כמה אהובים ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שהם שורים הקב"ה נמצא ביניהם, משום שאינו מסיר מהם האהבה שלו. כמ"ש, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. (105)

~

כמה יש לבן אדם להסתכל ולדעת בעבודת אדונו, כי בכל יום ויום הכרוז קורא ואומר, עד מתי פְּתאים תאהבו פתי. שובו בנים שובבים, ארפא משובותיכם. ואין מי שיטה אוזנו. התורה מכריזה לפניהם, ואין מי שישגיח. (110)

~

הקב״ה קרא לישראל אדם, כעין של מעלה, ז״א. וקרא אותם בהמה. והכול בפסוק אחד, שכתוב, ואתן צאני צאן מַרְעיתי, אדם אתם. כי ישראל נקראים אדם ובהמה. ומשום זה, אדם ובהמה תושיע ה'. זכו, נקראים אדם, כעין של מעלה. לא זכו, נקראים בהמה. (167)

~

כתוב, עת לעשות לה׳ הפרו תורתך.

הימים מועטים ובעל החטאים, המקטרג, דוחק. הכרוז קורא כל יום לתשובה. וקוצרי השדה מועטים, אותם שזכו בתבואת השדה העליון, שהם השגות סודות התורה. ואפילו אותם שהשיגו, נמצאים בסוף הכרם, ואינם משגיחים ואינם יודעים כראוי, לאיזה מקום הם הולכים. (1)

~

אשרי האדם שזכה בתורה, ללכת ולהתדבק בדרכיו. כי כשהאדם הולך בדרכי התורה, מושך עליו רוח קדוש עליון, כמ"ש, עד יֵעָרֶה עלינו רוח ממרום. וכשהאדם מטה דרכיו מן התורה, מושך עליו רוח אחר מצד האחר, מצד הטומאה. וצד הטומאה מתעורר מצד הנקב של תהום הגדול, ששם מִשְׁכְּנות הרוחות הרעים, המזיקים לבני האדם, והנקראים מזיקי העולם. (17)

~

כל מי שמתדבק בהקב״ה ועושה מצוות התורה, כביכול הוא מקיים העולמות, עולם שלמעלה ועולם שלמטה. כמ"ש, ועשיתם אותם. וכל מי שעבר על מצוות התורה, כביכול, פוגם למעלה, פוגם למטה, פוגם את עצמו, פוגם לכל העולמות.

משל ליורדי הים, השטים באוניה, קם שוטה אחד ביניהם, ורצה לנקוב את הספינה. אמר לו חברו, למה אתה קודח? אמר לו, מה איכפת לך, הלוא תחתיי אני קודח. אמר לו, הרי שנינו טובעים בספינה ביחד. (18-19)

~

איש כי יפליא. יפליא, שנפרשׁ משאר בני העולם, להתקדש כעין של מעלה, ולהימצא שלם. בשעה שאדם בא לטהר מטהרים אותו. אדם הבא להתקדש מקדשים אותו, ופורשׂים עליו קדושה שלמעלה, קדושה שהקב״ה התקדש בה. (109)

~

אוי לו למי שבא לפתות את אדונו בלב רחוק ולא ברצון שלם. כמ"ש, ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו וליבם לא נכון עימו. (זוהר חדש, 3)

~

הייחוד של התפילה והברכה תלויים בדיבור ובאמירת הפה, והכול תלוי בשורש המעשה. ומי שאינו יודע שורש המעשה, אין עבודתו עבודה. ואם פוגם המעשה של הדיבור, לא נמצא מקום שהברכה תשרה בו, ותפילתו אינה תפילה. (זוהר חדש, 4)

~

ההבחנות, יש או אין דין, הן רק כלפי התחתונים. אבל מבחינת העצמות הכול הוא אלקיות, למעלה מן הזמן, מקום, שינוי. וכל אותם המדרגות והתיקונים, שאנו מבחינים באלקיות, הם כולם רק מיני העלמות וכיסויים כלפי התחתונים. כי ע"ס הן עשר מיני כיסויים על עצמותו. וכן כל התמונות המדומים מזמן מקום וממעשים, כולם אינם רק מיני כיסויים על אלקותו, הנראים כך לעיני התחתונים. וכמו שאדם אינו מתפעל ואינו משתנה במשהו מחמת הכיסויים, שהוא מתעלם בהם, כי רק חבריו מתפעלים מהעלמתו או מהתגלותו.

כך אלוקות אינו משתנה ואינו מתפעל משהו, מתוך אלו המדרגות והתיקונים והשמות, שבזמן ומקום ושינוי מעשה, שהתחתונים מבחינים בכיסויים שלו. אלא שיש לדעת, שכיסויים אלו משמשים ג״כ לגילויים. ולא עוד אלא לפי מידת הכיסוי, שיש בכל שם ותיקון, כך היא מידת הגילוי הנמצא בו. ומי שזוכה לקבל מידת הכיסויים כהלכתם, זוכה אח״כ שהכיסויים נעשו לו למידות גילויים. והלומד צריך לזכור דברים אלו בזמן הלימוד, ולא ייכשל במחשבתו. (299)

~

אשרי האדם, הנמצא מעשרה הראשונים בבית הכנסת, משום שבהם נשלמה העדה, שאינו פחות מעשרה. והם מתקדשים תחילה בשכינה. וצריכים שיהיו נמצאים עשרה בבית הכנסת בבת אחת, ולא יבואו קְצָתָם קצתם, כדי שלא יתעכב שלמות האיברים. כי כל העשרה הם כאיברים של גוף אחד, שבהם שורה השכינה. כי האדם, בפעם אחת עשה אותו הקב"ה, והתקין לו כל האיברים ביחד.

כיוון שנשלמו כל איבריו של האדם בזמן ההוא, ניתקן כל איבר בפני עצמו כראוי. כעין זה, כיוון שהשכינה הקדימה לבית הכנסת, צריכים שיימצאו שם עשרה ביחד, ואז נשלם, כי אין עדה פחות מעשרה, שהם כנגד ע"ס המלכות. וכל עוד שאין שם עשרה ביחד, אף אחד מהם אינו נשלם. ואח"כ מיתקן תיקון כל העדה, כמ"ש, ברוב עם הדרת מלך. וע"כ העם, הבא אחר עשרה הראשונים, כולם תיקון הגוף הוא, כלומר תיקון העדה. כי ריבוי העם מגדיל כבוד המלך. (106-107)

~

רבי אבא אמר, הרי ראיתי פני השכינה, ומי שרואה פני השכינה, צריך ללכת ולרוץ אחריה. כמ״ש, ונדעה נרדפה לדעת את ה׳. וכתוב, והלכו עמים רבים ואמרו, לכו ונעלה אל הר ה׳, כי מציון תצא תורה. ואני רוצה ללכת אחריך, וללמוד מאלו הדברים הטובים, שאתם טועמים בכל יום מהדרו הקדוש של רבי שמעון. (189)

~

והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, בחיבור הזה שלך, רבי שמעון, ספר הזוהר, מזוהר של אמא עילאה, שנקראת תשובה. (90)

~

עתידים ישראל לטעום מעה"ח, שהוא ספר הזוהר, יצאו בו מן הגלות ברחמים, ויתקיים בהם. (90)

~

כמו שחילק אותם הקב"ה בהר סיני, כך יחלוק אותם בגאולה אחרונה. כי ישראל, נאמר בהם, וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים. וחמושים, פירושו מצד עה"ח, ז"א, חמישים שנה של יובל, בינה, שז"א מקבלם מבינה. ונאמר בהם, המה יעלו בהר. ובהם, ויסע מלאך האלקים, ההולך לפני מחנה ישראל. ולהם נאמר, ואשא אתכם על כנפי נשרים, שהם ענני כבוד, ואביא אתכם אליי. וכן, ובני ישראל יוצאים ביד רמה. כך יוציא את תלמידי החכמים בכל הכבוד הזה.

וכמו שנאמר בעמי הארץ מצד הטוב, ויתיצבו בתחתית ההר, כך יהיו בגאולה האחרונה, תחת תלמידי החכמים, כעבד שהולך לרגלי הסוס של אדונו. וכמו שנאמר להם בתחתית ההר, אם תקבלו את התורה מוטב, ואם לאו, שם תהא קבורתכם. כך יאמר להם בגאולה האחרונה, אם תקבלו עליכם תלמיד חכם ביציאה מן הגלות, כמו אדם הרוכב על סוס, ועבד המשמש לו, מוטב. ואם לא, שם, בגלות, תהא קבורתכם. (98-99)

~

אשרי הם הצדיקים, שכל אלו הדברים הקדושים הנאמרים ברוח הקודש העליון, רוח, שכל קדושים העליונים נכללו בו, התגלו לכם. שהם דברים שעליונים ותחתונים מקשיבים להם.

אשרי לכם, היושבים על כיסא מדין, קוצרי השדה, אשר תדעו דברים אלו ותסתכלו בהם, ותדעו את אדוניכם פב"פ, עין בעין. ובדברים אלו תזכו לעוה"ב. כמ״ש, וידעת היום והשֵׁבות אל לבבך. הויה, עתיק יומין, האלקים, ז״א, והכול הוא אחד. ברוך שמו לעולם ולעולמי עולמים. (329)