות העולם הם בתכלית השלמות, במידה כזו, שלא היה שמחה לפניו. אמנם אי אפשר לאדם לקחת חלק בשמחה הגדולה הזו, אלא לאחר שעשה תשובה שלמה מאהבה. אבל מטרם זה, לא ישמח כלל בעצמו ובבריות העולם, אלא להיפך, שמרגיש לפניו עולם מלא צער ומכאובים, וכל זה הגיע לו, מפני שהולך כנגד הטבע של הבריאה, כי לא נברא העולם אלא בהשפעה, לעסוק בתורה ומעשים טובים, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא להנאת עצמו, כמ"ש, כל פעל ה' למענהו, בכדי שהבריות ישפיעו לו נחת רוח. אבל בתחילה עַיר פרא אדם ייוולד, שכל עניינו הוא, להנאת עצמו, ואין בו הרצון להשפיע כלל. והוא טוען, כל פעל ה' למעני ולהנאתי, שהרי רוצה לבלוע העולם ומלואה לטובתו ולתועלתו.

ולפיכך הטביע הבורא ייסורים קשים ומרים בקבלה לעצמו, הטבוע באדם מעת לידתו, הן מכאובים גופניים והן מכאובים נפשיים. באופן, שאם יעסוק בתורה ומצוות אפילו להנאת עצמו, מ"מ ע"י המאור שבה, ירגיש הפחיתות והשחיתות הנוראה, שיש בטבע הקבלה לעצמו. ואז ייתן אל ליבו לפרושׁ את עצמו מטבע הקבלה הזו, ויתמסר לגמרי לעבוד רק להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואז יפקח ה' את עיניו, ויראה לפניו עולם מלא מתכלית השלמות, שאין בו חיסרון כל שהוא. ואז לוקח חלק בשמחת ה', שבעת בריאת העולם. נאמר, זכה, הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות. כי בכל מקום שנותן עיניו, הוא רואה רק טוב ורק שלמות, ואינו רואה במעשה הקב"ה שום חובות כלל, אלא הכול זכויות. (103)

~

בעניין הייסורים הגשמיים והרוחניים, שסבל [האדם] מטרם שעשה תשובה, יש בהם ב' דרכים:

א. כל מה שעושה הקב"ה לטובה עושה. כי רואה שלולא המכאובים הנוראים, שסבל מכוח שהיה משוקע בטבע הקבלה לעצמו, לא היה זוכה לתשובה מעולם. וא"כ הוא מברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. כי לולא הרעה, לא היה זוכה לטובה. ונמצא, שהכול גורמים לטוב.

ב. גם זו לטובה. לא לבד שהרעות נעשו גורמים לטובה, אלא שהרעות עצמם נהפכו ונעשו טובות, ע"י אורות גדולים מאד, שהבורא מאיר בכל אלו הרעות, עד שנהפכו ונעשו לטובות, הן הייסורים הגופניים, והן הייסורים הנפשיים, שהם העברות. באופן, שהחובות נהפכו וקיבלו צורות של זכויות. (103)

~

הקב"ה ברא את האדם בעולם, ותיקן אותם, שיהיה שלם בעבודתו, ושיתקן דרכיו, כדי שיזכה לאור העליון, שגנז הקב"ה לצדיקים. כמ"ש, עין לא ראתה אלקים זולתך, כלומר אור הגנוז. יעשה למחכה לו, הצדיקים.

ובמה יזכה האדם באותו האור הגנוז? יזכה בו ע"י העסק בתורה. כי כל מי שעוסק בתורה בכל יום, יזכה שיהיה לו חלק לעוה"ב, ויהיה נחשב לו כאילו בנה עולמות. כי עם התורה נבנה העולם והשתכלל. כמ"ש, ה' בחכמה יסד ארץ, כונן שמיים בתבונה. בחכמה ותבונה של התורה. וכתוב, ואהיה אצלו אמון. שהתורה הייתה אומנותו לברוא את העולם. ברוח עשה הקב"ה את העולם, וברוח העולם מתקיים. ברוח פיהם של אותם לומדי התורה. (176-177)

~

ואלו המשיגים את המלכות שבהיכלות, הם הצדיקים, אשר לא החליפו את כבוד ריבונם באלקים אחרים, שהם משיגים את המלכות, כמ"ש, אשת חיל עטרת בעלה. כי כוח האמונה של המלכות, שהמשיגה, זוכה להתדבק בריבונו, ולירוא ממנו תמיד, ולא יסור לימין ושמאל. (7)

~

כתוב, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. שזהו אור הראשון שגנז אותו הקב״ה לצדיקים, לאותם יראי חטא. כמ"ש, ויהי ערב, מצד החושך, ויהי בוקר, מצד האור, ומתוך שהם מתחברים יחד, יום אחד.

אע״פ שאור הראשון נגנז ע"י קו האמצעי, עכ״ז לא התכוון לגנוז אותו לגמרי, אלא להיפך, התכוון שע״י הגניזה יוכל אור ההוא להאיר לצדיקים יראי חטא. מתוך שהם זהירים לקבל אור ההוא מלמטה למעלה. כי אין שלמות אלא ע״י הארת החסדים שבימין עם החכמה שבשמאל ביחד. ואז שמחת הכול בקו האמצעי המייחדם יחד. וזה שמסיים, ויהי ערב, מצד החושך, קו השמאל. ויהי בוקר מצד האור, קו הימין. ומתוך שהם מתחברים יחד ע"י קו האמצעי, כתוב, יום אחד, שהוא כל השלמות והאחדות. (זוהר חדש, 5)

~

כל אדם, המתיירא מפני הקב"ה, שורה עימו האמונה כראוי. כי אדם הזה שלם בעבודת ריבונו. ומי שאין יראת ריבונו שורה בו, אין האמונה שורה בו, ואינו כדאי שיהיה לו חלק לעוה"ב.

אשריהם הצדיקים בעוה"ז ובעוה"ב, כי הקב"ה חפץ בכבודם. ואורח צדיקים כאור נוגה. מהו כאור נוגה, הוא, כאותו אור המאיר, שברא הקב"ה במעשה בראשית, זה הוא האור שגנז הקב"ה לצדיקים לעוה"ב. הולך ואור, כי הוא הולך ועולה באורו תמיד, ואינו חסר לעולם. (445-446)

~

במה שהאדם הולך, ובאותו הדרך שהתדבק בו, כן הוא ממשיך על עצמו כוח ממונה ההולך לעומתו. אם הולך בדרך טוב, הוא ממשיך עליו כוח ממונה מצד הקדושה, המסייע אותו. ואם הולך בדרך רע, ממשיך עליו כוח רע מצד הטומאה, המזיק אותו. (318)

~

כאשר האדם הולך בדרך האמת, הוא הולך לימין, וממשיך על עצמו רוח קודש העליון מלמעלה. ורוח זה נעשה לו רצון קדוש, להתייחד למעלה ולהתדבק בקדושה העליונה, שלא תיפסק ממנו לעולם. כאשר אדם הולך בדרך הרע, ודרכיו נטו מדרך הישר, הוא ממשיך על עצמו רוח הטומאה שבצד שמאל. ומטמא אותו ונטמא בו, כמ"ש, ולא תיטמאו בהם, ונטמֵתֶם בם. הבא לטמא, מטמאים אותו. (326-327)

~

היכל החסידים, שמידתם, שלי שלך ושלך שלך. כלומר, להשפיע ולא לקבל.

היכל זה הוא עליון על כל ההיכלות. כי מדרגת החסד היא העליונה מששת הספירות חג"ת נה"י. וזה הוא היכל העומד על כל ההיכלות, שאי אפשר לזכות בהיכל זה, אלא אחר שנשלם בכל המדרגות שבהיכלות שלמטה. וזהו נבחן, כמו שהיה נסמך ועומד על מדרגותיהם. הוא היכל הימין, כי מדרגת חסד נבחן לקו ימין. ואין מי שישיג אותו, זולת אלו חסידים הקדושים, וכל אלו האוהבים את ריבונם באהבה רבה. ולפֶתח ההיכל עומדים כל אלו שייחדו לריבונם בכל יום, שממשיכים בכל יום גילוי אחדות ה' מא"ס לספירות ולכל העולמות. והם הראשונים לעלות משם להיכלות יותר גבוהים. (24)

~

אמר רבי שמעון, מצאתי בספרי הקדמונים את הסדר, איך לקשור המדרגות, שהן סודי סודות, בקשר אחד. כלומר, ביאורי ז' היכלות.

קשר, פירושו ייחוד ב' מדרגות או יותר זה בזה, שיאירו יחד בהארה משותפת אל התחתונים. שצריכים לפעמים לסדר התפילה באופן הראוי, ולייחד ייחודים להמתיק ולפייס את ריבונו כראוי, לקרוע הרקיעים ולפתוח השערים והפתחים. ולא יהיה מי שיִמְחה בידו, שלא יוכלו המקטרגים לקטרג עליו.

רקיעים, פירושם סיומים דצ"ב, החוֹצים את המדרגות ומשאירם בו"ק חסר ג"ר. וג' עולמות בי"ע יוצאים לחוץ מאצילות, ונעשו עולמות הפירוד. וכן הקביעות, מלבד בעת שהצדיקים מעלים מ"ן, ע"י עבודה ומעשים טובים, וממשיכים הארת צ"א, מלמעלה מטבור דא"ק, הנה אז הארה זו מורידה הרקיע, ממקום בינה בחזרה למקום מלכות, כמו שהיא בצ"א. וחוזרים הבינה ותו"מ דכלים למדרגתם, ומשלימים ע"ס דכלים וג"ר דאורות. וכן ג' עולמות בי"ע חוזרים ונעשים אצילות.

הרי שהצדיקים בעבודתם מבטלים הגבולים דקטנות, המכונים רקיעים, וממשיכים המוחין דגדלות. ועניין זה נבחן שהם קורעים את הרקיעים. שנאמר, לקרוע הרקיעים. כלומר, שהם קורעים ומבטלים את הגבולים דקטנות, המוציאים ג' עולמות בי"ע לפירוד מאצילות, ומחזירים אותם לאצילות. (60)

~

כל המדרגות כולם צריכים זה לזה, להשלים האחד עם חברו, ולהאיר אחד בחברו, עד שכולם עולים למקום שצריך שלמות.

מתחילה עולים מלמטה, להשלים המקום העליון. ואח"כ יורדים מלמעלה למטה. להשלים התחתונים. ואז נעשה שלמות מכל הצדדים, וכולם נשלמים כראוי.

מי שיודע סודות הללו. ועושה השלמות למעלה ולמטה, הוא מתדבק בריבונו ומבטל כל גזרות הקשות. והוא מעטר לריבונו, שממשיך ג"ר לז"א, וממשיך ברכות אל העולם. וזהו האדם, הנקרא צדיק עמוד העולם. כלומר, שהעולם עומד ומתקיים בשבילו. ותפילתו אינה חוזרת ריקם, שנענה על כל תפילותיו. וחלקו בעוה"ב, והוא בחשבון בעלי האמונה. כלומר, שנכנס בחשבון בעלי האמונה, הנמצאים בעולם. (96-97)

~

היכל השישי. הוא הרוח, הנקרא חוט השני.

הרוח הוא הרצון, אשר כל אלו הרוחות התחתונים רצים אחריו להשיגו, להתדבק בו בנשיקה באהבה. היכל הזה, היכל הרצון, להיותו רצון של הכול, מי שקושר קשרים, שמייחד ייחודים, ומעלה את היכלות התחתונים אל ההיכל הזה, זה הוא אשר יָפֶק רצון מה' באהבה. (124-125)

~

מי שיודע לקשור ייחוד הזה, אשרי חלקו. הוא אהוב למעלה ואהוב למטה. הקב"ה גוזר והוא מבטל.

האם יעלה על הדעת, שהצדיק יקטרג על רצון ריבונו, כי יבטל רצונו של הקב"ה? אינו כן, אלא כשהצדיק קושר קשרים ויודע לייחד ייחודים, ומאירים כל פנים ונמצא כל השלמות, והכול מתברך כראוי. הרי כל הדינים עוברים ומתבטלים, ולא נמצא שום דין בעולם. אשרי חלקו בעוה"ז ובעוה"ב. ונמצא, אשר הפירוש של הקב"ה גוזר והצדיק מבטל, הוא ע"י ריבוי אורות, שהצדיק ממשיך ע"י הייחודים שעושה, שהאורות ההם מבטלים את הגזרות והדינים מהעולם. כל מה שאמרנו בצדיק, הוא מה שפועל למטה בעוה"ז. וע"כ כתוב בו, וצדיק יסוד עולם. כי הצדיק הוא קיום העולם. (140)

~

הכוהנים ממשיכים ימין והלוויים ממשיכים שמאל, שזה בלי זה אין שלמות. ונכנסים היכל בהיכל, רוח ברוח, עד שמתחברים כולם במקומם, כראוי להם, איבר באיבר. שעולים לאצילות לזו"ן, וכל בחינה דז"א מתחברת בבחינה שכנגדה בהיכלות. ונשלמים זה מזה, ע"י זיווג דיסודות. ומתייחדים זה בזה, עד שנעשים אחד, ע"י זיווג דנשיקין. ומאירים זה בזה ע"י החיבוק.

אז נשמה העליונה מכולם, באה מלמעלה ומאירה עליהם, ומאירים כל הנרות, הספירות, בשלמות כראוי. עד שאותו אור העליון מתעורר, וכל ההיכלות נכנסים לקודש קודשים, להיכל השביעי, בזיווג דשביעי בשביעי. והיכל השביעי מתברך ומתמלא, כמו באר מים נובעים ואינם פוסקים. וכל ההיכלות מתברכים למעלה ולמטה.

כאן סוד הסודות, אור שלא נודע ולא נכנס בחשבון הע"ס, הרצון שאינו נתפס לעולם. כלומר, אור היחידה. כי הע"ס מתחילים מחכמה, חב"ד חג"ת נהי"מ, נמתק בתוכם לִפְנַי וְלִפְנים, ורצון ההוא אינו נודע ואינו נתפס אפילו במחשבה, לדעת אותו. ואז כל המדרגות מתייחדים ונעשים רצון אחד עד א"ס. כי בעת שאור היחידה מתמתק ומתלבש לפנַי ולִפְנים של המדרגות, מתייחדים בהארתו כל המדרגות, ונעשו רצון אחד מיוחד עד א"ס. והכול בשלמות מלמטה ומלמעלה, ומפנימֵי פנימיות עד שנעשו כולם אחד. (141-143)

~

בק"ש, האדם צריך לייחד אדונו ולקשור קשרי האמונה ברצון הלב. וכשמגיע לאחד, הוא צריך לכוון בא׳ של אחד, הסתום ועתיק מכל, ספירת הכתר דז״א. ובח׳ של אחד יכוון בשמונה מדרגות עליונות, שהן מחכמה עליונה עד צדיק, יסוד. ובד׳ הגדולה של אחד יכוון בהתדבקות כנ"י, המלכות, חלקו של דוד, הנקרא עני ואביון, בשעה שהמלכות אינה דבוקה בז״א, שהיא מתדבקת עתה באלו המדרגות העליונות, הרמוזות בא"ח של אחד, שהן מכתר עד היסוד דז״א, אז המלכות גדולה, שעל זה רומזת הד' הגדולה שבאחד. והעולם כולו יונק ממנה, והם השדיים, שהם כמִגְדָלות, מפני שכל העולם יונק מהם, שהשכינה אומרת, אני חוֹמה ושדיי כמגדלות, אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום.

כנ"י, המלכות, כשהיא בגלות עם בניה בין אוה"ע, היא נקראת קטנה. כמ"ש, אחות לנו קטנה. וכשישראל מתדבקים בתורה והולכים בדרך האמת, אז מתמלאת המלכות עם שפע, ושלום, יסוד, התחבר במלכות, אז היא משיבה ואומרת, אני חומה ושדיי כמגדלות, שהם גדולים ומלאֵי שפע בשביל העולם. בעת ההיא שמתחבר עימי א״ז ושלו״ם. ומפרש: א' של אז, עתיקא קדישא מכל, כתר. ז׳ של אז, היא שבע מדרגות מחכמה עד הוד. ושלום, שנקרא צדיק, יסוד. כיוון שאלו המדרגות מתחברות עימי, אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום. העיניים הן שבע מדרגות, ז"ת דחכמה, הנקראות עיני ה', פני ה'. ואז שלום לעולם, וחסד דעתיקא שורה במקום זכר ונוקבא, ז"א ומלכות. ומשום זה ציווה משה בתורה, ואמר, שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד, לקשור כל קשרי האמונה. (189-190)

~

סוד החכמה בייחוד הקדוש, ה"ת של השם הקדוש, הנוקבא, היא אור התכלת והשחור, המתחברת ביה"ו, ז"א, אור הלבן המאיר.

לפעמים אור התכלת הוא ד', ולפעמים הוא ה'. בעת שישראל אינם דבקים בה למטה, להדליק אותה ולחבר אותה באור הלבן, היא נבחנת לאות ד'. ובעת שישראל מעוררים אותה, שמעלים מ"ן להתחבר עם אור הלבן, אז נקראת ה'.

כתוב, כי יהיה נערה בתולה. וכתוב, נער במסורה, בלי ה', משום שלא התחברה בזכר. ובכל מקום שאין זכר ונקבה, אין שם ה'. וע"כ כתוב, נער בלי ה', והה' עלתה משם, ונשארת הנוקבא אז באות ד', המורה דלוּת ועניוּת.

שמתחברת באור הלבן המאיר, היא נקראת ה'. כי אז הכול מחובר כאחד, הנוקבא מתדבקת באור הלבן, וישראל מתדבקים בה, ועומדים מתחתיה להדליק אותה, ע"י המ"ן שמעלים אל"ה, ואז הכול אחד. כי ז"א והנוקבא התחברו, וישראל המעלים מ"ן אל הנוקבא, להדליק אותה, ולחברה עם הז"א, שלולא המ"ן שלהם, לא הייתה מתחברת. נמצאים מתחברים גם הם בהם. כי כל השיעור שהתחתון גורם בעליון, זוכה בו גם הוא, ואז נעשו הקב"ה ושכינתו וישראל אחד.

וזה הקורבן, העשן העולה מהמערכה, מעורר את אור התכלת להידלק. וכשנדלק, התחבר באור הלבן. והנר, השכינה, דולק בייחוד אחד, שמתדבקת באור הלבן ובעשן, ונעשו שלושתם אחד.

ומשום שדרכו של אור תכלת הזה, לכלות ולשרוף כל מה שהתדבק מתחתיו, כאשר נמצא עת רצון והנר דולק בייחוד אחד, אז כתוב, ותיפול אש ה' ותאכל את העולה. ואז, כאשר נשרף הכול מתחתיו, נודע שהנר, השכינה, דולק בחיבור אחד וייחוד אחד. כי אור תכלת התדבק באור הלבן, והוא אחד. איך הם אחד? אור התכלת, הנוקבא, התחבר עם אור הלבן, ז"א, ונעשו שניהם אחד. וכן אור התכלת אוכל ושורף מתחתיו חלבים ועולות, שמשמע, שאינו אוכל ושורף מתחתיו, אלא דווקא שעולה לאור הלבן. ונמצא שכול, העשן ואור התכלת, נקשר והתחבר באור הלבן. ואז נמשך השלום בכל העולמות, והכול נקשר בייחוד אחד.

ואחר שאור התכלת גמר לשרוף ולכלות הכול מתחתיו, באים ומתדבקים בו אז כוהנים ולוויים וישראלים. בחדווה של שירים הלוויים המשוררים. בכוונת הלב הכוהנים. בתפילה ישראל. והנר, השכינה, דולק עליהם ומאיר. ומתדבקים האורות כאחד, והעולמות מאירים, והעליונים ותחתונים מתברכים.

אז נאמר על ישראל, ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום. (259-266)

~

ויהי ערב ויהי בוקר.

ויהי ערב, נמשך מצד החושך, הנוקבא. ויהי בוקר, נמשך מצד האור, ז"א. ומתוך שז"א ונוקבא משתתפים יחד בזיווג, כתוב בהם, יום אחד, להורות, שהערב ובוקר הם כגוף אחד, ושניהם עושים את היום. כלומר, שאור היום בא מזיווג ז"א ונוקבא יחד.

בכל יום כתוב, ויהי ערב ויהי בוקר. כיוון שמורה על זיווג זו"ן, שמשניהם יוצא אור היום. א"כ, אחר שהכתוב הודיע זה ביום א'. מהו הטעם, שבכל יום כתוב, ויהי ערב ויהי בוקר?

חוזר הכתוב להודיענו זה בכל יום, כדי להורות, שאי אפשר שיארע פעם, שיהיה אור היום בלי הקדם חושך הלילה, וכן לא יארע חושך הלילה, שלא יביא אחריו אור היום. כי לא יתפרדו זה מזה לעולם. (151)

~

זכר ונקבה בראם. מכאן נשמע, כל צורה שלא נמצאו בה זכר ונקבה, אינה צורה עליונה, כראוי.

בכל מקום שלא נמצאו זכר ונקבה יחד, אין הקב"ה שם דירתו באותו המקום. וברכות אינן נמצאות אלא במקום שנמצא זכר ונקבה. שכתוב, ויברך אותם, ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. ולא כתוב, ויברך אותו, ויקרא את שמו אדם. ללמדך, שאפילו בשם אדם אינו נקרא, אלא זכר ונקבה יחד. (368-369)

~

המשִׂיא את בתו. כל עוד שלא נכנסה לבעלה, אביה ואימה מתקנים אותה, ונותנים לה כל מה שהיא צריכה. ואחר שהתחברה עם בעלה, הבעל מֵזין אותה, ונותן לה מה שצריכה. תחילה כתוב, וייבן ה'. אשר או"א תיקנו אותה. ואח"כ כתוב, ויְביאֶהָ אל האדם, שיתקשרו זה בזה ויתחברו אחד באחד, והבעל ייתן לה מה שצריכה. (205)

~

בוא וראה, בעת שאדם בביתו, עיקר הבית הוא אשתו, משום שהשכינה שורה בבית בזכות אשתו. (230)

~

ויאמר האדם, זאת הפעם. הנה זה דברי מתיקות, להמשיך אהבה עימה, ולהמשיכה לרצונו, לעורר אצלה אהבה. ראה כמה ערֵבים הם דברים אלו, כמה מעוררי אהבה הם, אלו המילים, עצם מעצמי בשר מבשרי, כדי להראות לה, שהם אחד ואין ביניהם שום פירוד.

עתה התחיל לשבח אותה, לזאת ייקרא אישה, שאין עוד כמותה, הכבוד של הבית. כל הנשים בפניה הן כקוף בפני אדם, אבל לזאת ייקרא אישה, לזאת ולא לאחרת. כי השם אישה מורה אש ה'. שלמות הארת שמאל, שנקרא א"ש, הקשורה באות ה', הנוקבא. וזהו ששיבח אותה לזאת ייקרא אישה. כי מסיבת הארת החכמה, המאירה בה אחר שנכללה בחסדים של בעלה, ניתן לה השם אישה, שהוא הארת החכמה, המכונה אש, כמ"ש, והיה אור ה' לאש.

ונאמר, אש"ה כי אש קשור בה'. זו היא, שאין עוד כמותה. כי הארת החכמה אינה מגולה בשום מדרגה זולתה.

ע"כ יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו והיו לבשר אחד, כדי להמשיכה באהבה ולהידבק בה. כיוון שהתעורר אליה בכל הדברים האלה. (217-219)

~

שבא לביתו, צריך לשמח את אשתו, משום שאשתו גרמה לו זיווג העליון ההוא.

כי ע"י תפילת הדרך, שהתפלל בעודו בביתו, שהיה בשלמות, משום שהיה שרוי בזכר ונוקבא, זכה לזיווג העליון בדרך. הרי שאשתו גרמה לו זיווג העליון שבדרך, השראת השכינה. כיוון שבא אצלה, צריך לשמח אותה מב' טעמים: משום שמחת הזיווג, כי זיווג ההוא שמחה של מצווה. ושמחת המצווה הוא שמחת השכינה. (226)

~

תלמידי חכמים, נפרשׁים מנשותיהם כל ימות השבוע, כדי שלא יתבטלו מעסק התורה.

זיווג העליון מזדווג בהם, והשכינה אינה מסתלקת מהם, כדי שיהיו זכר ונקבה. כיוון שנכנס השבת, צריכים תלמידי חכמים לשמח לנשותיהם, בשביל כבוד זיווג העליון, כי גורמים זיווג עליון להשפעת נשמות, וצריכים לכוון ליבם ברצון ריבונם. (229)