בִטחו בה' עֲדֵי עַד, כי ביָה הויה צור עולמים.

בִטחו בה', שכל בני העולם צריכים להתחזק בהקב"ה ולהיות בטחונם בו.

אם כן, מהו עדי עד? אלא צריך שיהיה תוקפו של האדם בַמָקום שהוא קיום וקשר של הכול, והוא נקרא עַד, שהוא ז"א. ועד הזה הוא מקום המייחד לצד זה ולצד זה, שהוא קו האמצעי, המייחד צד ימין וצד שמאל זה בזה, להתקיים ולהתקשר, שיתקיימו שני הקווים, ותיקשרנה הארתם זה בזה קשר בל יימוט. (1-2)

~

בִטחו בה' עֲדֵי עַד. בכל ימיו של האדם הוא צריך להתחזק בהקב"ה. ומי שׁשׂם בו בטחונו ותוקפו כראוי, לא יוכלו להרע לו כל בני העולם. שכל מי ששם תוקפו בשם הקדוש, מתקיים בעולם. (7)

~

כמה הם האנשים אטומים, שאינם יודעים ואינם מסתכלים על מה הם נמצאים בעולם. שהרי הקב"ה כשברא את העולם, עשה את האדם בצלמו, והתקין אותו בתיקוניו, כדי שיעסוק בתורה וילך בדרכיו. (32)

~

והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע.

המשכילים, זה אותו חכם שיסתכל מעצמו בדברים עליונים, שאין בני אדם יכולים לדבר בהם בפה מרוב גובהם. והם הנקראים משכילים. (כ''ד)

~

כך דרכם של צדיקים, שמדברים לאדם, כפי הנדמה, אבל הם מעלים דבריהם אל הקב"ה, כדי לקיים הכתוב, שיוויתי ה' לנגדי תמיד. (31)

~

דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

דרכיה דרכי נועם, הם אורחות התורה, כי מי שהולך בדרכי התורה, הקב"ה משרה עליו נעימות השכינה, שלא תעבור ממנו לעולם. וכל נתיבותיה שלום, הם השבילים של התורה. כי כל השבילים של התורה כולם שלום. שלום לו למעלה, שלום לו למטה, שלום לו בעוה"ז, שלום לו בעוה"ב. (183)

~

החברים, כשהם בדרך, צריכים ללכת בלב אחד. ואם הולכים ביניהם רשעי עולם, או אנשים שאינם מהיכל המלך, צריכים להיפרד מהם. (176)

~

וידעת היום וַהֲשֵבוֹתָ אל לבבֶך, כי הויה הוא האלקים.

היה צריך לומר, וידעת היום, כי ה' הוא האלקים ולבסוף, והשבות אל לבבך. כי הידיעה, שה' הוא האלקים, מַכְשִׁירו להשיב אל הלב כן. ואם כבר השיב אל ליבו, מכל שכן שיש לו ידיעה. הֲשֵבות אל ליבך, היה צריך לומר, ולא לבבך?

לבבֶך פירושו, יצה"ט ויצה"ר, השוכנים בלב, נכללו זה בזה, והם אחד. ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבְך, בשני יצריך, ביצה"ט וביצה"ר. שיהפוך מידות הרעות של יצה"ר להיות טובות, שיעבוד עימהם את ה' ולא יחטא על ידיהם, ואז ודאי אין עוד הפרש בין יצה"ט ליצה"ר, והם אחד.

ואז תמצא, כי הויה הוא האלקים. שמדה"ד, שנקרא אלקים, נכלל בהויה, שהוא מדה"ר. כי נכללו זה בזה, כמו שיצה"ר ויצה"ט נכללו בלב, והוא אחד. הרי שאין לדעת, כי ה' הוא האלקים, אלא ע"י וַהֲשֵבוֹתָ אל לבבֶך. לכן הקדים הכתוב, והשבות אל לבבך, לדעת על ידו את הדבר, שה' הוא האלקים. (89-90)

~

איך נותנים כל ימי השנה רפואה לכל האיברים, שהרי המלכות, השנה, אין לה מעצמה כלום? ולהיפך, האיברים, הכלל, הם רמ"ח צינורות השפע של ז"א, הם המשפיעים הכול אל המלכות.

ודאי כן הוא למעלה, בזו"ן, ולמטה, באדם התחתון, שהשנה והימים שלה, שהם ספירותיה, נותנים רפואה לכל האיברים למעלה, בז"א, ולמטה, באדם. כי האיברים משפיעים שפע ברכות לימי השנה, שהם ספירות המלכות, הפרט. שבכל מצוות עשֵׂה שהאדם מקיים, ממשיך שפע ברכות מאיבר, צינור אחד של ז"א, אל אחד מימי השנה, הפרט. ואז רפואה וחיים תלויים עלינו מלמעלה עד שהאיברים מתמלאים מכל השלמות, ומשפיעים אותם אל הפרט, שהוא השנה. ואז מתגלים המוחין של הפרט. מי גרם לאיברים שיתמלאו מכל השלמות? ימי השנה. כי האיברים באו להשלימה. ואם לא הייתה השנה צריכה תיקון, לא היו האיברים, שהם צינורות השפע של ז"א, מתמלאים בשפע. ע"כ נחשב כאילו ימי השנה נתנו הרפואה וחיים אל האיברים.

אף כן הוא למטה, כשהאדם משלים עצמו באלו רמ"ח מצוות עֲשֵה שבתורה. אין לך יום שלא יבוא להתברך מהאדם, וכשהם מתברכים ממנו, אז חיים ורפואה תלויים עליו מלמעלה. כלומר, שאינם נמשכים אל המלכות, מטרם שהאדם משלים כל רמ"ח מצוות עֲשֵה בשלמותם. ועד אז הם תלויים עליו מלמעלה.

מי גרם לצינורות העליונים שהולכים ומתמלאים ברפואה וחיים, הם ימי השנה. וע"כ נחשב כאילו ימי השנה נתנו להם הרפואה והחיים. ימי השנה, כמו שמתברכים מלמעלה מהאדם, שהוא ז"א, כן הם מתברכים מלמטה מהאדם התחתון, ע"י המצוות שהוא מקיים.

אשרי הם ישראל בעוה"ז, באלו המצוות שהם מקיימים, שנקראים משום זה אדם. שכתוב, אדם אתם. שהמשמעות הוא, אתם נקראים אדם, ולא העכו"ם נקראים אדם. ומשום שישראל נקראים אדם, יש להם להשתדל במצוות התורה, שהן תרי"ג, כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים שיש בגופו של אדם, שיהיו כולם גוף אחד, אדם. (61-63)

~

לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה תבל ויושֵׁבי בה.

הארץ, זו היא ארץ הקדושה של ישראל, שהיא עומדת להישקות מן ה', ולהתברך ממנו מִתחילה. ואח"כ ממנה מושקה העולם כולו. תבל ויושבי בה, זו היא שאר הארצות, השותים ממנו. (15)

~

בהתעוררות של מטה, כשהתעוררו ישראל אל הקב"ה וצעקו לפניו, כתוב, וַאזכור את בריתי, ואז התעורר החשק לקשור את הכול בקשר אחד. כי כיוון שהברית, יסוד דז"א, התעורר, הנה התעורר קשר כל הספירות דז"א. ואזכור את בריתי, פירושו, לחבר אותו במלכות. וע"כ כתוב, לכן אמור לבני ישראל, אני הויה. שכל הספירות התחברו בקשר אחד, לגאול את ישראל ממצרים. (81)