שיחות על שלבי הסולם

 

שיחה (16.6.02) על מאמר: "ב' בחינות בקדושה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ב' - ויקרא, פרשת קדושים, עמ' 109

 

קדושה נקראת על מנת להשפיע, כלומר כוונה. לא חשוב המעשה עצמו, אלא אם כן הוא מעיד שהכוונה היא אכן על מנת להשפיע. לכן כל הקדושה, החל ממחסום ומעלה עד לגמר תיקון הנשמה, היא כולה מדרגות של על מנת להשפיע, כוונות על מנת להשפיע. תלוי איזה רצון לקבל, אילו כלים דקבלה, אילו מעשים אפשר לצרף לכוונה הזאת. ככל שאדם יכול יותר ויותר לצרף את עצמיותו לכוונה על מנת להשפיע, הוא עולה במדרגות גבוה יותר ויותר.

 

לכן העיקר היא הכוונה. ממנה מתחילים את הדרך ובה מסיימים את הדרך. כל הרוחניות כולה היא כוונה, והרצון שעליו רוכבת הכוונה קובע את דרגת האדם. יש בכך הדרגתיות מסוימת. דרגת האדם נמדדת לפי עביות הרצון, לפי עביות המסך שאדם יכול להרכיב על הרצון.

 

אם בכוונה על מנת להשפיע משתמשים ברצון לקבל של עביות שורש, א' ו-ב', לא מקבלים על מנת להשפיע, אלא רק משפיעים על מנת להשפיע. למה? כי השפעה על מנת להשפיע לא קיימת, זה מעשה שלא שייך לנברא, נברא הוא כלי של קבלה. אלא מפני שהרצון לקבל בעביות שורש, א' ו-ב', עדיין לא מורגש כמקבל התענוג, לכן העבודה איתו נקראת עבודה להשפיע על מנת להשפיע.

 

ורק אם הכוונה על מנת להשפיע רוכבת על רצון לקבל דעביות ג' ו-ד', זה נקרא לקבל על מנת להשפיע. כי בעביות ג' ו-ד' ישנה כבר הרגשת הקבלה, הרגשת התענוג, הרגשת הבושה, ואז כבר מתחילים לקבל על מנת להשפיע, ומתחילה הרגשת המקבל על מנת להשפיע.

 

לכן כל נשמה, כל כלי, מתחלקים לגלגלתא עיניים ואח"פ, והעבודה של כל חלק היא שונה:

עבודת גלגלתא ועיניים - שהיא עבודת עיבור, לידה, יניקה, עד זמן הקטנות.

עבודת האח"פ - עבודה על כלים דקבלה בעביות ג' ו-ד', היא על כלים דגדלות, משמע, שמתחילים לעבוד עם האח"פ.

 

אלו הן ב' בחינות שבקדושה. אבל קדושה לא נמדדת לפי הרצון, אלא לפי הכוונה. כוונה מינימלית על מנת להשפיע שהאדם רוכש, מעמידה אותו מיד במרחב הרוחני, בעולם הרוחני. מה פירוש לעבור מחסום? לרכוש כוונה על מנת להשפיע הנקראת "לשמה".

 

האם יש ערך ברוחניות לכוונה בלי מעשה?

ראשית דואגים לכוונה. זאת אומרת, ראשית יש למצוא את הבורא, שתהיה איזו אחיזה בבורא. אחר כך יש לבדוק איזה קשר יש לי עם הבורא, אולי על מנת לקבל? אולי אין קשר בכלל? וכשיש קשר, בודקים אם הקשר הזה הוא על מנת להשפיע. נגיד שהאדם כבר מגיע למצב, שבו הוא יכול בהחלט להיות בצמצום, שהוא מצמצם את הרצונות שלו וכל היחס שלו לבורא הוא על מנת להשפיע.

מה פירוש על מנת להשפיע? מה העוצמה הנדרשת לכך? כשאוכלים סלט או חתיכת לחם או דגים או אפילו בשר. זה ההבדל, חמש מנות, חמש דרגות עביות, על איזו מנה מרבית בכמות ובאיכות יכולים לעשות חשבון שבטוח מקבלים את התענוג הזה על מנת להשפיע, שזה נקרא "חשבון שעושים בראש הפרצוף". ואחר כך בא המעשה.

 

אבל חשבון בראש הפרצוף נחשב ברוחניות למעשה עצמו, מפני שאחרי כן הפעולה מתבצעת מיד. ללא ספק יש חשבון בראש. זאת אומרת, כשאדם בודק, עושה חשבון בראש שהוא כבר מסוגל לבנות את ראש הפרצוף, זה מעיד על כל מה שיבוא לאחר מכן. זה נקרא כוונה בראש על מנת להשפיע, ולפי מעשה שאני בודק ועושה, אני מכין הכול לקבלה בתוך הכלי.

 

האם מדרגת לקבל על מנת להשפיע גבוהה יותר ממדרגת הבורא?

לבורא אין בעיה, הוא משפיע מתוך טבעו. אדם צריך להיות משפיע על מנת להשפיע, שזה צירוף מילים מוזר. הנברא הוא רצון ליהנות, ואם יחד עם התענוג שהוא מרגיש הוא מתכוון לתת הנאה לנותן התענוג, לבורא, הוא משפיע. זהו סך כל טיב הפעולה, מהות הפעולה. אבל למעשה הוא תמיד מקבל, אין לו אפשרות אחרת. האדם משתמש תמיד ברצון לקבל שלו, בתיאבון שלו ובמאכלים שנמצאים לפניו, כדי להתקשר לבעל הבית. אין לו שום קשר עם בעל הבית אלא דרך המאכלים, ודרך רעבונו. אלה הם האמצעים לקשר.

 

על הבורא המשפיע מתוך טבעו איננו יכולים לדבר. ודאי שאצלו אין מאמצים להשפיע, זה הרצון שלו ואותו הוא מבצע. איננו מדברים על הכוח העליון ועל מידת הניתוק שלו מאיתנו. איננו יכולים להגיד איך הוא, רק מה אנו מקבלים ממנו, מה מרגישים ממנו, דברים טובים או רעים, בושה או תענוגים. האדם לא יכול לתאר לעצמו מהו הבורא, מהו רצון להשפיע כפי שהוא, ואפילו יהיה נברא בדרגה הגבוהה ביותר, אף על פי שבדרגה כזאת מתקבלות מעין מתנות מהבורא, רמזים המאפשרים איכשהו להבין מהו רצון להשפיע.

 

מה שהאדם מבין, הוא מבין בתוך הכלים דקבלה שלו, ואז דרך מעשה הקבלה הוא יכול לתארו. הוא לא יכול להבין מעבר למה שמאפשרים הכלים שלו. האדם לעולם לא יכול לצאת מהכלים שלו. לצאת מהכלים פירושו אור מופשט, זה לא משהו שנברא. גם את האור המופשט הזה האדם לא מרגיש. אם הוא מרגיש אור מופשט, זה פשוט כי הגיע למצב שבו הוא מרגיש שהאור הוא מופשט, וגם זה קורה בתוך הכלים שלו, בכלים דקבלה.

 

לכן איננו מתעסקים במה שנמצא מעל לנברא, כי זאת סתם פילוסופיה. לאיש אין שום ניסיון בכך, ולא ייתכן שהנברא ישיג זאת. ההשגה היחידה האפשרית נעשית כך שהבורא נותן מין הבנה שהיא מעל לכלים של הנברא, בדרגות גבוהות מאוד. אבל מקובלים אפילו לא כותבים על כך. אין לזה משמעות.

 

איך יכול אדם לפני המחסום לפעול בעל מנת להשפיע?

לפני המחסום לא ניתן לפעול בעל מנת להשפיע, אי-אפשר לחשוב על מנת להשפיע ולא לבצע פעולה על מנת להשפיע. לכן זה נקרא "לפני המחסום". ברוחניות לא קיימת אפשרות שאדם יהיה במקום אחד, ועם זאת יתאים כבר למקום אחר, כיוון שברגע שהוא מתאים להיות שם, הוא כבר נמצא שם.

 

ברוחניות יש לאדם מעין "מנוע" שכזה, שמזיז את האדם למקום המתאים לו בהתאם להשתנות התכונות שלו. זה כמו מטען חשמלי בשדה חשמלי או חתיכת ברזל בשדה מגנטי. השוואת הצורה בין דבר כלשהו לשדה הפוטנציאלי שלו. הבורא הוא מרכז הכוח הרוחני, וממנו יוצאים גלים של השדה הרוחני, והאדם נמצא בשדה הזה, בתוך המרחב הזה, כנשמה. בהתאם לפוטנציאל הנשמה, ככל שהאדם דומה יותר לבורא, כך הוא מתקרב אליו, וככל שתכונותיו רחוקות יותר משל הבורא, הוא מתרחק ממנו. כך שהאדם הוא הקובע את התנועה הרוחנית.

 

אדם שבמשך כל חייו הבהמיים בעולם הזה לא השתנה כלפי הבורא בדבר, לא עשה שום תנועה, נקרא אדם שהיה מת ונשאר מת. אם עשה איזו תנועה או לפחות רצה לעשות תנועה, כבר יש לו איזה יחס לבורא, וייתכן שבאמת עשה תנועה. המטרה שלנו היא להידבק בו, להגיע למרכז של אותו השדה, של אותו המרחב, שם נמצא הבורא. עלינו להתקדם אליו עוד ועוד על פי השתוות הצורה, עד שממש נכללים בו. לא מתבטלים, אלא הופכים להיות כמוהו, התכונות של האדם נעשות כמו התכונות של הבורא. ואז נמצאים במרכזו של אותו השדה שניים, ולא אחד.

 

איך עושים תנועה ברוחניות?

תנועה עושים באמצעות שינוי צורה. אם האדם דומה לבורא קצת יותר מכפי שהיה קודם לכן, סימן שעשה תנועה. כלומר, תנועה מתרחשת על ידי מאמץ שאדם עושה על עצמו. ככל שהתכונות שלי משתנות במשהו ביחס לתכונות הבורא, באותה מידה התקדמתי אליו. את המרחק מהמחסום עד הבורא מודדים ב-125 מדרגות. ככל שאדם יכול להשוות צורה עם הבורא, זה המקום שבו הוא נמצא בסולם המדרגות הזה, שבינו ובין הבורא, ונע בו מעלה עוד ועוד.

 

בעבודה הזאת לעולם לא נמצאים במצב גרוע יותר מהמצב הנוכחי. אפשר רק להתקדם. לפעמים נראה לאדם שהוא נסוג, כאילו "נושר", אבל זה רק נדמה לו. זה קורה כדי לעוררו, להכשילו כביכול, לתת לו כל מיני הזדמנויות להרגיש הבחנות חדשות. בדרך כלל הפרעות באות כדי שהאדם יתעמק דווקא בהן ויראה את עצמו יותר, כי דווקא בהן הוא ירגיש אחר כך יחס מיוחד מהבורא. במקום שבו נותנים לאדם מכות, שם מתפתח יחס מיוחד גם עכשיו וגם לעתיד. הרע מוחלף בטוב.

 

מה ההבדל בין אדם הקרוב לבורא לבין בורא הקרוב לאדם?

אדם המתקדם ומתקרב לבורא, מגלה שמבחינת הבורא לא קיים מושג של "קרוב" או "רחוק" ממנו או מיתר האנשים. האדם נמצא בתוך הבורא כל הזמן, ומבחינת הבורא הוא נמצא בגמר התיקון, כשמשם הבורא מתייחס אליו. אבל האדם מרגיש את יחס הבורא אליו בצורה שלילית, יחסית למידה שבה הוא לא מתוקן. בדיוק כך אנחנו מתנהגים בחיים האלה. כמה לחצים ומכות נותנת אם דורשנית הרוצה שבנה יהיה רופא? עד שיהיה שקוע בזה במאה אחוזים. עד שילמד ויקבל את הציון הגבוה ביותר. לא פחות מזה. ככל שיתנגד, כך היא תלחץ יותר.

 

על איזה רצון מבין כל רצונותיו עובד תחילה האדם כדי שיהיה על מנת להשפיע?

לאדם רצונות רבים, והוא לא עובד עם כולם יחד, הוא עובד עליהם אחד אחד. מקובלים אומרים: עבוד עם הרצון הקטן ביותר, כדי להיות בטוח שלא תיכשל. סיימת איתו, בחר רצון גדול יותר.

 

איך אפשר להשפיע אם אין קשר לבורא? למי מייחסים את הרצון הזה?

את הרצון להשפיע לא מייחסים לאדם. לו יכול האדם לעשות פעולה כלשהי, נניח להכין לעצמו כריך, להתענג עליו ולייחס את התענוג הזה לבורא: "אתה, בעל הבית, יצרת למעני את כל העולם הזה, והבאת אותי להנאה מהכריך הזה, והייתי רוצה להרגיש אותך כדי להראות לך כמה אני מתענג על הכריך, אבל בעצם לא על הכריך אני מתענג, אלא על ההרגשה שאתה הכנת לי". כלומר, האדם מגיע למצב שבו חסר לו, נחוץ לו להרגיש את הבורא כדי שיהיה לו למי להודות.

 

אפשר להתחיל בזה ולהיווכח שהוא יתגלה. אפילו אם רק יחשוב אדם להודות לבורא, הוא יתגלה. הבורא מוכן לכך, כי זה באמת על מנת להשפיע, לא משנה שמדובר בסתם כריך.

 

מה הכוונה שהבורא מתייחס לאדם כאילו הוא נמצא בגמר תיקון?

האדם אכן נמצא עם הבורא במצב הטוב ביותר והמושלם ביותר, אלא שהמצב הזה נסתר ממנו מאחורי 125 כיסויים. אי שם בגמר התיקון הבורא מתייחס אל האדם מבעד ל-125 כיסויים. האדם מרגיש את יחס הבורא מבעד 125 כיסויים, שמחלישים את היחס שלו עד כדי כך שהם הופכים אותו. כך בשביל הבורא אתה שלם ורק כלפי עצמך אתה מקולקל.

 

זאת אומרת שתיקון עצמי הוא לטובתך, אינך עושה שום טובה לבורא בכך שאתה מתקן את עצמך.

 

האם הבורא משפיע לנו מצב של גמר התיקון?

הבורא משפיע לנו כאילו היינו בגמר התיקון, ואכן אנו נמצאים בגמר התיקון, ורק נדמה לנו שאיננו נמצאים בו. זאת אומרת, ה"כאילו היינו" הוא מהופך למצב שלנו, ולא למצב של גמר התיקון.

 

גמר התיקון הוא המצב היחיד שקיים, והאדם משלה את עצמו שהוא מחוץ לגמר התיקון, אשליה שנובעת מקהות חושים. לכן יש תקן את החושים כדי להרגיש את המקום שאנו נמצאים בו.

 

רב"ש מדמה זאת לאדם מחוסר הכרה, שלאט לאט קם וחוזר להכרתו. ה"חזרה להכרה" הן 125 המדרגות שבהן מתבררים לו בהדרגה המצבים, עד למצב שבו האדם נמצא באמת. עד שההכרה שלו והמצב שהוא נמצא בו אחד הם.

 

מה ההבדל בין לפני מחסום לאחרי מחסום?

לפני מחסום אדם עובר שתי מדרגות עיקריות חשובות מאוד:

א) הסתר כפול

ב) הסתר רגיל

 

שתי המדרגות הללו נותנות לאדם את כל הכלים, את כל ההבחנות, שמאוחר יותר, ברוחניות, הוא מגדיל אותן ומלביש עליהן עוד הבחנות. הזדונות והשגגות שאדם עושה בדרכו הרוחנית לקראת המחסום, הם הכלים האמיתיים שבהם ישתמש מאוחר יותר.

 

ההבדל בין לפני מחסום ואחרי מחסום הוא לא בכלים הללו בלבד, העניין הוא, שלפני מחסום, כשאדם נמצא בהסתר והבורא לא גלוי, האדם יכול לפעמים להרגיש משהו ביחס לבורא. ההרגשה שלו בנוגע לבורא היא אור מקיף, לא אור פנימי, כי אין לו מסך.

 

אחרי המחסום אדם רוכש מסך. רכישת המסך הראשון נקראת מעבר מחסום, ואחר כך נוספים מסכים. ואז, בהתאם למסך שלו, האדם יכול לקבל אור פנימי, שהוא תחושה ברורה וממשית של האלוקות.

 

מהי התמונה האמיתית של הבורא?

לעולם איננו מדברים על איך נראים הדברים מצד הבורא, מה הוא מרגיש, איך הוא. אנו מדברים על מה שהנברא מרגיש ממנו או על איך הנברא מתאר לעצמו מצב של הבורא, אבל לא על מצבו מחוצה לנברא.

לעתים אנו חושבים על החבר כל מיני מחשבות שאינן מעידות באמת על מה שהוא. אנו משערים את מחשבותיו, את רגשותיו ואת צרותיו, וכשאנו מתקרבים אליו קצת, אנו רואים שלא היה ולא נברא, הכול היה רק תמונה שציירנו לנו בדמיוננו.

 

ישנו העניין של להכיר משהו מתוך עצמי, מתוך שאני מדמה שמשהו הוא כך או כך, וישנה תמונה אמיתית. את התמונה האמיתית של הבורא האדם לעולם אינו רואה ויודע. הוא יכול רק להכיר את הבורא דרך עצמו, מה הוא חושב על הבורא, איך הוא מבין את הבורא, וכולי. התמונה האמיתית ביותר שהאדם מסוגל להשיג, מבלי שהכלים שלו יקלקלו מה שהבורא רוצה שירגיש ממנו, היא גמר התיקון. בעל הבית רוצה להגיש ארוחה בת חמש מנות, כל מנה ומנה מושלמת במאה אחוזים, האדם מקבל אותן, ודרכן מרגיש את היחס של בעל הבית אליו. יותר מכך הוא מעל יכולתו של האדם.

 

מהי התוספת של האדם?

התוספת היא "האני".

מה החידוש בכך? הרי כבר לפני כן היה לנו קשר עם בעל הבית...

 

לא. מצדנו, מעולם לא היה לנו קשר עם בעל הבית ולא הרגשנו אותו כפי שאנו עומדים להרגישו. כי גמר התיקון שהבורא ברא הוא על חשבון הבורא, ולא על חשבון הנברא. בקבלה לומדים, שהתפשטות האור והסתלקותו עושה את הכלי ראוי לתפקידו. זאת אומרת, רק אז יש חיסרון, ומתוך החיסרון הזה יש קשר של נברא לבורא. לפני כן לא היה קשר.

 

המרב שהבורא יכול לעשות הוא לברוא רצון לקבל, למלא אותו, לתת לו הרגשת בושה, כדי שבאמצעות כל אלה יצטמצם ויתגלגל ויגלוש ממנו לקצה השני. הבורא אינו מסוגל לקרב אותו בלי זה, כי אז הרצון הזה אינו מתפתח והאדם לא מתקרב לבורא. הבורא יכול לעשות הכול פרט להענקת הרגשה לאדם שהוא עשה זאת. בעל הסולם מדגים זאת בסיפור קצר:

 

שני חברים נפגשים אחרי עשרים שנה שלא ראו זה את זה. אחד התעשר ואחד נהיה עני. העשיר לוקח את העני אליו הביתה ואומר לו, "כל מה שיש לי - שלך". השניים מבלים, נהנים והכול טוב ויפה, ואכן, העשיר מעניק לחברו כל טוב, מכל הלב. הוא לא מחשב שום חשבונות ומוכן לחלוטין להגיש הכול לפני העני. כעבור שבוע העני, שמבין שחברו נותן לו בדיוק כאילו נתן לעצמו ועוד יותר, בלי שום חישובים, הוא אומר לו: "יש כאן בעיה, יש רק פגם אחד - שזה לא אני, אלא אתה עשית זאת, ואין דבר שתוכל לעשות כדי לשנות עובדה זאת. דבר אחד תוכל לעשות, אם אתה אכן רוצה לעשות לי טובה, תן לי הזדמנות להגיע בעצמי למה שיש לך." וזה מה שהבורא עושה בשבילנו. ואז כשאנו מגיעים, אנו בהחלט מגיעים איתו לקומה שווה.

 

כיצד עלינו להשתמש ברע שמקבלים מהבורא?

אנו משתמשים ברע כפי שיש באפשרותנו להבין. אם אדם רוצה להשתמש בדבר כלשהו, זה נקרא שהוא לוקח את הדבר הזה ופונה עמו לבורא. זאת הכוונה ב"להשתמש". אדם לא מסוגל לעשות משהו בעצמו. הוא יכול לעשות משהו אם ידרוש מהבורא, יבקש ממנו, והבורא יבצע. הבורא לא יכול לבצע בלי שהאדם מבקש, והאדם לא יכול לחייב את הבורא לעשות דבר כלשהו בלי שבקשתו אמיתית ומבוררת.

 

איך יוכל אדם להיות בקשר עם החברים לעסוק בהפצת חוכמת הקבלה, אם הוא "נעול" כל הזמן על הבורא?

האחד מחייב את קיומו של האחר. האדם מגלה שכפי שהוא נוצר, לבדו לא יצליח לחדש את הקשר עם הבורא או להגדילו במאומה. אם יישב בבית, מהר מאוד הוא יגלה עד כמה התרוקן ממחשבות. אם הוא בא לקבוצה, למרות מחשבות כגון: "למה באתי למקום שבו יש עוד מאה אנשים סביבי, עדיף היה להישאר בבית", הוא מתחיל לעבוד. הוא נכנס למערבולת המחשבות, הזרות או הטובות, וקופץ לתוכה. זה הדבר המועיל ביותר.

 

למשל, לעתים חווים שבת טובה, העבודה טובה, מדברים בקבוצה על הרבה דברים ונוצר קשר מיוחד. התוצאה של שבת כזאת היא תחושת כבדות. למה? כי באים רצונות חדשים ועדיין אין כוחות, אבל העביות עולה וקו שמאל מתחיל לעלות. זה עוד לא קו שמאל, אבל בכל זאת יש רצון חדש. ואז האדם מרגיש כובד, לחץ, ונעלמת תחושת הריחוף. כעבור יום או יומיים, אם האדם בכל זאת חזר לחברה, למרות תחושת הכובד, והוא כל הזמן נמצא באיזשהו תהליך, הוא מתחיל להשיג משהו בוגר יותר. אותו הרצון שהאדם הרגיש אחרי שבת ככובד, שהקשה עליו ללכת, מתחבר על ידי הלימוד לאיזו הארה, ומתחילים להיווצר בו מעין מוח חדש ולב חדש.

 

אחרי כמה ימי לימוד האדם מרגיש שדווקא בתוך הרצונות וההבחנות הטפלות הללו, שהרגישם קודם לכן ככובד וחוסר טעם, ישנן הבחנות חדשות, ידיעה חדשה, ניסיון מסוים שזכה בו. עד שהוא מגיע להנאה, שעבר גם ירידה וגם עלייה. לזה קוראים עבר יום חדש. היום הזה יכול לארוך שבוע או חודש ימים, לא משנה.

 

ובזמן שיעור, כשאדם עסוק בעצמו, איך יוכל לחשוב על שכנו לספסל?

ראשית, אם אדם אינו מסוגל לחשוב על כמה דברים יחד באותו זמן, אל לו לחשוב שבשל כך יצליח פחות מאדם בעל זריזות מחשבה. אין שום קשר ואין דרך למדוד-להשוות ולאמוד מי יצליח יותר, מי יהיה מהיר יותר ומי ימצא דרכים נוחות יותר. לא כך נמדדים הדברים. אדם יושב בשיעור, הוא יודע שעליו לחשוב על הלימוד, וב"תלמוד עשר הספירות" לומדים משהו חדש לו, קשה ומסובך, יש לקשור בין הרבה דברים ולזכור. עם זה עליו לחשוב על הבורא - אני, ובורא והמעשים שאני עושה או מה שאני לומד, איך אני משתוקק להגיע למטרה, שהיא דבקות בבורא בדרגה העליונה הנקראת גמר התיקון.

 

איך לחשוב על כל זאת ובד בבד לחשוב על הלימוד? ולא רק על כך עליו לחשוב. כדי להגיע לזה אדם צריך לכלול במחשבותיו את החברים, לדעת איפה הם נמצאים לעומתו ולדאוג לכך שיקבלו יותר ממנו, כי הוא לומד למענם. הגיוני שהמחשבות הנוספות על אהבת חברים ועל הדרך להתאחד, הזרות לטבעו, יסיחו את דעתו מהעיסוק בלימוד ובחוכמה. כה הרבה נדרש ממנו, שהוא פשוט אינו יודע מה לעשות. סתם ללמוד, הוא ילמד, יגידו לו, "אל תלמד, פתח את הספר וחשוב על הבורא", גם זאת הוא יעשה. אבל הוא לא מסוגל לקשור יחד את כל הקצוות הללו.

 

הפתרון הוא פשוט לא לקשור. על האדם לעשות מה שהוא מסוגל יחד עם הלימוד. העיקר הוא ללמוד, ובזמן הלימוד לדרוש שהדבר הזה יהיה בך. כל היתר כבר נמצא שם בפנים, כהכנה.

 

איך אפשר למנוע מחבר להימצא בסכנה של ממש?

כדאי לאסוף את החברים שפחות או יותר קשורים לעניין הזה, ולסכם עמם שכל חצי שעה בודקים איפה נמצא כל אחד מהחברים. אם מישהו התקשה וברח, יש להחזירו מיד לתהליך. שניים או שלושה חברים בעלי יכולת מיוחדת ידברו עם החבר שנמצא במצב לא כל כך טוב, יעוררו אותו, ישיבו אותו לקבוצה ויתמכו בו.

חובה על הקבוצה לדאוג לכל פרט ופרט בה. לכן רצוי לחלק קבוצה גדולה לתתי-קבוצות בנות עשרה אנשים, מפני שבקבוצה גדולה קשה להבחין מי נמצא ומי לא. קבוצה קטנה יושבת סביב שולחן אחד, ואז רואים מי הנוכחים. חייב להיות הסכם כזה, הסכם כתוב ורציני, שאדם ירגיש שהוא מחייב אותו. זה משפיע על האדם מבחינה פסיכולוגית.

 

איך לזרז את ההתקדמות?

החשת ההתקדמות לא נעשית בכך שאדם עושה כל מיני מאמצים. מה שמזרז את ההתקדמות הוא היזכרות לחזור למגע עם הבורא. יש לדאוג לכך שהמגעים עם הבורא יהיו רציפים, עם כמה שפחות זמן ריק בין המגעים. יש להתוות כל מיני סימנים, לחשוב על מיני אמצעים להיזכרות. משהו שיזכיר פתאום, מתוך הנתק, "הו, שוב שכחתי לכמה רגעים", "הו, שוב שכחתי". טוב שאדם מתנתק מדי פעם מהקשר עם הבורא, אבל לא טוב הזמן שלוקח לו לחזור לקשר, אם אלה כמה שעות או כמה ימים. כאן עליו לעבוד.

 

האם יש עליות וירידות לפני מחסום?

עליות וירידות מתרחשות גם לפני המחסום וגם אחרי המחסום. רק בזמן ההכנה אין ממש עליות וירידות כפי שיש לאחר מכן. אחרי המחסום, העליות והירידות הן נפילה לקליפות, ומתבטאות בהרגשת ריחוק, הרגשה אמיתית, מוחשית, בתוך הכלים. זה אומר שיש באדם שני קצוות, הבורא וההפך ממנו, ובינתיים, במצב הנוכחי, כשהאור המקיף נסתר מעט, האדם כושל לתוך האנושיות הצרה שלו: הוא מתעסק בכסף, כבוד, מושכלות או שבכלל לא מרגיש דבר פרט לתחושת תפלות. לעומת זאת, כשהאור המקיף מאיר, האדם מרגיש תחושת כוח, מתלהב מהבורא ומוכן לכול. אחרי המחסום אלה אינן בדיוק עליות וירידות, אבל קיים משהו דומה לכך.