שיחות על שלבי הסולם

כל התארים, המילים והשמות של הפעולות, של המצבים, הם כל מה שמתרחש בתוך הנשמה. האדם הוא רצון לקבל שהבורא ברא, ולפי טבע בריאתו הוא מרגיש תופעות. על התופעות שהאדם מרגיש ברצון לקבל שלו הוא יכול לדבר, לדון, למיין אותן, לבדוק ולהשוות ביניהן.

 

הבורא יצר את הרצון לקבל, והנברא יכול להיות שותף רק בדרך העבודה עם אותו רצון לקבל שהבורא ברא, כלומר, דווקא כנברא עליו לבנות מעל הרצון לקבל את הכוונה על מנת להשפיע. האדם לא מסוגל לשנות את הרצון לקבל ולא להזיז אותו במאומה. הוא יכול רק לדכא אותו, ואחר כך לעשות עבודה כפולה כדי לעורר אותו שוב, להוציאו מהמקום שכביכול דחס אותו אליו ולהתחיל לעבוד איתו כנדרש.

 

על האדם רק להבין, שהבורא ברא כל רצון ורצון, כלומר "רשימו" שמתעורר בו, והוא מעורר אותו על ידי פעולה מיוחדת. הוא עצמו צריך רק לבדוק עד כמה הצורה הטבעית, הראשונית של הרצון לקבל הפוכה מהבורא, ואיך הוא יכול להשוות את צורת הרצון לקבל הזה עם הרצון להשפיע של הבורא.

 

כלומר, את הרצון לקבל עושה הבורא, ואת הרצון להשפיע עושה האדם. לכן הבורא משחק עם הרצון לקבל, שכביכול נמצא ברשותו, כדי לתת לאדם אפשרות לבנות את הרצון להשפיע, את הכוונה על מנת להשפיע, על גבי הרצון לקבל. והמשחק הזה של הבורא, כלומר, השינויים שאנחנו מרגישים בתוכנו, בתוך הרצון לקבל שלנו, כולם באים בצורה מסודרת למופת, ובהתקבצות מיוחדת ביניהם, רק כדי לאפשר לאדם לבנות את הרצון להשפיע באופן אובייקטיבי ועצמאי.

 

כדי לאפשר לאדם להשיג עצמאות הבורא עושה הסתרה, והרצון לקבל לא מרגיש פתאום תענוג. כלומר, הבורא גורם לאדם להרגיש רצון ללא מילוי. הרצון שלו נמצא בכל מיני אופנים של חוסר מילוי, ומשתוקק לסוגים שונים של מילוי. ואז, בהתאם לזה, הוא יכול להבדיל בהדרגה בין סוגים שונים של מילויים, ולבדוק אם הם מופנים כלפי הרצון לקבל עצמו או כלפי הבורא, ממה הוא מתמלא ונהנה, מה הוא מעדיף על פני מה.

 

כל ההסתרה הזאת על הרצון לקבל מיועדת לאפשר לאדם בחירה, כך שאת הרצון להשפיע, הדבר היחיד שביכולתו לעשות, יוכל לברוא מתוך יגיעה, מתוך עבודה, מתוך פעולה שלו עצמו, כדי שאפשר יהיה לשייך את אותו רצון להשפיע לאדם, ולא לבורא.

 

בעבודה הזאת כל המילים לקוחות מתוך מצבים שהנשמה עוברת, ושעובר הרצון לקבל. ולכן גם אנו משתמשים לתיאור תופעות באותן המילים משפת הענפים, שמשתמשים בהן המקובלים שעברו את התופעות הללו, המבטאים את המילים לפי ענף ושורש. אין לנו ברירה אחרת, אף על פי שהמילים אינן מתארות במדויק מה קורה ברוחניות, והשפה לעיתים מבלבלת.

 

המקובלים מתארים את העבודה עם הרצון לקבל ועם הרצון להשפיע כימין ושמאל. כך היא התופעה בעולם הזה. "ימין" הוא כוח הבורא, האידיאל, הדוגמה, קנה המידה לרצון להשפיע, המקור לחומר דלק. "שמאל" הוא הרצון לקבל בכל האופנים שהוא עשוי להתעורר בנו. והאדם מסוגל לעבוד עם הרצון לקבל שלו בהתאם לדוגמה ולכוח שהוא לוקח מצד ימין, ומשם הוא בונה בעצמו קו אמצע.

 

ישנם שני אופנים עיקריים להתחלת העבודה:

א) הבורא מעורר קו שמאל באדם, ואז, מאין ברירה, האדם מנסה לברוח מהייסורים הללו וממשיך אותם, עד שאחרי הרבה זמן ומכות וכאב האדם מבין שהייסורים הללו נועדו למטרה מסוימת ושהם באים מהבורא כדי שיתחבר לימין ויהפוך את השמאל לימין.

 

ב) האדם מעורר קו שמאל כדי לתקנו, מפני שהוא כל הזמן רוצה לשייך את עצמו לימין. ואז הוא צריך את השמאל כדי להידבק לימין, כדי שיהיה לו עם מה להידמות לימין.

 

עבודת האדם היא לבחור בכל פעם באופן עבודה כזה שיעורר את השמאל, כמו שכתוב: "אני מעורר את השחר לא שחר מעוררני". כלומר, גם כך וגם כך התכונות הללו מתעוררות באדם. אבל אם האדם עצמו מעורר אותן, בכך הוא בונה את הרצון להשפיע שעליו לבנות מתוך ההסתרה, בבחירה חופשית שלו.

 

איך יכול אדם לראות את מצבו האמיתי, כלומר לא לברוח על מנת לצאת ממנו כמה שיותר מהר?

כל המצבים שבהם האדם נמצא בין ימין לשמאל, בין אור לחושך, מביאים אותו למצב אחד, שהוא חייב לדבוק כמה שיותר בקו ימין, ולהשתדל לעשות הכול מתוך הדבקות הזאת. שהדבקות בקו ימין תעורר אותו בעצמה לחזור לשמאל, ולקחת ממנו כמה שנחוץ לו, כדי לדבוק עוד יותר בימין. ואז דבקות השמאל בימין בונה בו את קו האמצע.

 

זאת אומרת, לא צריך לחשוב על דבר פרט להשתוקקות לרוממות הבורא, שמביאה את האדם לרצון להיות כמוהו, לדבוק בו. זאת עבודה גדולה מאוד, כי נראה לאדם שכדי ללכת לימין, עליו ללכת קודם לשמאל, שירגיש כאב, שירצה מתוך כאב ומתוך ייאוש להגיע לימין. והדרך הזאת אינה טובה. אין זאת הדרך של שיטת הקבלה, ואפילו לא של היהדות.

 

ההבדל בין שיטת המוסר לבין שיטת הקבלה הוא, ששיטת המוסר נוזפת בעולם ואומרת שהוא חסר ערך, שאין צורך בו ושמי שעושה דברים לא טובים, מגיע לו גיהינום. והקבלה, היהדות האמיתית, אומרת שהעולם הזה טוב, ושהאדם יכול ליהנות ממנו ולהצליח בו, ושהבורא ברא אותו להנאת האדם.

 

אבל אם האדם רוצה להגיע לטוב האמיתי, כמו שכתוב, שדיין צריך לדון דין אמת לאמיתו, עליו להגיע לקיים את העקרונות הללו ולבנות את הרצון להשפיע שלו מתוך בחירה חופשית. כך הוא גם אם הוא לא זקוק לרצון להשפיע, וגם אם אין לרצון לקבל שלו שום תוצאה מלעבור לעל מנת להשפיע.

 

האדם לעולם אינו פונה לרצון לקבל שלו מתוך כך שרע לו בגשמיות והוא רוצה לברוח לרוחניות, אלא מאין ברירה הבורא מעורר אותו כך, אם האדם לא מתעורר בעצמו. אבל התעוררות לעבודה צריכה להיות מתוך דבקות בימין, ולא מירידה לשמאל. לכן צריך קודם כל להידבק לימין, ובכך מקצרים את הזמנים.

 

יש להיות כל הזמן בהתרוממות רוח, שזה המימוש הנכון של המשימה שלנו להתקדם. כי בכל רגע ורגע שבו האדם לא נמצא בהתרוממות, הוא מפסיד. האדם לעולם לא יכול לבוא לבורא מתוך ייאוש, מהרגשת הכאב. קודם עליו לצאת מהם. כל המצבים הללו נועדו רק להזכיר לו את מקומו ואת מה שהוא עושה עם חייו. אבל מכאן ועד שהאדם הולך להשיג כלים דהשפעה הדרך ארוכה היא.

 

על האדם להשתדל כל הזמן לדבוק בימין, ומתוך הימין לעשות את העבודה ואת הבחירה. אם הוא בוחר מתוך שרע לו בכלים שלו, הוא רק מחליף מה שרע לו למשהו טוב יותר. הוא פועל מתוך הרצון לקבל, ומתוכו לא מגיעים לרצון להשפיע, אלא עושים שימוש בהשפעה לצורך קבלה. לכן בכל רגע שבו האדם נזכר בבורא, כלומר, מרגיש שהוא נמצא בעולמו של הבורא, שיש לו מטרת חיים גבוהה יותר מהחיים הבהמיים של כסף, כבוד, מושכלות וכולי, קודם עליו לדבוק בימין.

 

איך יכול להתקדם אדם הנמצא תמיד בימין?

אדם הדבוק כל הזמן בקו ימין נמצא כביכול בשלמות. הוא מרגיש את תכונות הבורא, שהוא טוב ומיטיב, ויש לו ט' ראשונות, בחינות הבורא, שכלפיהן הוא כביכול מתבטל, ואז אין לו שום אפשרות בזה להכניס יד או רגל מעצמו, אלא הוא מתבטל ורק האור העליון עושה הכול.

 

לכן, כדי לממש את עצמו, האדם הזה צריך לקחת את התכונות שלו. הן לא שלו, אלא הבורא ברא אותן בו. הבורא הכין לו את הרצון לקבל הזה בכוונה, כדי שבשימוש ברצון לקבל כרצון להשפיע האדם יתקן כביכול את הבריאה. "בריאה" נקרא רצון לקבל, והאדם מתקן מה שהבורא עשה בו לרצון להשפיע.

לצורך זה הוא הולך בעצמו לשמאל, באופן מבוקר, נכנס לתוך עצמו ובודק אילו תכונות, אילו כוחות, באיזה אופן התקשרות ביניהם ובאיזה מקרה הוא יכול לייחס אותם לעל מנת להשפיע. כך הוא בודק את עצמו בכל פעם ופעם, אם העבודה שלו היא כבר "דיין שדן דין אמת לאמיתו", שיש לו כבר את הכלים הללו, וכך הוא עובד.

 

כלומר, לא טוב להיות דבוק בקו ימין, רק מפני שימין הוא שלמות. על האדם להידבק לימין כמשפיע, וממנו ללמוד מהי השפעה, שהימין מעורר בו רצון להשפיע, ואז מתוך זה לרדת לשמאל. ואם הוא דבוק בימין רק כשלמות, שהוא רק מתבטל והכול טוב והכול יפה והבורא יחיד ומיוחד ושולט בכול, לא נשאר לו דבר לעשותו.

 

אבל זה לא הימין כולו, בימין יש אופנים רבים, אלא ישנה מעין הרגשה כזאת, וישנה הרגשה אחרת, שהבורא הוא הגדול והשלם, כלומר, הוא המשפיע. ומתוך שהאדם מרגיש שהבורא הוא המשפיע, גם בו מתעוררים רצונות להשפעה.

 

מה פירוש הדבר שלא צריך ללכת נגד הרצון?

לא צריך ללכת נגד הרצון, הכוונה היא שלא צריך לשבור את הרצון, לדכא אותו, לרצות שלא יהיה קיים בי. כל מה שיש באדם הוא לטובה. ייתכן שעכשיו הוא לא יכול להשתמש ברצון לקבל הזה בצורה נכונה, אבל בעוד זמן מה, אחרי שיעבור כמה מצבים ויצטייד בכוחות ובכלים, הוא יוכל לעבוד עם הרצון לקבל הזה בעל מנת להשפיע. וייתכן שהוא לא יוכל לעבוד עם רצון הזה בעל מנת להשפיע עד גמר התיקון.

 

בכל מדרגה ומדרגה האדם עושה עבודה של בירור, ואחר כך תיקון. הוא בורר עם איזה רצון הוא יכול להיכנס לאותה מדרגה, ועם איזה רצון עדיין אינו יכול. ואז הוא מעלה מ"ן לקבל מלמעלה כוחות תיקון לרצונות שבירר, שיכולים להיות בעל מנת להשפיע, ומקבל עליהם כוחות, מסך. מאין מקבלים מסך? האור בא מלמעלה ונותן לאדם הרגשת רוממות ה', ואז הוא מתעורר להשפיע לבורא, אפילו מתוך הרצונות האגואיסטיים שלו, ועושה זיווג דהכאה, וממלא את עצמו באור העליון.

 

בבירור הזה ישנם כלים שמשאירים אותם למדרגות גבוהות יותר, כי בינתיים, במצבו הנוכחי, האדם לא מסוגל לתקנם. וישנם רצונות שהוא עדיין לא יודע עד כמה אסור לו לגעת בהם, אלא בכל פעם ופעם עליו לברר שעדיין אין לו אפשרות לטפל בהם. ולבסוף הוא בא לגמר התיקון, למצב שכבר אינו תלוי בו, שנותנים לו כלים כאלה שהוא לא מרגיש בהם שום הגבלה, וכל הרצונות שלו מקבלים מסך בעל מנת להשפיע.

 

לכן אסור לגעת ברצונות. הכוונה היא, שאסור לחשוב שישנם רצונות מסוימים שלעולם לא יבואו לידי תיקון. כולם יבואו לידי תיקון, ועל האדם להתייחס אליהם בצורה מועילה, אפקטיבית, יצירתית, ולא לבקש שייעלמו. כתוב שאסור לאדם להתפלל שהרצון לקבל ייעלם מן העולם. ב"הקדמה לספר הזוהר" אומר בעל הסולם ההיפך מכך, ש"הקב"ה מחייה את הקליפות", "שעיר לעזאזל", "שערה של תפילין", וכולי. כלומר, קיימות פעולות מיוחדות שנועדו להחיות את הקליפות, את קו השמאל, שדווקא נותנות אפשרות להתקדם.

 

האדם נמצא מלכתחילה ברשות הקליפות, ובכל פעם עד גמר התיקון הוא נזקק להן בקו שמאל, כדי לעלות באמצעותן. כל עלייה ועלייה מתרחשת מתוך כך שהאדם לוקח רצונות מהקליפות ומתקן אותם, ועל פניהם הוא עולה - בונה תוספת פרצוף.

 

מהי עבודת הנברא ברצון להשפיע ומה עושה הבורא?

רצון להשפיע עושה האדם, ורצון לקבל שהוא הראשון, הבסיסי, עשה הבורא. אך מאין יקבל האדם כוחות לבנות את הרצון להשפיע, ושכל להיות "דיין שדן דין אמת לאמיתו"? הרי באדם יש רק רצון לקבל, ומתוך הרצון לקבל עצמו הוא לא מסוגל לעשות דבר, כי הוא נמצא בנתון אחד.

 

כדי להיות דיין יש לרכוש נתון נוסף, את הטבע השני, את הרצון להשפיע. ואז, בין הרצון לקבל לרצון להשפיע לעשות דין, לעשות משפט, ובין שני הקווים הללו, ימין ושמאל, לבנות קו אמצע. פעולה עצמאית, חופשית, מצד האדם, שהוא היוצר והבונה את האדם שבתוכו.

 

האדם מקבל מלמעלה גם כוחות וגם שכל, מהבורא. אבל אם הוא מקבל הכול מלמעלה, איך יוכל להיות עצמאי? הוא יכול להיות עצמאי, השאלה היא איך האדם עצמו מקבל זאת, אם הוא רוצה לקבל את זה, אם הוא עושה יגיעה כדי להיות עצמאי, כדי לקבל את הרצון להשפיע כנגד הרצון לקבל שלו.

 

יש כאן גורם מסוים שכרגע אין ביכולתנו להרגיש אותו, שאף על פי ששני הנתונים הללו, קו ימין וקו שמאל, באים לאדם מלמעלה, הוא בונה "דין אמת לאמיתו", בונה משניהם בצורה חופשית, עצמאית, קו אמצע הנקרא "שליש אמצעי דתפארת".

 

הדבר הזה לא מובן לנו, כי אנחנו נמצאים בתוך הרצון לקבל, ובמצב הזה בלתי אפשרי לדון בקיומו של דבר כזה ולדעת מה קורה במצב הזה. אבל אם רוכשים את הטבע השני לעומת הטבע הראשון, הרוחני כנגד הגשמי, רצון להשפיע כנגד רצון לקבל, מתחילים להבין שרק כך הבורא ברא לנו תנאים לבחירה חופשית, ורק כך אפשר להיות חופשיים באופן מוחלט. חופשיים גם מהרצון לקבל שלו וגם מהרצון להשפיע שלו.

 

האם אפשר ליישם בעתיד מה שקוראים ולומדים?

האדם רואה במשך הזמן, מתוך ניסיון שצבר, שהוא אינו יכול לבצע את מה שהוא קורא. הוא מגלה לפתע שחלק ממה שלמד, כבר ביצע בעבר. הוא רואה שמהעבר ועד היום משהו התרחש בו לפי מה שהוא קורא.

 

אבל האם הוא יכול היום לעשות או לקבוע משהו לעתיד?

ההליכה של האדם חייבת להיות מנותקת מהרצון לקבל שלו, מהשכל שלו וממראה עיניו. "דן דין אמת לאמיתו" זה עיניים אחרות, לא העיניים שיש לנו. האדם שנמצא בתוך הרצון לקבל לא יכול לראות אמת, לא יכול לראות תכונות, שבאמצעותן בכוחו לדון או לעשות משהו, הוא לא יכול לראות את המדרגה הבאה ואת המצבים הבאים שלו.

 

האדם יכול רק לפעול בהיסח דעת, כי אין לו עדיין רצון להשפיע. אין לו זה כנגד זה. "דין", "דיין", את כל מצבי ה"משפט" אפשר לקיים רק אם יש שתי דעות, שני עולמות הנמצאים באדם, כשמתרחשות בו שתי פעולות מנוגדות והאדם "דן" ביניהן. וגם אז, השאלה מאיזו זווית הוא "דן".

 

כשהאדם נכנס לרוחניות, מה שעבר עד כה בהיסח הדעת, בלי דעת איך, הוא קורא ופתאום מרגיש שהם מתרחשים בו. אבל ישנם גם כאלה שעדיין לא מרגישים זאת. זה נמצא באדם תמיד עד שהוא רוכש את מעמד השופט - קו אמצע, עד שמגיע למדרגות רוחניות, ועומד בהן לא כעובר אורח או כתינוק, אלא כגדול. האדם כבר עובד עם הכלים דקבלה שלו בעל מנת להשפיע. לא בעיבור ולא ביניקה, אלא בגדלות, שזה נקרא "לדון דין אמת לאמיתו" בצורה אמיתית ונכונה. לא בזמן ההכנה, אלא במצב האמיתי.

 

ובזמן ההכנה מה שמשתדלים לעשות, לא חשוב באיזו דרך, רק אחרי שעוברים את המצב אנו רואים שעברנו אותו, וגם זאת לא תמיד. אם המצב הזה צריך להתעורר באדם בהקשר למשהו וללמד אותו משהו, נותנים לאדם לראות שהוא עבר את זה. וייתכן שלא, ייתכן שהוא עובר הרבה ומראים לו רק אחוז מסוים מתוך זה. למה? מפני שאת היתר אסור לו לראות, זה עלול לקלקל אותו, לעוות את היחס שלו למצבים שעליו לעבור.

 

המערכת הזאת מורכבת מאוד, כי כל פרט בנשמה שלי קשור עם כל יתר הפרטים. כלומר, אם אני מברר אפילו מדרגה קטנה, מצב קטן, יש בו תרכובת, יש בו התחברות, יש בו מציאות של כל חלקי הבריאה. ויש נחיצות לשמור על מידת זהירות, שמכל החלקים הללו האדם יראה רק אותה מידה שבירר, ולא את יתר החלקים שעלולים להזיק לו. הם יתנו לו מושג על מצבים מתקדמים יותר, שבהם ישנה שליטת הבורא וגילוי תופעות כאלה, שהוא עלול עכשיו לראותן בצורה לא נכונה.

 

הוא עלול לחשוב שהכול בידי שמים, שאין לו שום ידיעה בזה, שאין לו לא יד ולא רגל בכך, והוא לא יעשה דבר, כי יחשוב שלא צריך לעשות דבר. או להפך, שהכול נמצא בשליטת הרצון לקבל עד כדי כך, שפשוט אי-אפשר לעשות שום דבר נגדו, והוא ירפה את עצמו ממנו. כלומר, לא פותחים לאדם בדיוק מה שהוא עובר, כי כל מידה כלולה מעשר ספירות, ואפשר לראות בה מצבים ששייכים לחלקים המתקדמים. אלא פותחים לו רק כמה שכדאי לו. בהמשך האדם מגלה, שעניין ההסתרה הוא לא שהבורא מסתיר, אלא המערכת עצמה בנויה כך שהיא מסתירה מהאדם את הגורמים שמונעים ממנו כניסה חופשית, עצמאית, להתקדמות.

 

האם האדם מחכים רק לאחר מעשה?

אנחנו חכמים רק בענייני העבר. כתוב: "אין חכם כבעל ניסיון". אם האדם עובר מצב, הוא מחכים ממנו, אם לא עבר - הוא טיפש.