שיחות על שלבי הסולם

שיחה (21.6.02) על מאמר: "מהו שכהן גדול ייקח לאישה בתולה, בעבודה"

הרב"ש, שלבי הסולם כרך ב' - ויקרא, פרשת אמור, עמ' 141

 

המציאות כוללת שני חלקים: בורא ונברא, ולא יותר. מה שנדמה לנו כעוד חלקי מציאות, גם בגשמיות וגם ברוחניות, אין להם קיום בפני עצמם. כפי שבעולמנו יש דומם, צומח, חי, מדבר, והמדבר שהוא האדם שולט על כל יתר המציאות, או לפחות המפותח ביותר בכל המציאות, כך גם ברוחניות יש דומם, צומח, חי, מדבר, כשהמדבר הוא הנשמה, היא המפותחת ביותר והיא השולטת בכל חלקי המציאות הרוחנית.

 

הבורא ברא רצון לקבל. כדי שהרצון לקבל יתנתק מהבורא, יהיה עצמאי, עליו לעבור ארבע בחינות התפתחות, שנקראות "ארבע בחינות דאור ישר". לכן כולל בתוכו הרצון לקבל עצמו ארבעה סוגי רצון, החל מרצון קטן שנקרא דומם, דרך רצון גדול יותר שנקרא צומח ורצון גדול עוד יותר שנקרא חי, והגדול מכולם שנקרא מדבר. רק המדבר הוא הרצון לקבל העצמאי.

במה הרצון לקבל הזה עצמאי? בזה שהוא מנותק מהבורא ומרגיש את הרצון של עצמו. מה פירוש "מרגיש רצון של עצמו"? הוא מרגיש את עצמו כחיסרון ומרגיש שהבורא הוא מקור התענוג שלו. הרגשת הבורא בתוך הנברא, בתוך הרצון הזה, בתוך הנשמה, נקראת "אור" - האור הרוחני. הבורא הלובש דמות נברא, מידת ההתלבשות שלו בנברא, נקרא "הרגשת החיות", "חיים".

 

כלומר, הנברא הוא המקבל והבורא הוא הנותן. אמנם מאוחר יותר הנברא עושה תיקונים והופך דומה לבורא, אבל ההתאמה הזאת מתרחשת רק מפני שהנברא רוצה להידמות לבורא - הוא לא יכול לשנות את טבע המקבל שלו, הוא מקבל בכוונה על מנת להשפיע, שזה ממש כמו הנותן. לכן, הנברא כלפי הבורא נקרא תמיד נקבה, נקב, חיסרון. את הנקביות הזאת הבורא רוצה למלא כדי שהנברא ירגיש תענוג, טוב ועונג, שלווה ושלמות.

ואז, כדי שהנברא אכן יגיע למטרת הבריאה, שהיא הרגשה של טוב ועונג מוחלטים, הרגשה נצחית, מושלמת, על הנברא לעבור בעצמו סדרי התפתחות מקצה לקצה: להרגיש עד כמה הוא מנותק מהבורא, כמה הוא הפוך ממנו, כמה חסר אונים הוא, ומשם להתקרב לבורא, לתקן את עצמו, לבקש ממנו תיקון ומילוי וכך להתקדם עד להשתוות עם הבורא.

 

אלה שלבי ההתפתחות של נשמת הנברא, לא של גופו הפיזי. הגופים סתם נולדים, מתבגרים, מתים, נרקבים ודי. הם לא נחשבים. מדובר בהתפתחות הנשמה מגלגול לגלגול, מדור לדור. וכל דור הוא אותן הנשמות, שבאות שוב ושוב כדי להשתפר ולהגיע לשיא התפתחותן.

שלבי ההתפתחות הללו מומשלים בתורה לנשים. בעיקר בגמרא, ששם מדברים על התפתחות הנשמה בשפה של דינים והלכות. יש מסכת נשים, מסכת נידה וכולי. חלקים רבים בגמרא דנים בנושא נשים, מפני שמינים שונים של נשים הם מצבים פנימיים שהנשמה עוברת בזמן התפתחותה. פעם האדם נקרא סתם "אישה", פעם הוא מכונה "אשת בעל", פעם הוא נקרא "גרושה", פעם "כלה", פעם "זונה" וכדומה. כל פעם מדובר במין אחר.

 

בספר "תלמוד עשר הספירות" בחלק ט"ו, לומדים על התפתחות הנשמה, ושם כתוב שקיימות שבע דרגות בהתפתחות האישה מילדות לבגרות. אמנם כל זה כתוב בשפה של העולם הזה, אבל גם האר"י וגם בעל הסולם עוברים אחר כך לשפת הקבלה ומראים איזה מין אישה מייצגת כל רמה בהתפתחות הנשמות. נשמה המתפתחת עד דרגה מסוימת נקראת בוגרת, מתפתחת עוד יותר - נערה, עוד יותר - אישה, עוד יותר - כלה וכדומה.

 

בכל התופעות בעולם הזה יש לחפש בכל האופנים של כל מין ומין את השורש הרוחני כנגדו. כי כל מה שיש בעולם הזה הוא העתק של העולם הרוחני. כל הנעשה בעולם הזה, מה שמתקדם, מה שמתחלף, הוא כמו צל, תוצאה הכרחית של העולם הרוחני. ביטוי גשמי שלו. בעולם הזה אין דבר שהוא חדש, כל חידוש הוא בעולם הרוחני, שמועתק לעולם החומר. התופעות המתרחשות בעולם העליון נעתקות בעולם הזה בהתאמה לארבע הרמות של החומר: דומם, צומח, חי, מדבר.

ומכך לומדים אילו תהליכים עובר אדם המתקדם ברוחניות, כשההתקדמות מסומלת במיני נשים. וישנם גם גברים. מי הם? גם "גבר" וגם "אישה" נמצאים באדם אחד:

"אישה" - הרצון לקבל של האדם.

"גבר" - הרצון להשפיע של האדם, שמתפתח מהנקודה שבלב והלאה.

ככל שיש לאדם רצון להשפיע, יכולת להשפיע, מסך, שזה נקרא גבר, התגברות, כך הוא יכול לקחת את הרצון לקבל שלו ולעבוד איתו עם המסך הזה, כדי לקבל על מנת להשפיע, וכך להגיע להתאמה לבורא.

לכן, כנגד כל סוג התגברות יש נוקבא, רצון לקבל של האדם. אפשר גם לקרוא לזה קו ימין וקו שמאל, או מסך ועביות.

 

רב"ש מסביר, שכל מצב ומצב קובע איזה רצון לקבל יכול להתאים לו. וישנן הגבלות, כמו למשל, שלכהן הגדול אסור לשאת אישה גרושה. מדוע? מפני ש"כהן" זאת מדרגה עליונה, מדרגה חדשה, שבה יש לקחת רצון לקבל חדש ולעבוד עמו. וכן כל הדינים וההלכות, איך להתגרש, איך להתחתן, ענייני חופה, ענייני נידה, כל העניינים האישיים בין גבר לאישה, כולם נובעים מהחוקים שבין מסך ועביות בעולם הרוחני.

 

מה שנקרא בקבלה בפשטות כלי ועליו מסך, הוא עניין האישה ובעלה בעולמנו. כמובן, ההבדלה בין גבר לאישה והיחס ביניהם כפי שמופיעים בעולם שלנו, הם חלק קטן מאוד ממה שמתרחש ברוחניות.

מי שנכנס לרוחניות ומתחיל להרגיש את העולם הרוחני, אכן רואה את ההעתקה מרוחניות לגשמיות, רואה עד כמה הדברים המתרחשים ברוחניות גדולים, רואה את כל פרטיהם, מה מתרחש בין חלקי הבריאה שבאדם, בין הנשמה שלו לבין הרצון לקבל שלו. הוא רואה גם את ההעתקה לעולם הזה, ובהתאם לכך איך הוא יכול לשנות את הגשמיות שלו באמצעות שינוי היחס בין הימין והשמאל ברוחניות. זה נקרא קבלה מעשית.

 

האם גם בזמן ההכנה, לפני המחסום, ניתן לזהות את כל המצבים הללו?

בזמן ההכנה מתחילים "להריח" את המצבים. הם כבר משהו שניתן לחוש בו מרחוק. מה פירוש "זמן ההכנה"? כשהאדם מתקדם עוד ועוד לאור מקיף גדול יותר ויותר. או ההפך, ככל שהאדם נותן יגיעה, כך האור מקיף מאיר עליו יותר.

 

מצד אחד האדם מרגיש את המעמד שלו אל מול הרצון לקבל שלו, שהוא בלתי נסבל. מצד אחר, הוא מרגיש בעליות משיכה גדולה יותר לרוחניות, ובירידות עשויה להופיע רתיעה מרוחניות, אבל ממש לקראת המחסום זה הופך להיות רק משיכה ותשוקה. בהחלט ניתן להבדיל את המצבים, פחות או יותר, כמו מתוך דמדומים. אדם הקורא ספרים מתחיל לתאר לעצמו למה זה עשוי לִדמות, איך זה, פחות או יותר.

 

האם יכול מקובל להבחין טוב יותר במצבים של העולם הזה?

נהוג לחשוב שמקובלים הם אנשים מפולפלים המבינים בגשמיות. נדמה כאילו מקובל המגיע לעולם הרוחני ורואה שם את כל השורשים, חייב כנגד זה לראות בעולם הזה את פרטי הפרטים של המציאות. הוא אכן יכול לעשות זאת, אבל זה לא מעסיק אותו. הוא יכול לראות בדיוק עד לפרט האחרון איך מתנהל תהליך הבריאה, את המחשבות והחשבונות של האנשים, את מה שמתרחש בתוכם ומחוץ להם, אבל הוא לא יורד לפרטים הללו. מקובל נראה לפעמים נאיבי וילדותי מאדם רגיל, המתעסק רק בענייני העולם הזה.

 

האם מקובל מרגיש באיזה מצב "אישה" (נוקבא) הוא נמצא, ומה מותר ואסור לו לעשות במצב הזה?

מי שנמצא ברוחניות מכיר את המצב שלו ואת כל המצבים שעבר. אמנם המצב הבא שלו הוא למעלה מהדעת בשבילו, אבל את הדרגה שלו הוא יודע, וכל הסיבות, כל מה שמתרחש בו, הקשר עם הבורא, כולם נמצאים אצלו ככלים.

 

אדם הנמצא במדרגה מסוימת יודע לפי מצבו מה מותר ומה אסור לו, ומה עליו לעשות. הוא כותב את שהוא יודע. כך כתבו את הגמרא, את התלמוד הבבלי ואת התלמוד הירושלמי. מקובלים כתבו מתוך ההשגה שלהם, אך בשפת העולם הזה. אחר כך, וגם לפני זה, באו מקובלים וכתבו אותו דבר בשפת הקבלה. באו נביאים וכתבו את זה בשפת האגדה, או הנבואה. ומשה כתב את ההשגה שלו בשפת התורה, בשפה המדוברת. אבל כל אחד מהם כותב מתוך חוויית הרוחניות שלו, מתוך מה שהוא מרגיש בעולם העליון, מתוך הגילוי כיצד פועלים עליו החוקים החלים שם.

 

ישנם גם כל מיני סוגים של נשמות. ישנם עשרה סוגים עיקריים, עשר ספירות. עשר תכונות יסודיות שבמציאות. בעיקרון, יכולים להיות עשרה סוגי נשמות. כמו שבעולם הזה מבדילים בין ארבעה סוגי אופי, שהם כנגד ארבע בחינות (הם מתחלקים אחר כך לעוד שישה-עשר סוגים, ארבעה כפול ארבע): אוהב חיים, דיכאוני, רגשני, אדיש.

 

ומי שנמצא ברוחניות רואה את הרוחניות גם מנקודת המבט של הטבע האישי שלו, מהנשמה שלו, ולכן ישנם אופני השגה שונים. כלומר, אם שני מקובלים נמצאים באותו מקום, כל אחד מהם מרגיש קצת אחרת, לא מפני שהמציאות לא מובנת להם, אלא מפני שמבנה הנשמה שלהם שונה, אז הם מבינים ומרגישים קצת אחרת.

בגמרא מביעים את כל האופנים, ומתוך כך מתגלה מעין ויכוח, התנגשויות בין דעות וכדומה. אבל ההתנגשות אינה התנגשות של ממש, שבה מאשימים או שופטים מישהו.

הסיבה לכך היא, שבגמר התיקון הכול מתקבץ יחד, אבל לפני גמר התיקון הם רוצים להראות עד כמה הדברים הללו מנוגדים, וכל מקובל הוא מפותח ועשיר על פי אופיו.

 

מדוע כתוב שלכהן מותר לשאת רק "אישה בתולה" ואסורה עליו כל "אישה" אחרת?

המילים אסור ומותר מכוונות לכך, שלפני גמר התיקון יש לאדם רצונות שאינו יכול לעבוד איתם, והוא עושה עליהם צמצום. יש לו רצונות שהוא יכול לעבוד איתם בכל מאת האחוזים, רצונות מתוקנים, ויש לו רצונות שהוא יכול לעבוד איתם באופן חלקי.

 

בהתאם לכך אומרים שזה אסור וזה מותר. כך זה מתחלק. כלומר, אסור ומותר הם כלפי מסך ורצון לקבל. בקבלה אין דבר פרט לכך.

 

אם משהו לא ברור, מוכרחים לתרגם מכל שפה אחרת לשפת הקבלה, כי היא שפה טכנית שאי-אפשר לטעות בה. מהשפה הטכנית האדם מוכן ומסוגל לחזור ולהשתמש בכל שפה אחרת. למשל, כשלומדים גמרא, אם מתבלבלים ולא מבינים, מאבדים קשר עם כל שנאמר ברוחניות, כדאי לחזור לרוחניות, לשפת הקבלה: בחינות, הבחנות, ספירות, מסך, ורק אחר כך לחזור שוב לשפת הגמרא.

 

האם אפשר להגיע למדרגות רוחניות לפני המחסום?

"מחסום" הוא המדרגה הרוחנית הראשונה. היא נקראת מחסום מפני שאדם העולה לדרגה הזאת, למדרגה הזאת, כבר לא יורד לעולם הזה. גבול ההשגה העליון שלו נמצא כבר ברוחניות. "מחסום" נקרא המסך הראשון, הזעיר ביותר, שאדם מקבל.

 

האם לאדם לא נשוי אין רצון לקבל?

ברוחניות אין אדם "לא נשוי", כי הרצון לקבל המתוקן נקרא "אישה", ואדם הלוקח את הרצון לקבל ומתקנו כך שיוכל לקבל בו אור עליון, צריך לעבור את שלבי התיקון של הרצון לקבל. אז הרצון לקבל שבו נולד עם המסך הראשוני, אחר כך גדל, ואז הוא "אישה" הנקראת בתחילה "תינוקת", אחר כך באים שלבים כמו "קטנה", "בוגרת", "נערה", עד שהיא מגיעה למצב שבו האדם הלא נשוי כאילו יכול להתחתן איתה. זאת אומרת, קו ימין עם קו שמאל, מסך עם הרצון לקבל, כבר יכולים להיות בחיבור אחד.

 

אז האדם מתקן אותה להיות "מקודשת לו", שייכת לו, הוא מתקן את החלק מהרצון לקבל שלו כך שיוכל לצרף אותו למסך. אחר כך הוא עושה "חופה". "חופה" היא המסך הכללי, הכולל את שניהם. ואז הוא עושה זיווג עם האור העליון, שזה נקרא שהוא מזדווג איתה וממלא אותה באור העליון. כלומר, זה מסך וכלי קבלה.

 

ברוחניות לא יכולה להיות דרך פעולה אחרת. לומדים על כל הדברים הללו ב"תלמוד עשר הספירות". כי כנגד זה, בגשמיות, נוהגים לעשות אותם דברים. כשאדם עושה פעולות רוחניות, הוא מרגיש שהוא יכול לצרף אליהן פעולה גשמית, ונדחף לעשות זאת. בכך הוא קושר יחד את שני העולמות. אדם שרק לומד ועוד לא נכנס לרוחניות, ועדיין לא עושה שום פעולה רוחנית, לא יהיה לו עדיין דחף לעשות פעולות גשמיות, אלא אם כן יעשה אותן מטעמי חינוך, הרגל, או יעשה ולא יעשה לסירוגין.

 

כלומר, הקיום ברוחניות דוחף את האדם לעשות גם בגשמיות, מפני שהוא רואה את הפעולה הזאת בצורתה המושלמת, מפני שהוא מתקיים גם פה וגם שם. ועדיין, אין חובה לנקוט פעולות גשמיות.

כלומר, איננו נמצאים תמיד בהתאמה בין גשמיות לרוחניות. זה לא שאדם מגיע לדרגת כהן ברוחניות, ופתאום מתחיל להתנהג גם בעולם הזה כמו כהן, או שאדם מתגרש מ"אישה" רוחנית ועכשיו עליו להתגרש גם בעולם הזה. אבל מקובל שהתחתן בעולם הרוחני, מוכרח להתחתן מיד גם בעולם הזה. זה שייך לרוחניות שלו.

 

האם יש הרגל ברוחניות?

ברוחניות אין הרגל כמו בגשמיות. הרוחניות היא התחדשות מתמדת. הרצון לקבל מתחדש כל הזמן, ויש לעבוד על הרצון לקבל החדש - לתקן אותו ולמלא אותו - ושוב הרצון מתחדש. האדם נמצא כל הזמן בעלייה, הוא כל הזמן אדם חדש. והגשמיות, מפני שהיא דומם, לא משתנה, ולכן יש בה הרגל.

 

אם אדם מתרגל למשהו, זה נרשם אצלו כ"רשימו", ולפי הרשימו הזה האדם כל הזמן חוזר על אותם הדברים, אף על פי שהוא כבר לא מרגיש בהם טעם. הוא מוצא טעם רק בחזרתיות הזאת, בקיום אותם הדברים כל הזמן. אבל ברוחניות הרשימות מתחדשות, ולכן כל פעם מדובר בעבודה חדשה, דבר חדש, השגה חדשה, טעם חדש. ממש אדם חדש.

 

האם גם החיים עם האישה הגשמית משתנים?

אדם העומד להינשא או כבר נשוי, שמתחיל ללמוד קבלה או כבר לומד קבלה, ודאי שחייו עם האישה ישתנו. כמו שהוא משתנה, החיים עם האישה שלו משתנים. לכן גם הנשים לומדות ועובדות בקבלה, ויש ביניהן קשר פעיל ועזרה הדדית, כדי להיות בהתאמה לבעליהן הלומדים. כעיקרון, אישה אינה חייבת בכל אלה, אבל זה עוזר ומועיל.

 

באיזו מידה משפיע הקשר הזוגי על ההתפתחות הרוחנית?

ישנו קשר בין התפתחות רוחנית והתפתחות גשמית, כי שתיהן מתלבשות זו על זו. ובינתיים מגשמיות אנחנו באים לרוחניות, וודאי שהגשמיות פועלת. למעשה, החלק הגברי שבמציאות שייך לבורא, ויורד לנברא רק כדי לתקן את הרצון לקבל. מסך הוא תוצאה של האור, הרצון להשפיע הוא תוצאה מכך, שבשבירת הכלים תכונות הבורא נפלו בתוך הרצון לקבל.

 

כלומר, אם נרד לעומקם של הדברים, הגבר מרגיש את עצמו עצמאי בעולמנו, אבל בסופו של דבר האישה היא המניעה את הגבר לעשות את כל הדברים בעולם. וכשלגבר יש שאיפות להשיג השגים ולהתקדם, ואפילו אינו נשוי, זה מפני שבתוכו יש חיסרון של אישה, חיסרון נשי המחייבו להיות גבר. כך הם הדברים אם ירצה בכך ואם לאו. אם לא כך היה, הגברים היו מרחפים, חסרי קרקע ושורשים. דבר זה ידוע היום גם לפסיכולוגים. וזה מפני שביסודה של המציאות, הגבר והאישה צריכים לשרת זה את זה, זה כנגד זה.

 

מהו המושג "מלכות שמים"?

כשאדם מגיע להכרה שהבורא שולט שליטה מוחלטת בכל הרצונות שלו, במודעות שלו, במחשבותיו ובכל מה שיש בו, זה נקרא שהגיע להכרת מלכות שמים. באיזו מחשבה והכרה הוא הגיע לזה? ב"אני" שלו, שבדרך פלאית כלשהי כאילו לא נמצא בשליטת מלכות שמים. והבורא בכל זאת נתן לו אפשרות להכיר בו.

 

אם ניקח כדוגמה חתול, החתול נמצא במלכות שמים באופן מוחלט, כי הטבע פועל עליו מלמעלה ולא משאיר לו שום חופש בחירה. לאדם ניתנה נקודה מחוץ לשליטת הבורא, שנקראת "יש מאין", ומתוך נקודה הזאת האדם מתחיל לאט לאט להכיר את טבעו. ואז אם הוא מגיע להכרה, שהיא השגה גדולה מאוד, שבכל "האני" שלו שולט הבורא, זה נקרא "מלכות שמים".

 

האדם יכול להתייחס להכרה כזאת באופן שלילי או חיובי, מקצה לקצה. פרעה אומר: "מי ה' אשר אשמע בקולו", ה"פרעה" הוא כל הרצון לקבל הלא מתוקן של האדם, שהוא מאה אחוז מנוגד למלכות שמים - "מי ה'?" מה פתאום עלי להימצא בשליטתו? ויש גם ההפך, ש"פרעה" המתוקן, בגמר התיקון, נכלל במלכות שמים מרצונו, ורוצה, כמו שכתוב, "אחור וקדם צרתני". הסוס ורוכבו מתואמים בכל תנועותיהם.

 

האם מגיעים ל"מלכות שמים" רק בגמר תיקון?

למלכות שמים מושלמת מגיעים רק בגמר התיקון, לכן זה נקרא "גמר התיקון". לפני כן יש עדיין הבחנות שונות ורצונות שאינם נכללים עם הבורא באותה הפעולה ובאותה המחשבה.

 

מה יהיה שונה בגמר התיקון מהמציאות הנוכחית?

עד גמר התיקון - אפשר לדבר על מה קורה עם אדם שעולה במדרגות רוחניות. האדם לא משתנה בחיצוניותו. כמובן, אם כולם מתקדמים לגמר התיקון, העולם נעשה מתוקן יותר, בריא יותר. אמנם דבר ידוע הוא שהמקובלים סובלים מאוד בעולם הזה עד יומם האחרון, לא טוב להם כאן, אבל זאת מפני שהם נכללים עם יתר הנשמות וכאילו נדבקים מהן בנגיפים, כלומר רצונות לקבל, ומתקנים אותם יחד ומכינים תיקון לכל יתר הנשמות. לכן הם נדבקים בכל מיני מחלות וצרות, ולכן גם הם עוברים שלבים כאלה.

 

הגיוני שאדם המתקדם לרוחניות, שמרגיש יותר אור עליון, יהיה בריא, שמח ונאור יותר, ככל שהוא מתקדם. מצד אחד, הוא באמת כזה. מצד אחר הוא מרגיש את כל צער העולם שאינו מתוקן עדיין, ובשל כך הוא עדיין מעורב בכל הצרות העולמיות, לא האישיות.

 

לכן, עד גמר התיקון אפשר איכשהו לדבר על השלבים הללו ולהבין איך הם מתרחשים בעולם העליון, אפילו בשלב ההכנה, ממצב ההכנה. לא ניתן להבין שלבים מתקדמים יותר. כתוב: "עולם הפוך ראיתי". זאת אומרת, אדם שעובר את המחסום רואה דברים הפוכים לגמרי ממה שראה וידע קודם לכן, כי כל הרצונות שלו מקבלים כלי חדש, הראייה שונה, בעל מנת להשפיע ולא בעל מנת לקבל, והוא רואה מחוץ לעצמו. לעומת קודם לכן, כשראה רק בתוך עצמו.

 

איננו מסוגלים לתאר את מה שקורה בגמר התיקון. במאמר שנקרא "הסתר וגילוי פנים", בעל הסולם מדבר על ארבעה מצבים: בזמן הסתר אדם רואה את כולם בראייה מסוימת. בזמן הגילוי הוא רואה אותם אחרת לגמרי. ולא רק שרואה אותם אחרת לגמרי, אם קודם לכן ראה את החבר שלו כטוב, אחר כך כרע, את השינוי בין טוב ורע עוד אפשר להבין, מבינים שהראייה שלו כאילו השתנתה. אבל איך ייתכן שקודם הוא רואה אותו כעני מרוד ועכשיו הוא רואה אותו כעשיר ומאושר?

איך ייתכן שמצב אובייקטיבי, של מישהו הנמצא מחוץ לי, ישתנה? איננו מבינים עד כמה ראייה רוחנית משנה את המציאות. יש כאן משהו שלא ניתן להעביר במילים. על אחת כמה וכמה לא ניתן להסביר את גמר התיקון ומה שקורה אחריו.

 

אחרי גמר התיקון זה נקרא "סתרי תורה", שעל זה לא מדברים ולא כותבים. "אסור" הכוונה היא תמיד שאי-אפשר. אין דבר כזה אסור. פשוט אי-אפשר להעביר נכון את הדברים כך שכולם יבינו, ובגלל זה אומרים "אל תעשה", כי אתה עלול לבלבל אנשים בתיאורים סובייקטיביים ומוטעים. הם יתבלבלו בדרכם, לא תהיה בזה תועלת ולא ייגרם שום דבר טוב בכך. לכן מקובלים, למרות כתיבת הספרים שלהם, מסתירים הרבה דברים בתוכם כדי לא לבלבל את האדם. אנו נמצאים עדיין בצד הזה של המחסום, ולא מסוגלים להבין אותם, לכן הם מסבירים רק עד כמה שהם יכולים.

 

על "גמר התיקון" אפשר ללמוד מעט מהמאמר "דור האחרון" של בעל הסולם. הוא מסביר שם דברים, אבל גם שם לא מדובר ממש בגמר התיקון. הדור האחרון לא גמר עדיין את התיקון. הוא מתאר את הדברים שיהיו בעולם שלנו, אבל הוא לא יכול להגיע לסיכום ולהביע מה יקרה בדרגה הרוחנית. בעל הסולם אומר, שלפי הפנימיות שהאנשים מקבלים, התיקון הפנימי על מנת להשפיע, חוק "ואהבת לרעך כמוך" יתפשט בכל העולם ויהיה לצו פנימי של כל אדם.

 

כפי שכרגע הצו הפנימי שלנו מורה לנו למלא את עצמנו הרבה ככל שנוכל במעט היגיעה האפשרית, בעתיד הדחף של כל אחד ואחד יהיה הפוך מזה, כולם ירצו לתת את מרב היגיעה לטובת כל העולם, ולקבל לעצמם לא יותר ממה שמקבל הפחות ביותר. זאת אומרת, הכול יתהפך לפי המסך, ולא לפי הרצון לקבל.

 

כרגע נדמים הדברים הללו לאשליה פרועה, אבל האור העליון משנה דברים מקצה לקצה בשיא הפשטות. אין קושי להגיע מהקצה שלנו לקצה השני, עלינו רק להיות מוכנים איכשהו לשינוי הזה. השינוי כבר בא, ואיננו מרגישים איך אנחנו משתנים, גם לא מי שיושב ולומד קבלה.