שיחות על שלבי הסולם

 

שיחה (18.6.02) על מאמר: "ההבדל בין עבודת הכלל והפרט"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ב' - ויקרא, פרשת אמור, עמ' 121

 

ההבדל בין עבודת הכלל לעבודת הפרט הוא גדול. הבדל של שמים וארץ. לבהמה אין מטרת הבריאה, היא לא עולה לשום מקום, וכפי שנולדה ככה היא מתה, כשתפקידה מסתכם בשירות האדם. זאת דרגת בהמה. כל העולם נמצא בדרגה הזאת, אפילו לא בדרגת "לא לשמה". גם בדרגה הזאת יש ודאי הרבה שינויים ומצבים ודרגות, ובהתאם לכך יש גם בעולם החי אינספור מינים ואופני חיים, החל מהכינים הקטנות ועד הבהמות הגדולות, וכולם העתק של התכונות והאופנים שיש בתוך האדם הנמצא בדרגת החי.

 

"לא לשמה" נמצא בדרגת בהמה, וכך גם רוב האנושות, כולל מי שעוסק בכוונה לעצמו. מה שקובע את ההבדל בין דרגת בהמה לדרגת אדם הוא מסך. ישנה הכוונה המופנית לתוכי, שזה נקרא "יראת העולם הזה", "יראת העולם הבא", "יראת שכר ועונש", וישנה הכוונה מחוצה לי, יראה כמה ואיך אוכל להשפיע לבורא, כלומר, יראה לא לתוכי, אלא מחוצה לי. מחוצה לי יש רק "אין עוד מלבדו", ואז אדם נולד מדרגת בהמה לדרגת אדם.

 

אומרים שהעיקר הוא לימוד "לשמה", אבל הבעיה היא שאין יודעים מהו "לשמה". מי שמגיע למידה מסוימת של איחוד עם הבורא. על ידי מסך, זו מידת ה"לשמה" שלו. ואז ודאי שהוא לומד "לשמה".

 

רק המטרה "לשמה" או "לא לשמה" מביאה את חשיבות חוכמת הקבלה. כי ללא משיכת אור עליון בזמן הלימוד, שמשיגים על ידי לימוד הקבלה, האדם אינו יכול להגיע מדרגת "לא לשמה" לדרגת "לשמה", לרכוש מסך, להיות אדם במקום בהמה. אין אמצעי אחר.

 

מה זה לעבור מחסום?

אדם העובר מחסום הוא אדם שרכש כוונה על מנת להשפיע, ותהיה זו הכוונה המינימלית ביותר. זה נקרא לעבור מחסום. אין הכוונה לגבול שהגעת אליו באמצע הדרך, שכתוב עליו "מחסום לפניך", שמסירים אותו ואפשר לעבור. עבירת מחסום ברוחניות היא ההיפוך המתרחש ברכישת מידת "לשמה" מ"לא לשמה", מידת ההשפעה הקטנטנה ביותר.

 

מה האדם עובר לפני מחסום?

המצבים שעוברים לפני המחסום, נקראים "זמן ההכנה", התחלת ה"לשמה". על המסך אין מה לדבר, בינתיים, אבל כבר מתחיל להיות יחס למצב שלי מתוך הנקודה שבלב.

 

מה זאת כניסה לזמן ההכנה? אלפי שנים אדם מתגלגל בגוף דעולם הזה, ופתאום הוא מקבל התעוררות מלמעלה, וזה נקרא שנכנסת בו נקודה שבלב, מתגלה בו נקודה שבלב.

 

חוץ מה"לב", שהוא רצון לכל מיני תענוגים בעולם הזה, יש לאדם רצון ליהנות מרוחניות, אמנם עדיין רצון אגואיסטי לרוחניות, מלובש בתוך על מנת לקבל, אבל הוא כבר שייך לרוחניות. בתוכו יש איזו מין הרגשה של אור מקיף המביא חן דקדושה, זאת אומרת שיש כבר משהו על מנת להשפיע. האדם עדיין אינו יודע מה זה על מנת להשפיע, הוא לא יודע כלום, אבל הדבר הזה כבר נותן לו הרגשה של אמת ושקר.

 

אם קודם לכן האדם התבונן בעולם רק מתוך לבו וחשב איך לתפוס וליהנות, עכשיו הוא לפעמים מתבונן מתוך לבו ולפעמים מתוך הנקודה שבלב. הוא מופל לפה או לשם, וזה שינוי מצבים, שינוי מצבי רוח. אם הוא מסתכל מתוך הנקודה שבלב, הוא מתחיל לבקר את עצמו ולחשוב שהוא בהמה, ומתוך הנקודה שבלב הוא מתחיל להבין מעט מה זה אדם.

 

אבל זאת עדיין אינה לידה, לידה רוחנית מתחילה מרכישה ממשית של מסך, מעביות דשורש. אלא שאצל מי שלומד קבלה מתחילה להיות הכנה ללידה. גם בזמן ההכנה ישנם שלבים רבים, שלא ניתן לחלקם באופן ברור שלב אחרי שלב, החלוקה היא עמומה. זאת אינה לידה עדיין, זאת ההכנה.

 

מה זאת לידה? גם הלידה שאחרי המחסום אינה עדיין לידה, היא רק "כניסת הזרע לרחם דאמא עילאה", מה שנקרא "ג' ימי הקליטה" וכדומה. מתחילים שם "תשעה ירחי לידה", מצב שבו אדם מרגיש שהוא נמצא בעולמו של הבורא, ומתחיל לרכוש מסך לבטל את עצמו כלפי זה. כלומר, כל מה שיקבל יהיה על מנת להשפיע, ולא ייגע לרצון לקבל שלו.

 

אבל בדומה לרוחניות, גם למצבים הקודמים, שכנגד הרוחניות, נותנים שמות שכאלה. בכל זאת אלה מצבים בהתפתחות הנקודה שבלב, שבמחסום מקבלת מסך.

 

איך בנוי הרצון לרוחניות בזמן ההכנה?

רצון לרוחניות בזמן ההכנה נחלק לשני רצונות: רצון ליהנות מרוחניות למען עצמי ומעט מאוד רצון ליהנות לבורא. זאת אומרת, 99 אחוז "לא לשמה" ואחוז אחד "לשמה". אמנם "לשמה" לא על ידי מסך, אבל בכל זאת משהו. ועדיין הכול על חשבון העליון. העליון מחזיק את האדם במצב שבו אין לו מסך. אם היה לו מסך, הוא יכול היה להשתמש ממש בתכונת המסך, אלא שבזמן ההכנה היא נעלמת, שבה, ושוב נעלמת.

 

למה המצבים נעלמים ושבים?

ההבחנות "לשמה" ו"לא לשמה" כלפי הבורא וכלפי העולם הזה, משתנות כל פעם בהתאם לאורות המקיפים שיורדים על האדם מעולם האצילות. האדם נמצא בעולם האצילות גם בכוח - במצב המתוקן, גם עם המצב המקולקל וגם בכל המצבים שביניהם. האור העליון שיורד מאין-סוף דרך עולם האצילות, עושה מעין סריקה דרך כל המצבים הללו, השורשים שלו בעולם האצילות, מהמצב הנמוך ביותר, לאט לאט, עד המצב הגבוה ביותר, ובהתאם לכך האדם מקבל אורות מקיפים משתנים. בהתאם למה שהאור העליון עובר שם, דרך המצבים של האדם בכוח, האדם משתנה כאן בפועל. האדם אינו יודע איך עליו להשתנות, הוא פשוט משתנה.

 

אחרי המחסום, כשאדם מתחיל לרכוש מסך, הוא מתחיל להזדהות עם השינויים הללו, רוצה בהם, מתחיל להבין ולהכיר אותם, הוא אפילו מתחיל לצפות להם. הוא מצפה להם עד כדי כך, שהוא כבר חושב מראש שעכשיו הוא רוצה לעשות דבר מה, והוא אכן עושה זאת. הוא מתחיל להכיר את המחשבות של הקב"ה ולהזדהות איתן עד כדי כך, שהמחשבה שלו והרצון שלו והרצון של הבורא מתאחדים. זה נקרא ממש "לשמה".

 

במצבו הנוכחי ודאי שהאדם אינו יודע איך הוא משתנה, אבל עליו להאמין שהוא משתנה בהתאם לשורש שלו בעולם האצילות. הקצב תלוי בו, בהכרתו, במצבו, אבל שינויי המצבים לא תלויים בו. כלומר, ההכרה שלו היא המשנה את ההרגשה הפנימית שלו, הוא יכול להרגיש שנותנים לו מכות, או שהוא יכול להרגיש שהמכות הן לא ממש מכות, אלא כוח שבאמצעותו הוא נכנס לתיקון.

 

ההגבלות עשויות להיות נעימות אם המטרה עומדת מול עיניו. כך הוא נדחס בכוח לתוך ה"צינור" הזה, אבל בשמחה על שהוא מגיע למשהו. ואם הוא לא רואה לפניו את המטרה ודוחסים אותו ל"צינור" כלשהו, הוא חווה זאת כמו מוות.

 

מכאן, ההכרה, העבודה העצמית של האדם, היא לשנות את ההרגשה מקצה לקצה לגבי אותו מעשה שעושים בו מלמעלה. אך כתוצאה מזה לא משתנה רק ההרגשה הפנימית הטובה או הרעה ולא רק הקצב, אלא משתנה גם התוכן. כי מהמצבים האלה האדם מקבל אורות, ועולמו משתנה. ועבורו קשה להסביר עד כמה התערבות נבונה ועצמאית של האדם עצמו בעבודת התיקון, שגם הוא עצמו רוצה בה, משנה את כל התמונה. אמנם המצבים היורדים מלמעלה קבועים מראש, אבל למטה האדם קובע הכול.

 

איך מעבירים את האדם מ"לא לשמה" ל"לשמה"?

"יגעתי ומצאתי". איש לא יודע איך. בא אור עליון מיוחד ומעביר את האדם מ"לא לשמה" ל"לשמה". הכול תלוי באור. עד כה הגיעו אורות מקיפים, ועכשיו בא האור הראשון הפנימי, יחד עם המסך, עם הכול, נותן לאדם מסך ונותן לו כוח לעמוד בכך. הכול קורה בבת אחת.

 

איך יכול אדם להתכוון "לשמה" לפני המחסום?

לא ניתן להתכוון ממש "לשמה" לפני המחסום, אבל ישנו "חן דקדושה" - שאומר: הייתי רוצה את זה. למה? ככה, זה חן. "חן" אי-אפשר להסביר. מדוע? כי זה אור מקיף, הוא לא נכנס לכלים, הוא לא נותן ידיעה - "ידיעה" היא אור הנמצא בתוך הכלים - הוא מאיר מבחוץ, לכן הוא נקרא "חן", דבר שאי-אפשר להסביר. אני רוצה, זה מושך אותי, אבל למה? מה קורה? מה ייצא לי מזה? למה אני רוצה משהו שהוא נגד העולם הזה? איני יודע. כל זאת האור המקיף מספק לנו.

 

מהי יראת דעולם הבא?

יראת דעולם הבא היא יראת ה'. פחד נמצא באדם תמיד ונובע מריקנות הכלים שלו. האדם מפחד שלא יוכל למלא את הכלים הריקים שלו או שהוא חושש שלא יוכל למלא את הבורא עם כליו. אם אדם רכש מסך המאפשר לו לא לחשוב על עצמו אפילו כשהוא ריק, ולהיות חפץ חסד למרות ריקנותו, להרגיש שלמות אפילו בכך שהוא ריק וחפץ חסד, הוא יכול לחשוב איך למלא את הבורא. לפני שרכש מסך, הוא בכלל לא יכול לחשוב על זה.

 

מכאן ניתן להבין, שהתיקון צריך להיות הדרגתי. בתחילה חושב האדם על עצמו בלבד, אחר כך הוא בודק באיזו מידה הוא חושב על עצמו ותוהה אם זה מרחיק אותו מרוחניות. גם ב"חשיבה על עצמי" ישנן הבחנות רבות, וביניהן השאלה ממה בעולם הזה האדם רוצה למלא את עצמו, אם הוא רוצה למלא את עצמו בתאוות קטנות או גדולות, אם הוא חושב רק על עצמו ולא איכפת לו מאחרים עד כדי כך שהוא יכול להורגם או לסחוט מהם משהו, או שהוא כבר יודע להתחשב בהם, וכולי. ישנם כל מיני מצבים, כל מיני דרגות.

 

אחר כך האדם מתחיל לחשוב: "לא כדאי ליהנות מהעולם הזה, יש עולם הבא. אני רוצה ליהנות מרוחניות". מתי הוא חושב כך? כשיש בו משהו מרוחניות, כשיש נקודה שבלב. אם מתחילה נקודה שבלב, במקום תענוגים דעולם הזה, האדם רוצה לקבל תענוגים דעולם הבא.

 

ואז מתחיל זמן ההכנה, שבו אדם מתחיל לקבל תענוגים רוחניים לכאורה. הוא רוצה בהם, האור המקיף מאיר לו שיש תענוגים ברוחניות, והוא גם תופש את מקצת הטבע של הבורא, על מנת להשפיע.

 

כשאור מאיר, הוא תמיד נותן גם קצת מהטבע שלו, על מנת להשפיע. אז בתוך ה"לא לשמה" - "לא לשמה" זה כשאדם רוצה לעצמו תענוגים מהבורא, מהרוחניות - האדם תופש קצת מהארת האור מקיף, תופש קצת "לשמה". האור, פנימי או מקיף, מאיר תמיד יחד עם התענוג ונותן הרגשה של טבעו.

 

מתוך הטבע של האור שאדם תופש, מתוך החן דקדושה, הוא כבר מתחיל להרגיש שישנו משהו אחר, ושטוב יהיה אם יימצא בנקודה הזאת של חן דקדושה בלי כל יתר התענוגים של העולם הזה. למה טוב יהיה? כי האור נותן לו הרגשה שזה הדבר הטוב ביותר - שהוא מנותק מכל הבעיות, מכל הצרות. בינתיים הכול ב"לא לשמה", אבל כבר חן דקדושה. גם בשלב הזה ישנם הרבה מצבים, ואחר כך מגיע מצב - "לשמה".

 

מהו שכר של עולם הבא?

האם כל אדם יודע מה הוא שכר עולם הבא? לשם מה הוא מתייגע בעולם הזה? העולם הזה דומה למסדרון, וכשנכנסים דרכו לעולם הבא, מקבלים שם כל מה שמרוויחים בעולם הזה. הכן את עצמך עכשיו, קבל אחר כך. בעולם הזה אי-אפשר לקבל שום שכר. אין שכר בעולם הזה, רק בעולם הבא, ככתוב: "שכר מצוה בהאי עמלא ליכא".

 

הבעיה היא באופן הפירוש של "עולם הזה" ו"עולם הבא". ב"עולם הזה" הכוונה לאדם הנמצא בכוונות על מנת לקבל, ב"עולם הבא" הכוונה שאדם נמצא בכוונות על מנת להשפיע. ושניהם, כותב בעל הסולם באחד המכתבים, גם "עולם הזה" וגם "עולם הבא" אדם משיג בזמן שהוא חי, בזמן חיותו בעולם הזה, רק אלה שני המצבים, בלי מסך ועם מסך.

 

למה לומדים קבלה לפני המחסום?

לפני מחסום לומדים קבלה, מפני שבעזרתה ניתן לרכוש מסך, כוונה "לשמה". זאת הסיבה היחידה ללימוד, העיקר שיביא "לשמה". לא חשוב האמצעי, יהיה זה ספר הקבלה או כל ספר אחר, אפילו ספר ילדים. נדרש אמצעי כדי להגיע ל"לשמה", ורק הקבלה היא האמצעי המתאים.

 

בעל הסולם מסביר, שלימוד בספרי הקבלה, מכל הספרים הקדושים, מעורר אור מקיף הגדול ביותר. אפשר לעורר אורות מקיפים על ידי קריאה בכל ספרי הקודש כי כל הספרים הללו נכתבו מדרגה רוחנית, ואדם שמתקשר אליהם בכוונה להגיע באמצעותם "לשמה", לרוחניות, מאותו מקום מאיר לו אור מקיף. מכל הספרים הקדושים: תנ"ך, גמרא, ספרי דינים והלכות, אגדות, נביאים, וכולי, שפת הקבלה וספרי הקבלה מעוררים אור מקיף הגדול ביותר, ולכן משתמשים באמצעי הזה.

 

האדם צריך קבלה כי הוא צריך אמצעי לאור מקיף. למה? כי אור מקיף מביא מסך, מביא כוונה "לשמה", והכול יודעים ומבינים שיש להגיע ל"לשמה". הבעיה טמונה בפירוש של "לשמה" ו"לא לשמה".

 

האם חומר הלימוד משתנה ברגע שאדם עובר מחסום?

אחרי המחסום חומר הלימוד הופך למציאות עצמה. למה הכוונה שאחרי המחסום יש לאדם מסך בגודל מסוים? נניח שיש לאדם מסך על כל הכלים שלו, ובזמן שהוא לומד וקורא, המסך שלו עובד בתוכו בהתאם למה שהוא קורא, כי הוא מקושר לספר, לאור מאותה המדרגה שבה הספר נכתב. האור הזה בא למסך שלו והם פועלים יחד, ממש מבצעים את מה שהוא קורא, והאדם נמצא כנוכח באותן פעולות.

 

זה לא שהאדם יודע איך לעשות זאת, אלא זה פשוט נעשה בו. הוא כאילו נמצא בהצגת תיאטרון או כאילו קורא בספר קסמים שבו על הדף הנקרא מופיעים שחקנים ומתחילים להציג, והכול בצבעים חיים. האדם מיד חי את המציאות הזו שהוא קורא עליה. הוא משיג אותה מיד.

 

במצבו הנוכחי אם אדם מתכוון נכון בזמן הלימוד, הוא משיג אור מקיף. הוא לא ממש מרגיש איך הוא מאיר אליו או עד כמה הוא מאיר משפט מסוים לעומת משפט אחר. הוא יכול לעבור על עמוד שלם ב"תלמוד עשר הספירות", והאור המקיף ישתנה בכל מיני אופנים והוא לא יחוש בכך.

 

האדם הוא כמו חתול שנמצא בחדר של מוסיקאי הכותב סימפוניה. הוא שוכב לו בפינת החדר ולא אכפת לו מדבר, כאילו לא שומע כלום, ומה שהוא שומע אינו משמעותי עבורו. הוא פשוט נמצא בדרגה אחרת. המוסיקאי מפליא בביצועיו - והחתול ישן ולא מרגיש כלום. כלומר, כשאור מגיע למסך כבר לא כאור מקיף, אלא כאור פנימי, האור והמסך מבצעים את הפעולה. בפעולות הללו יש סדר מופתי, נותנים לאדם דוגמה איך לבצע, והוא מבצע.

 

מה קובע את קצב ההתקדמות בזמן ההכנה?

רק תשומת לב תקבע את קצב ההתקדמות בזמן ההכנה. אפשר לעבור על הדברים הללו מתוך חצי שינה ואפשר להיות רגיש מאוד. קצב ההתקדמות ועומקה נקבע על ידי החדות, הכיוון, היחס ללימוד. צריכים לראות בלימוד אמצעי. לא צריך לדעת מה כתוב על הדף, יש לרצות לדעת, לרצות לפרש את הכתוב לעומק כדי שייתן לי עוד הבחנות, עוד תוספות שאוכל לצרפן לחיפוש הרוחניות, לא לחיפוש הידע.

 

למה כותב בעל הסולם שיש לשנן הגדרות אלף פעם ולדעת אותן בעל פה? כי הוא רוצה שלאט לאט הלומד יכניס לראשו שאת מה שהוא קורא יש לפענח אחרת, באופן רוחני. למשל, אם הוא קורא על "עיגול", שידמיין מיד במקום המילה "עיגול" את התכונה שנקראת עיגול, ולא את הצורה עצמה. לכן הוא אומר: "דע את ההגדרות בעל פה", כדי שהלומד יידחף לפירוש פנימי ועמוק יותר.

 

התעמקות בלימוד כדי להגיע להבחנות פנימיות, ודרישה מהלימוד שיביא "לשמה" סוללים לאדם את הדרך.

 

איך אפשר לשבת מול הספר, לדרוש מהבורא תיקון ויחד עם זאת להיות בשלמות?

בזמן הלימוד יש להיות בשלמות. לימוד תורה הוא לימוד אור (תורה - ‎אור). אם נרצה שהאור המקיף יאיר עלינו בעוצמה, יש לשאוף למרב השתוות הצורה איתו. האור מושלם, שלם, גבוה, עליון, על מנת להשפיע, ללא שום יחס לעצמו, נתינה מוחלטת. על האדם כאילו להתנתק מעצמו, לא לחשוב על עצמו, להתכוון כמה שיותר אל האור, ובהתאם לכך האור יתקרב אליו. כך לפי זכות הכלים.

 

ויש עניין נוסף. איך ימשוך האדם את האור וידרוש אותו אם לא יחשוב על עצמו, על הצרה שלו, על מה שהוא רוצה שיתקן או על המצב שהוא נמצא בו? מדובר כאן בעביות הכלי. במה לבחור, בשלמות או בחיסרון? גם בזה וגם בזה.

 

בקבלה לומדים שבכל מצב יש עביות וזכות גם יחד, שני קצוות, מלכות וכתר, מלכות מושכת את האור, כתר מקבלת את האור.

 

ולכן אומרים שיש להתכונן לזה עוד לפני שניגשים ללימוד. על האדם להכין את שתי הנקודות הללו. עליו לדעת היטב ולברר לעצמו את השאלה לשם מה הוא בכלל צריך את זה. "מה הטעם בחיינו?"זה מצד אחד, ומצד אחר לדעת גם את התשובה על כך - "טעמו וראו כי טוב ה'", שהאור שיוכל למשוך על ידי הלימוד יפתור את כל בעיותיו ויביאו לפסגה.

 

כלומר, על האדם לחשוב קודם הלימוד גם על עצמו וגם על רוממות הנותן - ואז לגשת ללימוד. לאט לאט יהיו שתי הנקודות הללו לאחת בזמן החיבור בינו לבין הבורא, אף על פי שהן מנוגדות. רק אם משתמשים במלכות כמו בכתר - הם מתחברים, ואז אין באדם פיצול פנימי, התנגדות וקוטביות.

 

האם הסיפוק מעבודה רוחנית ומהתקדמות פסול?

עלינו להרגיש סיפוק גם מהעבודה שאנחנו נמצאים בה, אחרת לא נודה לבורא, נקלל אותו. זה מצד אחד. מצד אחר על האדם להבין היכן הוא נמצא כדי להכין את הכלים להתקדמות, הלאה לתיקון. רב"ש כותב: כל דבר, כל הבחנה והבחנה כוללת בתוכה שני מצבים קוטביים, מנוגדים, וצריכים להתרגל לכך, וגם ההפך, לא להתרגל לכך, לחפש את שני המצבים הללו, וככל שמבררים את שניהם זה כנגד זה, הם גדלים ומתרחקים זה מזה, וזהו סימן לכך שהבחנת בדברים הללו ואתה מוכן להתקדם.

 

ואם אדם לא שם לב לכך ולא מורגשת בו שום התנגדות בין ההבחנות הללו, סימן שלא בירר שום נקודה בעבודה. לכן אין טעם להתפלא כשמגלים שבכל מצב יש תמיד סתירות ובלבולים בין ההבחנות, והן נאבקות זו בזו ומפריעות זו לזו והדברים לא מסתדרים. זה נורמלי. זה דווקא נכון וטוב. האדם הפשוט בורח מהמצבים האלה, ומי שעוסק בעבודה פנימית צריך לא רק להסכים איתם, אלא לחכות שיבואו לו מצבים כאלה. "כי מציון תצא תורה" - עד כמה שיוצאים מהקדושה, מזה באה התורה. דבר והיפוכו, עד גמר התיקון.