שיחה (15.5.02) על מאמר: "מהו מחצית השקל בעבודה - א"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ב' - שמות, פרשת כי תשא, עמ' 213
לפי שכתוב "מחצית", מבינים, שלא דורשים מהאדם יותר ממחצית, הנקראת "תפילה". התפילה פורצת מלב האדם כתוצאה מהרגשותיו. היא חייבת לפרוץ מעומק הלב עוד לפני שאדם מתחיל לבקר את ההרגשה שבלב בשכלו, לפני שהוא מתחיל לחשוב עליה או להבינה. הרגש הטמון בלב לפני שהאדם מנסה לשלוט בו נקרא "תפילה".
אם התפילה קודמת לשליטת האדם בה, מדוע נאמר לאדם שעליו להתפלל, להגיע לתפילה, כאילו התפילה תלויה במאמציו או בבחירתו החופשית?
התשובה לכך היא, שעל האדם להגיע לרצון שנקרא תפילה באמצעות כל מיני מעשים ואמצעי עזר המביאים לרצון הנכון. התפילה הנה סיכום, היא כבר התוצאה של ההכנות שעשה האדם. ואז, בכל פעם שהוא מתפלל, מרגיש בלב איזה יחס לבורא, התפילה שלו אל הבורא חדשה תמיד.
אדם יכול לפתוח סידור רגיל, שנכתב לפני אלפיים שנה על ידי אנשי כנסת גדולה, ובאמירת אותן המילים ירגיש כל יום דברים חדשים. הפירוש משתנה עד כדי כך, שכל המילים שנאמרו אתמול אינן מתאימות עוד להיום. בתפילה כזאת האדם מרגיש שהמילים שאמר היום מעולם לא נאמרו על ידיו קודם לכן.
לאילו מילים צריך אדם להגיע בתפילתו? בעיקר למילים המדברות על כבוד ה'. למה? מפני שבכבוד ה' לא מדובר על עצמותו, מי הוא, מה הוא, אלא על תכונות ה"השפעה" שלו ועל איך האדם מעריך אותן. על פי הערכת האדם את תכונות ההשפעה של הבורא נמדדת עוצמת החיבור, הקרבה, ההתאמה שלו לבורא.
מה בתפילה נמצא בשליטת האדם?
כתוב: "יגעתי ומצאתי". היגיעה נמצאת בשליטת האדם, והתוצאה אינה בשליטתו. למה? כי אנחנו עובדים על הנשמה שלנו גם כשלא ידועים לנו המבנה שלה ודרכי התפתחותה. על האדם רק להשתדל ולתת יגיעה, לתת מעצמו כמות ואיכות של היגיעה ולא לדאוג לתוצאותיה, לדרך ולמאורעות שיצטרך לעבור, לא לקצב ההתקדמות ולא לצורתו הסופית של האדם.
כי האדם לא רק שאינו יודע את צורתו הסופית, אלא שבכל עלייה למצב חדש, הוא לעולם אינו יודע לאן יגיע. אפילו מקובל גדול מאוד כמו רבי שמעון, ידע שהוא עולה לדרגת גמר התיקון רק מפני שהכיר את ה"אחוריים" של אותה מדרגה. אם הוא לא היה רואה את ה"אחוריים" שלה, הוא לא היה יודע מהי המדרגה שאליה הוא עומד להגיע. בכל רגע מתעורר מצב חדש, שנולד מזיכרון פנימי שהתעורר, שנקרא "רשימו".
אנשים חושבים שמקובל יודע הכול ורואה הכול, מראשית העולם ועד סופו, אבל מקובל יודע רק מה שעבר בדרכו הרוחנית. הוא יודע מה רכש עד למדרגה שנמצא בה. ומה שלא עבר, מה שעדיין לפניו, הוא לא יודע. לכן נקראות המדרגות הרוחניות עלייה וגילוי. גילוי מה שאיננו יודעים מראש.
לכן, בעלייה רוחנית, המאמץ צריך להיות מכוון למעלה מהדעת. ההפך מהדעת שלי במצבי הנוכחי, ממה שאני חושב ומבין. כך תמיד נמצא היחס של המדרגה התחתונה כלפי מדרגה עליונה. כי חלקה האחורי של מדרגה עליונה חשוך יותר ומתוקן פחות ממדרגה תחתונה.
וגם היגיעה עצמה לא אומרת דבר על תוצאותיה. היא אינה נמצאת ביחס ישיר לגודל המטרה. אדם מתייגע בנושא מסוים, ומקבל תוצאה שלא ציפה לה כלל, וזה מפני שכל פעם נגלה לו חלק חדש בנשמתו, שנסתר ממנו קודם לכן.
מהי תפילה?
תפילה נקראת יחס לבורא. תפילה היא מה שאדם מרגיש ברגע זה כלפי הכוח העליון שמנהיג אותו. אדם, אם ירצה או לא ירצה, מתייחס תמיד אל הבורא מהנקודה הפנימית ביותר בלבו. גם אם הוא לא מאמין בקיום הבורא ולא מרגיש אותו, לבו של כל נברא מקבל את המילויים שהוא מרגיש רק מהמקור. זאת אומרת, האדם תמיד מרגיש את הבורא.
למה יחס לבורא נקרא תפילה?
כל הרגשות שאדם מרגיש בלבו, מקורם בבורא, ולכן הרגשה שבלב אינה נקראת תפילה. התפילה היא פנייה של האדם לבורא, והיא באה מהמילה "להתפלל", שפירושה לדון את עצמי באיזה קשר אני נמצא עם מקור ההרגשה שלי, עם הבורא.
ומפני שמקור הרגשות של האדם הוא הטוב והמיטיב, הרי האדם מבטא בתפילתו את ההבדל בין ההרגשה שלו ולבין אותו טוב ומיטיב. הוא מגלה בעצם את מידת הקלקול של לבו. התפילה היא ההרגשה של ההבדל בין האדם לבין הבורא.
במילים אחרות, אם האדם היה מודד את ההבדל בין מה שהבורא משפיע לתוך לבו לבין מה שלבו חש ואיך הוא מגיב, הוא היה רואה עד כמה הוא מקולקל. כי אם האדם מתוקן במאה אחוז, הוא מרגיש טוב ומיטיב במאה אחוז. ככל שתחושתו הפוכה מכך, היא מעידה על מידת הקלקול שלו.
ולא רק על מידת הקלקול היא מעידה, אלא גם על מקומו. מפני שהבורא משפיע לו טוב ומיטיב עמו בכל תר"ך הערוצים, האדם יודע באילו מן הערוצים הללו הוא מרגיש יותר או מרגיש פחות, באילו ערוצים הוא מרגיש טוב או רע.
אם יש לאדם תמונה שלמה של הנשמה, הוא רואה ומרגיש הכול. הוא יודע איפה הוא נמצא בכל מדרגה ומדרגה ומהי תמונת הסיכום המראה את מצבו המתוקן, לעומת מה שהוא כרגע. כל הדברים שלפיהם אדם דן את יחסו לבורא, כולם יחד נקראים "תפילה".
אם יש לב אחד, הרגשה אחת ומקור הרגשה אחד, למה ישנן כה הרבה הבחנות?
בכל מדרגה ומדרגה האדם מתקן עוד ועוד את כלי הקליטה שלו, שדרכם הוא מרגיש את הבורא ואת יחסו אליו. אז תפילתו הופכת אמיתית יותר.
האם ההבחנות מגיעות כולן יחד בו בזמן, או בזו אחר זו, כסדרת הבחנות?
גם כך וגם כך. כל מצב כולל עשר ספירות. מלכות מרגישה מ-ט' הספירות ראשונות את תמונת הבורא. האדם מרגיש את יחס הבורא אליו לפי הכלי שברשותו. אם, נניח, בכלי שלו ישנם תשעה ערוצים, האדם מקבל את הבורא בו בזמן דרך תשעה צינורות, שהסיכום שלהם הוא מלכות. וזה נקרא תמונת הבורא, הקובעת לאדם בכל רגע ורגע את הרגשתו, את העולם שלו ואת מציאותו.
בכל עת מצבו של אדם משתנה ומתחלף במצב מתקדם יותר. גם אם לפרקים הוא מרגיש רע, לא ההרגשה היא הקובעת את מצבו של האדם, והתמונה היא תמיד של עשר ספירות.
מתי התפילה שלמה?
אדם מגיע לכלל תפילה שלמה אם לבו מסכים לחלוטין עם הבורא, ואז אין בינו לבין הבורא דבר המקלקל את תחושת הטוב והמיטיב. כתוצאה מכך תפילתו זהה עם הכתוב בסידור, או עם הכתוב בחלק י"ב של "תלמוד עשר הספירות": קורבנות, קריאת שמע, שמונה-עשרה, וכולי.
האם תפילות הם סדר קבוע של תיקונים?
כל מצב חדש הוא תהליך של תיקון. מצב חדש נקרא "יום חדש". המצב החדש בא מלמעלה, ולאדם אין שום השפעה עליו, פרט ליגיעה איך לעבור את התיקונים של אותו יום. התיקונים בכל מדרגה ומדרגה הם כביכול אותם תיקונים, אבל השוני הוא שמשתנים התנאים החיצוניים, ובהתאם לכך משתנה עבודת האדם.
סדר התיקונים הוא אותו סדר, כי בכל דרגה מבנה הכלי הוא עשר ספירות. אבל ההרגשה שונה לחלוטין, כיוון שהאור שונה והכלי שונה. לכן, אדם שלא משפר את הפנימיות שלו, רואה בכל התפילות תפילה אחת, שאותה הוא קורא בסידור. לאדם שמשפר את פנימיותו יש כל פעם תפילה חדשה.
בחלק י"ב של "תלמוד עשר הספירות" כתוב, שהיום מתחיל מהערב, ההכנה ליום הבא מתחילה מכוח היום הקודם. ממנו מכינים קריאת שמע דערבית, קריאת שמע על המיטה, וממשיכים אותו לתוך הלילה בזכות היום הקודם. אבל מחצות הלילה ואילך מתחלפים הכלים. נוצר כלי חדש לגמרי, שנולד ובא לאדם בהכנת הקורבנות. ואחר כך באות קריאת שמע דקורבנות, קריאת שמע דיוצר אור וכולי.
בכל מדרגה משתנים גם התנאים החיצוניים: בא יום חדש, וגם התנאים הפנימיים משתנים ומתחדשים - מכל ההכנות שאדם עושה לתפילה.
מתי יחוש אדם בתוכן מילות התפילה?
"מילה" היא מצב מיוחד, הכולל בתוכו מספר מסוים של תיבות. כל התיבות האלה הן כלים ואורות שיחד יוצרים באדם את הרגשת האלוקות.
רק באמצעות לימוד הקבלה, ורק אחרי שנות לימוד רבות, הלב מתחיל לפעול מתוך ה"נקודה שבלב", בהתאמה למה שכתוב בספר, ורק אז מבינים את הכתוב. עד אז, כל מה שאדם קורא בסידור, מובן לו לפי הכלים הגשמיים שברשותו: הוא מבין "רחום" כמרחם על מישהו, "חנון" כסולח, וכולי. הוא מפרש על פי מה שהוא חש בגוף הגשמי שלו, בגוף הבהמי.
אחרי שאדם מגיע להרגשה רוחנית, לשכל העליון, המילים מתחילות להתמלא בתוכן אחר. כנגד כל מילה ומילה הוא חש מהו הבורא, בהתאם למילה. הוא מרגיש במילה את התוכן שלה, את המהות שלה. כל מילה היא ממש כלי ואור, המופיעים יחדיו בהרגשתו של האדם.
למה מתכוון הרב"ש ב"ישנם אנשים שאינם יודעים שיש בעולם מלך"?
בעולם הזה חיים אנשים שעדיין לא ניתנה להם התפתחות כלפי הבורא. למה? כי בכל אחד יש נשמה שבאה מחלק אחר של "האדם הראשון", מהנשמה הכללית. ישנם חלקים שצריכים להתפתח עכשיו, ישנם חלקים שהיו אמורים להתפתח לפני שלושת אלפים שנה, וישנם חלקים שיתפתחו רק בעוד מאתיים שנה. איננו שולטים בזמן ההתפתחות. לכן אין טעם שנשאל על כך ושנדון בכך. תוכנית ההתפתחות היא מעל לתפישתנו, היא נוצרה לפני שנוצרנו, לפני שנפרדנו מהנשמה הכללית. על האדם מוטל רק לעשות את העבודה, ולא לגמור את העבודה. זאת אומרת, חייב אדם בכל רגע ורגע לבצע את שהוא מסוגל לבצע.
לכן, בכל חתך של כל נקודת זמן היסטורית של אוכלוסיית העולם, ישנן כל דרגות ההתפתחות. כך היה תמיד, וכך יהיה. ובהתאם לדרגות האלה יש לפעול מתוך הבנה, שישנם אנשים שכבר בשלים להתקדמות, והם תלויים בעבודה של לומדי קבלה. ישנם אנשים שאינם מוכנים עדיין, ולכן תגובתם לקבלה היא אחרת.
וישנם אנשים שאינם מסוגלים כלל להבין את הרעיון הזה, ותמיד ילבישו אותו בכל מיני מלבושים גשמיים. גם זו דרגה שקיימת, ואת אותם אנשים צריך להניח לנפשם. ניתן ללמוד זאת מהדוגמה של אברהם אבינו ושל תרח אביו. תרח היה עובד עבודה זרה, ואברהם היה עובד ה'.