שיחות על שלבי הסולם

שיחה (8.1.03) על מאמר: "מהו 'הנהנה מסעודת חתן', בעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ה' - תלמוד בבלי, מסכת ברכות, עמ' 46

 

במציאות יש רק שניים, בורא ונברא, אור וכלי, מילוי וחיסרון, חתן וכלה. וישנו היחס שלנו - איך האדם מייחס את עצמו ל"חתן" ול"כלה", לפי מידת התיקון שלו. כלומר, אם רק שניהם קיימים במציאות, מי אני? אני לא "חתן" ולא "כלה", לא אור ולא כלי, אלא הכוונה, האור חוזר הנקרא "אדם". כלי חדש שנברא כקו אמצעי, בין ימין ושמאל.

 

לפי זה האדם קובע את הדרגה שלו. כלומר, "כלה" נקרא כלי המתוקן. לא סתם רצון לקבל שהבורא ברא, אלא רצון לקבל עם הכוונה על מנת להשפיע. את הרצון הזה על האדם להשיג. לצורה הזאת עליו להגיע - לקחת את הרצון לקבל ולטפח אותו עד שיהיה דומה לבורא.

 

לכן "כלה" אינה דבר מוכן, אלא מה שקונים, מה שזוכים בו, מה שמגיעים אליו. כמו שרב"ש אומר, ש"כלה" באה מהמילה "כלת משה", והיא גמר העבודה. "משה" נקרא השתוקקות לבורא, הנקודה שבלב שמשתוקקת לבורא, שמושכת אותנו קדימה מגשמיות לרוחניות. ו"כלת משה" נקרא שהאדם גומר את העבודה, ומה שהוא משיג במשיכתו לבורא נקרא "כלה", במשמעות "סוף", שאז ה"כלה" מוכנה לחופה ונקראת אז "בת מלך", שבה מתגלה הבורא, בכלי המתוקן הזה.

 

הכלה הזאת נקראת גם "שבת", מפני שהיא סוף "ששת ימי המעשה". גמר תיקון הוא הכוונה על מנת להשפיע, שהאדם משיג משך ששת ימי המעשה, ואז, בכלי המוכן בכוונה על מנת להשפיע, בא מילוי. לכן שבת נקראת "מנוחה", שאז כל הכוונות, על כל הרצונות של האדם, הם על מנת להשפיע, ובכולם, ללא שום הגבלה, הוא יכול לעבוד על מנת להשפיע לבורא. מנוחה כוונתה שאין הגבלות, שהכול מוכן לעל מנת להשפיע.

 

ומה משייכים לאדם? האדם הוא שמכין את עצמו להיות כ"כלה", הוא שצריך להגיע לדרגת "כלה", לכלי עם כל הכוונות על מנת להשפיע, על כל הרצונות. לדרגת "כלה" לא מגיעים בבת אחת. ישנם הרבה מכשולים בדרך, כמו שהתורה מספרת על כל הדרך, מהתחלה עד הסוף, שבני ישראל עברו מאברהם אבינו ועד "לעיני כל ישראל". את כל התהליך הזה האדם עובר בדרך הפרטית שלו.

 

ובדרך הוא גם נופל לבחינת מרגלים, שבה הוא לא רוצה לקבל את העבודה, לא רוצה לקחת את התכונה הזאת, לקבל על מנת להשפיע, שיש להגיע אליה כדוגמה ליגיעה שלו, לעבודה שלו. הוא לא רוצה ללכת למעלה מהדעת עד שהוא מבין שאי-אפשר להשיג רצון לבורא הנקרא "ארץ ישראל" - "כלה", "אישה", מבלי לקבל אותו מעל הדעת, מעל השכל, מעל ההבנה שלו.

 

מכאן, כפי שהאדם מתייחס ל"כלה", לאותה דוגמה של כלי מתוקן, כך הוא מתייחס לבורא. הם אותו קנה מידה. כלומר "כלה" הוא אותו כלי המתוקן שהאדם חייב להשיג, ובהשגתו יש הבחנות שונות. "רוקדים לפני כלה" הכוונה שמשיגים אותה בעליות וירידות, ויש לומר עליה שהיא "כלה יפה", אף על פי שלא נראה כך לעין, מפני שמקבלים אותה בלמעלה מהדעת. רק כשמגיעים לצורה המתוקנת, רואים שהיא יפה.

 

ואז, בכלי של "כלה", בא מילוי הנקרא "השגת החתן", ונהנים מ"סעודת חתן". לכן השגת ה"חתן", הרגשת ה"חתן", היא רק לפי ה"כלה".

 

איך יודעים המרגלים שהעולם העליון טוב ושאי-אפשר לזכות בו?

המרגלים אומרים: "טוב הוא העולם העליון ההוא... אבל מי יכול לזכות בו", איך הם יודעים שהוא טוב? הם יודעים, כי זה מה שמתגלה להם. האדם מרגיש כלפי האור מקיף, שלעומת המצב שהוא נמצא בו, ב"מדבר", ב"מלחמות", אם ייכנס ל"ארץ ישראל" תהיה לו מנוחה, יהיה לו מילוי, יהיה לו כל טוב. אבל הוא לא מסוגל לעבור את הגבול.

 

"ארץ ישראל" נמצאת תחת שליטת שבע ה"אומות", ועל האדם להיכנס לארץ ישראל, להילחם עם כל שבעת העמים הללו, שהם כנגד שבע ספירות, זעיר אנפין ומלכות, לגרש אותם ולתפוס את מקומם. כלומר, על האדם לתקן את הכוונות על מנת לקבל, לכוונות על מנת להשפיע, תיקון שנקרא "לרכוש את ארץ ישראל", ואז הוא "מתיישב בארץ ישראל".

 

העבודה הזאת נדמית לאדם בלתי אפשרית לביצוע. לכן, באמצעות אור מקיף הוא רואה מרחוק - זה נקרא "לרגל" - עד כמה הפירות יפים, אבל להשיגם בכלי שלו הוא בהחלט אינו מסוגל. כך נראה לו לפי כל הבדיקות שערך, לפי השכל הבריא, המציאותי. אלא שעליו ללכת למעלה מהדעת, בלי הצדקה, בלי שום יסוד או בסיס, רק מפני שאין ברירה, רק מפני שכך הבורא ציווה.

 

כל הבעיה היא להבין תמיד, שלא אני הוא שעושה את המלחמה, אלא כפי שהבורא אומר למשה: "בוא אל פרעה", כלומר, הבורא הולך ועושה את המלחמה, והאדם יושב וצופה בה. כמו בפסוק "וירם משה ידיו" - אם ירים את ידי האמונה שלו, יצליח. למה? כי אז הבורא יכול למלא את הכלי באור תיקון הבריאה, ואחר כך באור מטרת הבריאה.

 

ואם האדם חושב שהוא מסוגל לעשות את המלחמה ולהצליח בעצמו, ודאי שלא יצליח. העניין הוא לא ללכת למעלה מהדעת ולחשוב "אני מסוגל", שטות היא לחשוב "אני מסוגל", כי האדם לא מסוגל. הגישה אמורה להיות, וכאן גם טמונה הבעיה, להפסיק לחשוב שאני עושה ושאני מסוגל לעשות, אלא עלי להגיע לקשר עם הבורא, ועל ידי הקשר הזה, כוח הבורא שהאדם מביא לשטח ההתמודדות שלו, הוא המנצח.

 

אפשר לעבור ממחשבה שאני הוא בעל הפעולה, למחשבה שהבורא הוא בעל הפעולה ואני רק מסייע בידו, אם האדם משוכנע שהבורא אכן עושה ויעשה. הבעיה היא שבמצב הזה האדם צריך לוותר על האני שלו, ולהידבק בעליון.

 

מה ההבדל המהותי בין בית הלל לבין בית שמאי?

בית הלל ובית שמאי הן כביכול שתי גישות לאמת אחת. "כלה" היא הכלי המתוקן שבו מתגלה הבורא, האור - רצון לקבל על מנת להשפיע. במצב הנוכחי שלו, האדם רואה את הכלי הזה כמשהו נוראי, הפוך ממנו, והמוצא היחיד שיש לו, הוא להתייחס אל הכלי הזה למעלה מהדעת. אם הוא לא מתייחס אליו כך, הוא בורח מכל העניין ולא נוגע בו עוד.

 

מכאן נובעות שתי האמרות, כלה כמו שנראית לעין, וכלה לא כמו שנראית לעין, אלא יפה וחסודה. "יפה וחסודה" הכוונה לתיקון חפץ חסד, על מנת להשפיע, שבו מתגלה יופיה, אור חוכמה, כלומר, היא מתוקנת ומלאה בכול. אלא שאין מצב אחר חוץ מהמצב הזה. הכלי מתוקן ומלא ונמצא במצב הטוב ביותר, ורק כלפינו הוא מתגלה בינתיים כ"כלה כמו שהיא".

 

זאת אומרת, בית שמאי ובית הלל מדברים על אותו מצב, אלא שהאחד מדבר על האדם שנמצא עדיין בתהליך של התקנת התבוננות נכונה על ה"כלה", ואז הוא אומר: "כלה כמו שהיא", והשני מדבר על המצב האמיתי, על המראה האמיתי של ה"כלה" או על ההסתכלות המתוקנת של האדם, שכבר מתחבר אל ה"כלה" - כלומר מגיע לדרגת התיקון הזאת.

 

המחלוקת בין בית שמאי לבין בית הלל, המתוארת ללא הרף בתלמוד, נסבה על המצב האמיתי ועל הדרך שבה האדם מקבל אותו לעת עתה, במצבו הנוכחי. כלומר, אחד מדבר ממצב "גמר התיקון" והשני מדבר מ"ששת ימי המעשה".

 

מהו התיקון הזה שנקרא "דבקות", שקבלה הופכת להשפעה?

האדם אינו יכול וגם לא צריך לשנות את הבריאה, להרוס את הרצון לקבל שלו או לשנותו או להתייחס אליו כפי שהוא. עליו לקחתו ועל כל האופנים שבו לשלב ולהרכיב כוונה על מנת להשפיע, לא משנה מה הרצונות ומה התכונות שמתעוררות בו.

 

לעיתים האדם מזועזע ממה שמתגלה בו פתאום, מהתכונות הנוראות שנמצאות בו ושכלל לא חשד שישנן אצלו. הוא רק שוכח שהבורא הוא מי שמכניס בו ומחדיר בו אותן, שהן היו שם גם קודם לכן, אבל עכשיו נגלו. זאת אומרת, אין טעם להתייחס לרצונות ולתכונות ולהתעמק בטיב התכונה עצמה, כי ממילא כל הרצונות האסורים כמו לגנוב, להרוג, לנאוף וכולי נמצאים בו מלכתחילה. ואת כולם חייב האדם להרגיש עד העמקות הנבזית ביותר שלהם, ואז לתקן אותם על ידי הכוונה על מנת להשפיע. ואז "שונאו הופך לאוהבו", "זדונות ושגגות הופכות לזכויות", וזה התיקון.

 

כלומר, בכל דבר צריך לחשוב רק על הכוונה ולחיות בה, ולא לחיות בתוך הרצונות והתכונות עצמם. יש גם עצות חינוכיות שכאלה בתלמוד, המדברות על אדם שטבעו גס, שיש לו רצונות ונטיות לפגוע באחרים, ושצריך ללמד אותו להיות שוחט - כדי שישחט בהמות במקום אנשים. ויש ההיפך, אנשים עדינים שאינם מסוגלים להיות שוחטים ואפילו לא לראות שחיטה. תלוי בנטיות של האדם.

 

כל תכונה ותכונה שנבראה באדם היא טובה או רעה, תלוי איך מממשים אותה גם בגשמיות וגם ברוחניות. למשל, התכונה להיות גנב. בתלמוד כותבים הרבה על גניבה, על איך צריך לגנוב מהרצון לקבל. כי באופן ישיר אי-אפשר להשיג דבר מהרצון לקבל, הוא חכם יותר מהאדם, אלא צריך לעבוד עליו בתחכום, בערמומיות, כדי לגנוב ממנו יכולת להשתמש דווקא בו, כלומר, לגנוב ממנו מה שיש בו.

 

איך יכול אדם הנתקל בתופעה מסוימת, להגיע באמצעותה ליחס מתוקן?

בהתחלה האדם חושב שעליו לשנות את עצמו, לשנות את התופעה, לשנות את החבר. אבל הוא עצמו צריך לעשות זאת. ואז הוא מתחיל לעבור תהליך ארוך ולא נעים של ניסיונות, מצבים מרים של חולשה, ייאוש, דכדוך. ומה שנראה בעיניו כנפילה, אינה נפילה, מפני ש"נפילה" זה מצב שבו אדם נמצא בניתוק מהבורא ולא הרגשה של "רע לי". עד שנזכר - הוא עצמו לא נזכר, אלא מזכירים לו מהשמים - שהכול בסדר, יש בורא והוא יטפל בכול, ישנה את המצב, העיקר הוא להיות קשור אליו.

 

כך מלמדים את האדם בהדרגה שבכל המציאות שלו חסרה רק המשיכה של הבורא לתוך תמונת העולם שהוא נמצא בה. התמונה הזאת משתנה כל הזמן בכוונה, כי אם היא היתה קבועה, האדם היה מוצא את הבורא, מוצא את היחס הנכון אליו ואל המציאות, והכול היה מסתדר. אבל כדי שהאדם ילך בהתמדה ויתקרב אל הבורא עד הדבקות האמיתית, משנים לו את תמונת העולם שלו. מכניסים אותו, כמו בסרט, לעוד פריים ועוד פריים, לעוד תמונה ועוד תמונה, כדי שבכל פעם ישתכלל יותר. במה? בשיבוץ הבורא בתוך התמונה הזאת.

 

כל הבעיה של האדם היא, איך להזכיר לעצמו שהתמונה משתנה, שמה שהיה קודם עבר, ושעכשיו הוא נמצא בפריים אחר, בתמונה אחרת. את התמונה הקודמת הוא כביכול אינו זוכר, הכול נעלם. איך יזכור שיש בורא, ושכל מה שלפניו מציב לו הבורא, ושעליו למשוך את הבורא לתוך התמונה הזאת ולהיות בדבקות עמו? איך יזכור שהתמונה הזאת היא כהפרעה, שעל ידה עליו לבנות את הדבקות בבורא? איך יאחז בו ויביא אותו לפניו במהירות? רק בעזרת הכנה קודמת של חברה, רב וספרים.

 

כל פעם מחדש אובד הקשר עם הבורא. אם הקשר נשמר, סימן שהאדם לא עבר עדיין לתמונה החדשה, ואז כביכול אין לו עבודה. אולי יש לו עבודה באופנים אחרים, בחיזוק הקשר הזה, בחידודו, אבל הנקודה היא - לעבור לתמונה חדשה.

 

למה בתמונה הבאה לא זוכרים את התמונה הקודמת ולא יכולים להשתמש בה?

מפני שיש רשימו חדש. האור שמאיר הוא אותו אור, אבל אם מממשים את הרשימו הקודם, תמורתו מתגלה הרשימו הבא בתור, מאותה שרשרת רשימות הנמצאת בתוך האדם ושעליה להתממש כולה.

 

כמעט שום דבר ממה שהאדם משיג במצב הקודם, לא יכול לעזור לו במצב הבא. המצב הבא הוא חיים חדשים, כמו גלגול חדש. כל מה שיש ברשימו החדש ומה שמתגלה על ידו, לא מבוסס על המצב הקודם.

 

ניתן לראות איך בכל פעם נתקעים באותן בעיות כביכול ועושים אותן שטויות. לא זוכרים, ושוב חוזרים על אותן טעויות. הגורם היחיד שיכול לעזור כאן הוא רק לימוד וקבוצה. הם יכולים לספק את הדברים חדשים שניתן למשוך אותם למצב החדש, הנוכחי. אין משהו מהעבר שיכול לעזור, כי מדובר בדרגה חדשה, גבוהה יותר. צריך רק ללכת למעלה מהדעת ולקבץ כוחות חדשים.

 

איזו נקודת שליטה חדשה מתגלה לאדם?

במעבר בכל השלבים הללו האדם מתחיל לגלות, שכוחותיו ויכולתו אפסיים, ושביכולתו לקבוע רק את הבאת הבורא אליו. עליו להחליף את גישתו לחיים. קודם לכן הוא היה נפוח כתרנגול, מרגיש "גבר", מרגיש שהוא הקובע והשולט. עכשיו הוא מתחיל להבין שהוא בסך הכול בובה, שאינו יכול לעשות דבר בכוחות עצמו וגם לא לקבוע דבר בחיים. אבל את היחס לבורא הוא קובע - להכניס את הבורא לעולמו, לגלות אותו, להביא אותו, להאיר את העולם באור ה'.

 

כלומר, עלינו רק לשנות את נקודת המימוש של עצמנו, לא להניח לאגו לשלוט באחרים או בטבע או אפילו בעצמנו ולהרגיש גיבורים - זה כל הרצון לקבל וזאת עבודה ממושכת מאוד - אלא לשים דגש על נקודה שונה לחלוטין משליטה וגאווה ודריכה על אחרים, להיות הקובע אם הבורא יהיה נוכח או לא. זה עניין הרבה יותר חשוב, הרבה יותר חזק, רק שהוא נמצא מעל "האני" של האדם, מעל האגו שלו, ולכן אינו נחשב כל כך בעינינו.

 

אבל במוקדם או במאוחר מגיעה שבירה, שעשויה להתרחש גם אחרי עשר שנים. האדם נשבר ורואה שהוא בהחלט לא מסוגל לדבר ושאינו יכול לעשות דבר. הבורא מראה לו באמצעות תרגילים שונים מי הוא ומה הוא באמת, איך הוא נזרק ממקום למקום, ממצב למצב, נתלה באוויר, ומתוך כך מצטבר בהדרגה שכל באדם, מצטברת הבנה, שפרט למגע עם הבורא אין לו שליטה בדבר.

 

האדם יכול לתפקד מצוין בתנאי שבכל נקודה בחייו ילך יחד עם הבורא - "בוא אל פרעה".

 

על פי מה מחליט האדם החלטות בחייו הרגילים?

האדם מגיע להחלטות בחיים הרגילים בשני תנאים. במקום שבו הוא מחובר עם הבורא, הוא מחליט אותן יחד עם הבורא, ובמקום שאינו מחובר עם הבורא, הוא מחליט לפי ההיגיון שלו ועל פי המציאות שהוא נמצא בה.

 

אם כך, אדם שנמצא בגמר התיקון עובד ברוחניות, וקובע הכול מתוך ההשגה שלו ברוחניות, שהיא עולם שלם. ואז, מהעולם העליון שהוא נמצא בו, הוא קובע כל צעד ושעל בחייו. אם הוא לא נמצא ברוחניות, הוא קובע לפי כללי העולם הזה, ועושה כמו כולם, נשמע לכללי מקום העבודה, הבנקים, המשפחה וכולי.

 

אבל אם האדם נמצא לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, אלא בזמן ההכנה, לפי מה הוא יקבע? לפי מה שהוא קורא? לפי מה שאומרים לו או לפי מה שרואות עיניו? הוא קובע לפי מה שרואות עיניו. אבל מה הוא רואה בעיניו? אם הוא כבר מרגיש משהו, עליו לקחת גם זאת בחשבון, אבל באופן מפוכח.

 

זמן ההכנה הוא תמיד זמן בעייתי. לכן רב"ש כותב במאמרים רבים, שצריך להזדרז ולעבור אותו מהר. מדמים את המצב הזה לטיפת זרע שנופלת מלמעלה ולא נכנסת לרחם, למקום שבו עליה להתפתח. כלומר, אין במצב שלנו שום אחיזה ושום מיקום, וכך אנחנו בהחלט גם מרגישים.

 

במילה אחת, איך האדם צריך להתייחס לבורא?

האדם צריך להיות נעול על הבורא.

 

איך ניתן לזכור בזמן ההכנה את הכוונה, להזדהות איתה, לחיות בה?

יש להשתדל כל הזמן להיזכר בכוח. לא להיזכר בכוונה, כוונה על מנת להשפיע היא כרגע בשבילנו סתם מילים, אלא להשתדל להרגיש את הבורא, כאילו למשוך אותו, כמו שבעל הסולם כותב במכתב בדף ע' (בספר "פרי חכם - אגרות"), להגיע לקשר עמו על מנת לקבל, לא לדמיין אותו בעל מנת להשפיע, אלא לדמיין אותו כמו "בעל תאווה". המשיכה הזאת מביאה בהדרגה חן דקדושה, ולאט לאט, מפעולת הריצה הזאת אחרי הבורא, האדם מתחיל פתאום לפרש נכון יותר מהי תכונת על מנת להשפיע, מיהו הבורא. הוא מתחיל לראות אותם בצורה אמיתית יותר. בתוך ה"לא לשמה" שלו מתחילים להיות מעט ניצוצות "לשמה".

 

האם רק ב"ארץ ישראל" אפשר להרגיש את הבורא כטוב?

ארץ ישראל נקרא "כוונה על מנת להשפיע". "ארץ" נקרא רצון. ישראל נקרא "ישר" "אל". רצון שמכוון לבורא, למען הבורא, נקרא "ארץ ישראל". ודאי שרק ברצון הזה אפשר לגלות את כל הטוב והעונג.

 

איך להפוך רצון לגנוב לכוונה על מנת להשפיע?

כתוב: "מצווה לגנוב מגוי". בגשמיות ברור שזה אסור, צריך להיות ישר עם כולם, יש מצוות בני נוח, מצוות דרבנן. אבל ברוחניות "גוי" נקרא רצון לקבל, ו"אדם" נקרא רצון להשפיע, אדמה לעליון, "ישראל", ישר לאל.

 

"גוי" הוא הכוונה על מנת לקבל ו"ישראל" היא הכוונה על מנת להשפיע, והרצון הוא ניטרלי. אם "ישראל" גונב מ"גוי", כלומר, הופך את הכוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, זה נקרא "מצווה". וכתוב, ש"שניים אוחזין בטלית" - כוונה על מנת לקבל וכוונה על מנת להשפיע אוחזות ברצון. אחד אומר "כולה שלי" ושני אומר "כולה שלי". אחד רוצה שהרצון יהיה שייך לכוונה שלו על מנת לקבל, והשני רוצה שהרצון יהיה בעל מנת להשפיע, ומתנהל מאבק.

 

הרצון לקבל נמצא באמצע, לא שייך לא לזה ולא לזה. להעביר אותו מכוונה אחת לכוונה שנייה זה נקרא "לגנוב", או מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, או הפוך, מעל מנת להשפיע לעל מנת לקבל, כמו שכתוב על אדם הראשון, שגנב היה, "מין היה". כל התיאורים הללו הם רמזים לשינוי הכוונה.

 

איך אפשר לגנוב מעצמי?

אם מהאור העליון, על ידי הלימוד, בא אור מקיף ומאיר באדם, ומביא לו הרגשה ולו הזעירה ביותר, ההתחלתית, מהו על מנת להשפיע, עדיין לא כוונה על מנת להשפיע, אחרת הוא כבר היה עובר את המחסום, אלא יחס כלשהו לבורא, אז ישנן באדם שתי כוונות ברצון אחד, ובאמצעותן הוא יכול להתחיל את המאבק הזה. אפשר להבדיל את שלושת הגורמים הללו: רצון לקבל, כוונה לעצמי, כוונה לבורא, גם אם עדיין בצורה אגואיסטית.

 

איך אפשר לקצר את זמן המצב של המיתה, שעוברים בין שני גלגולים, בין שתי עליות?

ביהדות ישנה מסורת שכזאת, שבזמן שקוברים את האדם, שמים סיד בתוך הקבר, כדי שהגוף יירקב כמה שיותר מהר. זה נעשה מפני שהמתים צריכים לקום לתחייה, וגוף שלא נרקב כולו, לא תהיה לו תחייה. לכן מי שעוסק בעבודה רוחנית, צריך לדאוג, שיהיה לו "סיד" כזה, לזמן שהוא עומד להירקב במצב הירידה, וגם לעורר את כוחות ה"משיח", שיקימו אותו מהר לתחייה, שימשכו אותו מהר למצב הנאור החדש.

 

צריך לדאוג שיהיו שני הכוחות הללו, לדאוג לריקבון הרצון לקבל. מה זה ריקבון הרצון לקבל? שבזמן הנפילה האדם יראה למה הוא נופל, מה הן הסיבות לכך, וזאת לומדים בהדרגה. על האדם לדאוג שאחרי כן יהיה לו כוח שימשוך אותו מלמטה למעלה. ככל שהכוחות הללו חזקים יותר, האדם עובר מהר יותר את זמן הירידה.

 

יש לדאוג לכוחות האלה מראש. מתי מכינים את המיתה? לפי הדוגמה מהעולם שלנו כשאדם מת, אומרים: "אין מה לעשות". ואז רוחצים את הגופה המוטלת, מטהרים אותה במקווה, ונושאים אותה לבית קברות כדי לטמון אותה בקבר, עד שתירקב. ומי מטפל בגופה? "חברה קדישא".

 

וכך, האדם שהולך בדרך הרוחנית, צריך לארגן סביבו בטרם עת:

"חברה קדישא" - חברה שתטפל בו.

"משיח" - כוח שיקים אותו לתחייה במהירות.

 

מהו קשר עם הבורא בזמן ההכנה?

כמו שבעל הסולם כותב בדף ס"ד ובדף ע' ב"פרי חכם - אגרות", שאיכשהו צריך להיות במרוץ אחר הקשר הזה, במחשבה ובהרגשה. לא קשר ממשי, לא בהרגשה ברורה, לא בכלים מתוקנים, אלא קשר דרך אורות המקיפים. אבל הוא נותן לאדם די כוח, תקווה, משיכה להגדיל את הקשר הזה, להשתוקק אליו. כל הריצה הזאת, כל החיפוש הזה, הוא אחרי ה"כלה". זה כמו רווק שמחפש כלה.