שיחות על שלבי הסולם

שיחה (23.6.02) על מאמר: "מהו זכיות ועוונות אצל צדיק, בעבודה"

הרב"ש, שלבי הסולם" כרך ב' - ויקרא, פרשת בהר, עמ' 151

 

הנברא, רצון לקבל, נמצא כיש מאין, וסביבו האור שברא אותו מאין. מרגע שנברא הרצון לקבל הזה, כל דרכי ההתפתחות שלו כולן תלויות באור. ככל שהאור משפיע, באופן שהוא משפיע, מתפתח הרצון לקבל מלמעלה למטה - עד שהוא מגיע לקצה המנוגד לאור.

 

האור ברא יש מאין, והוא כל הזמן מטפל ומטפל בנקודה הזאת, ברצון הזה, כדי להביאה למקום הרחוק ביותר - לעולם הזה.

 

ברגע שהאור מביא את הנברא, את הרצון לקבל, לעולם הזה, הוא מביא אותו לא כאחד, אלא מחולק לחלקים רבים שנקראים "נשמות". הרצון לקבל הזה כאילו נמצא בניתוק מהאור, כלומר, האור לא משפיע אליו באופן ישיר, אלא מגלה לו רק את ה"אחוריים". מגלה לו את השלילה - את עובדת היעדרו. בכך הוא מעורר ברצון לקבל הכרחיות להשתוקק לאור, לנהות אחרי המילויים. ומפני שמילויים אי-אפשר לקבל בלי תיקונים, לאט לאט הרצון לקבל דורש תיקונים, מבין שהוא מחויב בתיקונים.

 

כלומר, כפי שלומדים ב"תלמוד עשר הספירות", בדרך מלמעלה למטה, בהתפשטות העולמות, הפרצופים והספירות - בהשתלשלות המציאות מלמעלה למטה, מהשלמות של האין-סוף עד לבלתי שלם בעולם הזה, כהכנה נבראו מלמעלה למטה 125 מדרגות - 5 עולמות, בכל עולם 5 פרצופים, בכל פרצוף 5 ספירות, סך הכול 125 מדרגות של ירידה, של הסתרה, של המעטת האור, כשהרצון לקבל בדרגה התחתונה ביותר, בעולם הזה, מרגיש שהוא נמצא בחשכה.

 

ואז, לפי מידת היגיעה בלימוד הקבלה, הרצון מזמין על עצמו את פעולת האור מקיף - אור לא מורגש שמאיר מרחוק. אבל הרצון, הכלי, אנחנו, לא מרגישים אותו, מפני שאנו נמצאים בהיפוך הצורה מן האור.

הלימוד עצמו מהמצב ההפוך מן האור, שנקרא "לא לשמה", על מנת לקבל, מעורר בכל זאת את האור מקיף, אף על פי שהוא מאיר ממרחק, והאור לאט לאט מתקן את הכלי עד שתהיה לו כוונה על מנת להשפיע.

 

אין שום אמצעי אחר לתקן את הכלי שנמצא בעולם הזה למטה ממחסום, אלא רק לעורר את האור המקיף. לכן יש לבדוק ולחשוב ולדאוג לכל האמצעים שיכולים לעורר את האור המקיף ביתר עוז, כך שישפיע במהירות ובעוצמה ובאופן המועיל ביותר, כדי שיגיעת האדם והמעשים שהוא עושה לא יהיו לשווא. יש לבדוק אילו מעשים ומחשבות יביאו לתוצאה הטובה ביותר, אחרת חבל על היגיעה ועל הזמן.

 

לכך צריכים לכוון את כל הדברים, ולהבין מכל הלימוד, שאחרי שמגיעים למדרגה הסופית התחתונה ביותר, פעולת ההזמנה של האור חייבת לנבוע מאיתנו. וכל עוד האדם אינו מסוגל להזמין עליו את פעולת האור המחזיר למוטב, שיבוא לתקנו, האור נוקט רק פעולה אחת: מתחבא ומסתתר מהאדם עוד ועוד, כדי להראות לו באיזה מצב סופני הוא נמצא.

 

בקבלה לומדים שתמיד יש ערך הפוך אורות וכלים. האדם נמצא למטה מהמחסום, ממש מתחתיו, סמוך אליו, והאור מאיר עליו. אם האדם מתחיל להשתוקק אליו, עליו לקבץ סכום יגיעה כזה, שהאור יאיר עליו בעוצמה מסוימת כך שיוכל לעבור את המחסום ולהיכנס לעולם הרוחני.

 

אם האדם לא מקשיב למה שהאור מעורר בו, אלא הופך "קשה עורף", מתנגד וחושב שבעזרת הרצון לקבל שלו יוכל לשפר את חייו ולהשיג תענוגים, האור מוריד את האדם - מאיר לו פחות. ומפני שהאור מאיר לו פחות, האדם יורד למטה מהמחסום, נכנס לצרות גדולות עוד יותר, שהן גם הסתרה גדולה יותר, ואז לאדם קשה יותר להבין שעל ידי המאור יוכל לחזור למוטב, אל הטוב.

 

כלומר, ככל שמדרגה היא נמוכה יותר, יש בה יותר צרות, אבל הצרות באות כתוצאה מחיסרון האור מקיף, וחיסרון האור מקיף לא מאפשר לאדם למצוא את הפתרון. וכך נוצר מעגל סגור, דבר גורר דבר וכך זה מתגלגל ליותר ויותר רע. במקרה כזה האדם זקוק לאיזו לחיצה חיצונית, למשהו שיעורר אותו לתפוש רעיון חדש.

 

אבל אלו שכבר מבינים שרק על ידי הלימוד אפשר לעורר אור מקיף, ושרק על ידי אור מקיף יכולים באמת להגיע לעולם העליון, הנאור, הנצחי והשלם, צריכים בינתיים לזכור, ואחר כך להבין ורק אחר כך להרגיש, שהתופעות קורות בהתאם להשתוות הצורה.

 

ככל שאדם נמצא בהשתוות הצורה עם האור, הוא מרגיש את האור. וככל שהוא נמצא בחוסר השתוות הצורה, הוא מרגיש חושך, את ה"אחוריים" של האור.

 

אין שום אפשרות אחרת, אלא אחרי צמצום א' נעשה הכול "ביושר ובצדק", לפי המסך, לפי תכונות הכלי בהשתוות שלו לאור. לכן צריך לנסות לחשוב ולדמיין יותר איך פועל האור, איך הוא נמצא עם הכלי בכפיפה אחת, בזיווג, באחדות, בגמר התיקון, ולאופן הזה להשתוקק ולהידמות.

 

למה הרצון לקבל מתוחכם כל כך?

הרצון לקבל מתוחכם מאוד. האור עשה בו את כל אותן התכונות שיש באור, רק הפוכות. אנו רואים כמה טבענו מסובך. גם על דרגות עליונות, שלא רואים ולא יודעים, לומדים שרצון לקבל ורצון להשפיע - תכונות הבורא ותכונות הנברא, עומדים זה כנגד זה, בי"ע דקדושה, בי"ע דקליפה.

 

אפילו ב"הקדמת ספר הזוהר" במאמר "דרב המנונא סבא", במאמר האותיות, האותיות הן התכונות שישנן בתוך הנשמה. כל אות מסמלת אופי, תכונה שבכלי. במאמר מבררים את כל התכונות שיש בתוך הנשמה, עד שמגיעים לאות ב', ואז אומרים שהאות ב' מיוחדת. למה? כי היא סמל של ברכה. זאת אומרת, אין שום הבדל בין הרצון לקבל והרצון להשפיע, אין האחד נעלה על השני, אלא זה פרעה וזה בורא. זה כנגד זה.

 

רק יש "ברכה", זאת אומרת, השורש יש מיש בא מצד האור, וכל היתר ישנו גם בכלי. כתוב ב"זוהר" ומתואר גם בחומש, שמה שיכול לעשות אהרון לפני פרעה, עשו כל החרטומים, כל חכמי פרעה. זאת אומרת, זה אפשרי גם מצד הקליפה וגם מצד הקדושה.

 

הרצון לקבל הוא מתוחכם. הוא טבע. על רצון להשפיע איננו יודעים, אולי הוא מתוחכם אף יותר, אבל את הרצון לקבל האדם רואה בטבע שלו, הוא מתפתח בעצמו ותמיד מחפש את הדרכים הטובות ביותר להשיג את שלו. הוא פועל לפי חוק האופטימליות בכל דבר ודבר.

 

ככל שאדם מתקדם בלימוד, הרצון לקבל מבין שעומדים להמיתו. כיצד הוא פועל אז?

האמירה בזמן הלימוד שעומדים להרוג את הרצון לקבל - היא בגדר אמירה. איננו יודעים באמת מהו הרצון הזה. לכן זה עניין של הסתרה, לגלות רק עד כמה שהאדם יכול לסבול. מה זאת אומרת "לסבול"? אף על פי שזה כואב, זה כדאי. וכך בכל רגע האדם מתקדם, עד שאינו רוצה דבר פרט לגילוי.

 

האם לאורך הדרך הכדאיות כלפי הרצון לקבל עולה או יורדת?

אדם ההולך לקראת המחסום, מתקדם לקראתו רק באמצעות רצון לקבל גדול יותר ויותר. לאדם אולי נדמה שהוא משתפר, אך למעשה הוא פשוט מכוון את הרצון לקבל שלו לבורא" - כדאי לי להרוויח את העולם הבא במקום כל העולם הזה", הוא אומר לעצמו. זה נראה לו שיפור, אבל זה אינו שיפור אלא פשוט רצון לקבל גדול יותר. כמו שלמדען יש רצון לקבל גדול יותר משיש לצייר, ולצייר יש רצון לקבל גדול יותר משל איש עסקים, ולאיש עסקים רצון גדול יותר משל סתם פועל פשוט, החי חיים צנועים ופשוטים.

 

כשאנו מדברים על רצון לקבל גדול יותר, איננו מתכוונים לכך שהרצון לקבל מקבל צורות מזוויעות, אלא הכוונה היא שהוא רצון לתענוגים בהמיים, לכסף, לכבוד, למושכלות.

מדען העוסק בדקויות של איזה מדע טהור, לא רוצה דבר מהחיים האלה. ישנם מדענים שממש מוסרים את נפשם על המדע. הוא לא מפריע לאיש, הוא לא רוצה להרוג איש או להשיג משהו על חשבונו, אבל יש לו רצון לקבל גדול.

 

באיזו מידה משפיע השכל על הרצון?

השכל לא משפיע על האדם כלל. האדם הוא רצון ליהנות, והשכל יכול לבנות סביב הרצון הזה אילו מערכות שירצה, זה לא יפעל. אם האדם מרגיש, הוא מרגיש. כל העניין הוא הרגשה. השכל פועל רק במידה שבה הוא יכול לסייע להרגשה. אדם לעולם לא יוכל לפעול בשכלו משהו נגד ההרגשה, הוא חייב לפעול כך שהם יפעלו יחד.

 

בעל הסולם מסביר, שברגע שאדם באמת צריך לתת, הוא חייב לחפש את חומר הדלק שיאפשר לו לבצע את הנתינה. הוא לא יכול סתם לקחת משהו ולתת לחבר, מפני שהרצון שלו הוא על מנת לקבל. לפי חוק שימור האנרגיה, דרושה אנרגיה כדי לבצע את תנועת הנתינה. ומאיפה ייקח אדם את האנרגיה הזאת? כלומר, האדם חייב לתת לעצמו הצדקה כלשהי לנתינה, לדעת מה הוא מרוויח, ושהרווח הזה לא יהיה פחות ממה שהוא עושה, אלא יותר מזה. זה יכול להיות כל סוג של רווח.

 

אדם יכול לתת עשר שנות יגיעה גדולה רק כדי לצפות במשהו מיוחד ונדיר, שמתגמל אותו על כל היגיעה הזאת. אבל אדם חייב לתת לעצמו הצדקה. כל צעד של התקדמות נשען על ההצדקה שיהיה לו טוב יותר. ודאי לא מתוך כוונה לתת ללא רווח לעצמי.

 

האם ההצדקה לתת אינה עומדת בסתירה לטבע האדם?

זאת אינה סתירה. האדם מרוויח מכך שהוא נותן יותר ממה שהוא מרוויח כשהוא מקבל. האדם רוצה לקבל כסף, כבוד, מושכלות, תענוגים בהמיים, אבל הוא נוכח לדעת שהוא סובל כשהוא רוצה לקבל ולא מקבל. לכן הוא רוצה ללמוד לחיות בשיטה אחרת. הוא יכול, נניח, לנסות לא לרצות דבר. הוא חי כמו הודי, ולא חושב על דבר פרט להמתת הרצון לקבל. ופתאום הוא מרגיש נירוונה. למה? כי הוא הפך את עצמו לאבן ואז הוא לא מרגיש בשום חסרונות, ועוד קורא לזה רוחניות. זאת אינה רוחניות, אותו אדם פשוט נפטר מהצרות מפני שהקטין את הרצון לקבל שלו עד לאפס.

 

גם הקנאים למיניהם נוקטים אותה שיטה. הם אומרים לאדם מה לעשות עד לפרטי-פרטים, ומבטיחים לו שיהיה לו טוב אם יאמין בהם. האדם קם ומבצע את שנאמר לו, וזה עוזר לו להתגבר על הצרות. האדם מצמצם את עצמו, ומרגיש שהוא צועד על קרקע בטוחה. יש לו במה להיאחז ואין סיכונים. זאת שיטה פסיכולוגית ידועה.

 

שיטת הקבלה מאפשרת לאדם להגדיל כל הזמן את הרצון לקבל, ובכל זאת להרגיש טוב.

 

מה ההבדל בשימוש ברצון לקבל בין בודהיסט הודי שמגיע לנירוונה לבין מקובל?

ההודי בסופו של דבר רק מקטין את הרצון לקבל שלו. המקובל לא מטפל בהגדלת הרצון, הרצון גדל בעצמו. בקבלה הפעולה היחידה שיש לעשות היא הזמנת אור מקיף, חוץ מזה אין שום דבר לעשותו. האדם רוצה להזמין מלמעלה כוח לא ידוע, שהוא ההפך ממנו, ויש לו מין סגולה. אין לאדם גישה ישירה לכוח הזה אלא באמצעות פעולה מסוימת בזמן הלימוד, בשהייה בקבוצה, המחזקת את הכוונה.

 

אבל בפועל זאת סגולה. אם לאדם לא היה ספר קבלה, הוא לא יכול לעשות דבר פרט לציפייה מתמדת לזמן שבו זה יקרה לו כמו שקורה ליחידים, לאברהם אבינו ולעוד אנשים כמותו. בשיטת הקבלה סיבה ומסובב נדמים כלא קשורים זה לזה, כי האדם לא תופש את האור המקיף באופן ישיר.

 

ההבדל בין חוכמת הקבלה לבין שיטות אחרות להגעה לנירוונה הוא פשוט. בחוכמת הקבלה, בניגוד לכל יתר השיטות, מזמינים כוח מלמעלה. כל יתר השיטות פועלות בתוך העולם הזה, ולא משנה מה הן עושות עם הרצון לקבל. מקובל לא עושה דבר עם הרצון לקבל, הוא יודע שאין לו מה לעשות איתו, הוא לא מגביל אותו ולא מקטין אותו. מקובלים תמיד אומרים לאדם: " עזוב את מה שאתה, אל תחשוב על התכונות שלך, הישאר בהן. דאג לאור שיבוא אליך, לכוח מלמעלה. הוא ברא אותך, הוא יטפל בך, הוא ישנה אותך". זה ההבדל בין השיטות.

 

הקבלה נוגעת בכוח העליון, שלא נמצא בידי האדם באופן מוחשי, ולכן קשה להסביר אותה לכולם בפשטות ובבהירות. הקבלה אינה איזו דיאטה מובנית או תרגילים רוחניים. לכן ישנם בה דברים שאי-אפשר להסבירם, וכל שנותר הוא לומר לאדם: "אתה תעשה כך וכך, וזה ישפיע עליך".

 

מה מביא אדם לשבת וללמוד?

כי רע לו, והוא מחזיק באמונה שהלימוד יעזור לו, שיהיה לו טוב.

 

אז למה קיימת סתירה בין מה שלומדים לבין טבע האדם?

סתירה קיימת. למה? זה נקרא "יגעתי ומצאתי". למזלו, האדם לא יודע לקראת מה הוא הולך, כי טבעו הנוכחי לעולם לא יסכים לדברים, אלא יתנגד להם.

 

כיצד ייתכן שבשיעור מדברים נגד הרצון לקבל, והוא לא שומע את שנאמר עליו?

ודאי שהרצון לקבל לא שומע מה אומרים עליו, ומכאן ניתן להבין את הסיבה להסתרה.

 

רב"ש כותב שאם לא היתה הסתרה, הרצון לקבל היה רודף בעצמו אחר תענוגים רוחניים, מה שהיה הופך את המעשה לקליפה. ואם הרצון לקבל עדיין לא מבין, נדמה לו שהתענוגים יימשכו ויתגברו. אין טעם להפציר בו לזנוח את הרדיפה הזאת, הוא לא יאמין. את הטבע אי-אפשר לרמות, אי-אפשר לעשות איתו כלום. האור שברא את הרצון לקבל מכניס בו תכונה אחרת.

 

בעל הסולם כותב במאמר "לשמה זהו אתערותא דלעילא" (ספר "שמעתי", מאמר ה') שאי-אפשר להבין את עניין "לשמה", כי זו הארה מלמעלה: "הנה לזכות לבחינת לשמה, אין זה בידי אדם להבינה. כי אין זה בשכל אנושי להבין איך אפשר להיות דבר כזה בעולם". זה לא נמצא בנו בשום צורה. "וזהו מטעם, כי כל מה שנותנים לאדם להבין", במצבו הנוכחי, "שאם יעסוק בתורה ומצוות, ישיג משהו, מוכרחת להיות שם תועלת עצמו, כי אחרת אין האדם מסוגל לעשות משהו". כדי לעשות תנועה כלשהי אדם חייב לתת לעצמו חומר דלק. "אלא לשמה - זוהי הארה הבאה מלמעלה. ורק מי שטועם זאת, הוא יכול לדעת ולהבין. ועל זה נאמר: קודם טעמו ואח"כ וראו כי טוב ה'".

 

אחר כך בעל הסולם שואל את השאלה הזאת: "בשביל מה האדם צריך לעשות תחבולות ועצות איך להגיע לשמה? הלא לא יעזור לו שום עצות, ואם ה' לא ייתן לו את הטבע השני", אם לא בא אור מקיף האדם לא יכול להשתנות. אין לו קצה חוט להתחיל ממנו את השינוי "הנקרא 'רצון להשפיע', ולא יועיל לאדם שום יגיעה, בכדי להשיג את העניין של לשמה". מה פירוש "לא יועיל לאדם שום יגיעה"? היגיעה שלו לא פועלת ישירות. זה נקרא "יגעתי ומצאתי". זאת אומרת, אחרי שהאדם נותן יגיעה, הבורא נותן לו את ה"לשמה", אבל לא האדם עצמו גורם לכך ישירות.

 

"והתשובה היא כמו שכתוב: 'לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה'. זאת אומרת, על האדם מוטל לתת את האתערותא דלתתא (התעוררות מלמטה), היות שזוהי בחינת תפילה. כי תפילה נקראת חיסרון", האדם בונה בזה חיסרון, "ובלי חיסרון אין מילוי". אבל איזה חיסרון יכול להיות לו? ודאי לא חיסרון ל"לשמה". אז מה זה יעזור לו? הוא רוצה רוחניות, הוא יודע שרוחניות היא תענוגים - מופשטים, רוחניים, בורא וכולי, אבל לא ממש "לשמה".

 

בעל הסולם אומר שזה לא חשוב, האדם צריך שיהיה לו חיסרון, ולכן זה נקרא "מצאתי". ו "אז בא המילוי מלמעלה, ואז בא מלמעלה עניית התפילה, היינו שהוא מקבל מילוי על חסרונו. נמצא, זה שצריכים עבודת האדם, בכדי לקבל מה' את הלשמה, הוא רק בחינת חיסרון וכלי. והמילוי אף פעם האדם אינו יכול להשיג מעצמו, אלא זוהי מתנת אלוקים".

 

כלומר, העבודה של האדם היא רק עם אור מקיף, אין לו שום אמצעי אחר. לכן הקבלה מדגישה את חשיבות החברה והקבוצה וכל הגורמים לכך. לכן מקובלים מחפשים ללא הרף דרכים להרחבת הידיעה על חוכמת הקבלה, כדי שעוד ועוד אנשים ילמדו איך למשוך עלינו ועל כל האומה ועל כל העולם יותר אור מקיף, כי רק על ידי האור יהיה העולם טוב יותר.

 

כתוצאה מההסתרה העולם נעשה יותר ויותר אכזרי ומבולבל, לכן צריך למשוך אור מקיף, וזה אפשרי רק על ידי לימוד הקבלה. אבל איך אפשר לבוא לקהל הרחב ולהגיד לו ללמוד, אם הקשר לא נראה, אם אין עדיין הסבר מתאים או גישה? כל הבעיה הזאת נובעת מהעובדה, שבשל ההסתרה האדם לא נכנס לרוחניות באופן ישיר, מ"לא לשמה" ל"לשמה".

 

כיצד ברא הבורא יש מאין?

כך היא הבריאה. הבורא נקרא "בורא" מפני שברא משהו שלא קיים בו. הנתק בינו לבין הבריאה מתרחש מפני שיש כאן שני סוגי טבע, טבע הבורא וטבע הנברא. אבל פרט לכך שהבורא הוא "יש מיש" והנברא הוא "יש מאין", כל יתר הדברים מתרחשים ביניהם בלי שום הגבלות מצד הבורא.

 

מדוע מכל סוגי האורות, רק אור מקיף פועל עלינו ומתקן אותנו?

מה זה אור? אור הוא נוכחות הבורא. הרגשת הבורא בתוך הכלי נקראת "אור". יש רק אור וכלי וביניהם אין דבר, אמנם ישנם שמות שונים הניתנים לכל מיני תופעות, השפעות מיוחדות, פרטיות שלהם זה על זה. אבל למעשה יש רק שניים: הרגשת הבורא בתוך הנברא נקראת "אור", הרגשת החיסרון של הבורא בתוך הנברא היא חיסרון האור, או חושך.

 

הבורא ברא את הרצון לקבל אחרי ארבע בחינות דאור ישר, והאור הזה, שמפתח את הרצון לקבל יש מאין, מביא אותו למצב מלכות דאין-סוף וממלא אותו. זאת אומרת, הבורא ברא רצון לקבל במידה מסוימת, ומילא את המידה הזאת בנוכחותו, וזה נקרא "מלכות דאין-סוף". כשהאור מסתלק מרגישים רע - "למה עזבתני". כשהאור בא מרגישים תענוג וטוב. כשהאור לא נמצא בתוך הכלי, הוא נמצא מחוץ לכלי. מה פירוש "מחוץ לכלי"? ישנה מעין הרגשה שהאור נמצא, אבל לא בי, אלא במקום מרוחק, לכן הוא נקרא "מקיף". לפי השתוות הצורה, ככל שאני דומה לאור לפי הכלים שלי, מאוחר יותר הוא ימלא אותי, ייכנס בי, ואז הוא ייקרא "פנימי". זה אותו אור המיוחד בשבילי.

 

בקבלה לומדים, שלפני שירדנו למצב הנוכחי, היינו בעולם האצילות במצב "הוא ושמו אחד", שהוא הנשמה הכללית שנקראת "אדם", "אדם הראשון", שהיתה מלאה בכל האור, כלומר, בייחוד עם הבורא. אחר כך התרחשה שבירה שנקראת "חטא עץ הדעת", והנשמה הזאת התפרקה להרבה חלקים, נחלקה, נשברה, ירדה ונפלה לעולם הזה. וכאן בעולם הזה נמצאים כל חלקיה המקולקלים. והאור שמילא את הנשמה הזאת הסתלק ונמצא בעולם האצילות. כך לומדים. האורות שהיו בנשמות נמצאים באצילות, והנשמות נמצאות למטה מאצילות.