צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו.

כמה יש לבני אדם להסתכל בכבוד אדונם, ולא ייטו מדרכיהם לחוץ. (89)

~

אמרו חכמים, שוב יום אחד לפני מיתתך, כי בכל יום ויום צריך האדם לחזור בתשובה ולמסור רוחו אליו, שייצא באחד. כמ"ש, בידך אפקיד רוחי. (144)

~

עם הארץ נקרא בהמה. ואחר שיכניס את עצמו תחת בחינת אדם בתורה, יתקיים בו הכתוב, אדם ובהמה תושיע ה'. אם הוא כסוס, שאדונו רוכב עליו, והסוס סובל אותו, ואינו בועט באדונו. כך הוא צריך להיות, כסוס תחת התלמיד חכם. (60)

~

וכמו כל הכלים של ביהמ"ק, שנקראים קודש, כך כל אלו המשמשים את תלמידי חכמים נקראים קודש. ותלמידי הרב, שהם כנגד איברי הגוף של הרב, נקראים קודש קודשים. (67)

~

תלמיד חכם צריך לראות את עצמו שקול כנגד כל בעלי תורה, וכך צריך לשקול את עצמו מצד התורה, מצד נר"ן השכליים. ומצד האיברים של הגוף, מצד נר"ן הבהמיים, צריך לראות את עצמו שקול כנגד כל עמי הארץ. כמ"ש, לעולם יראה אדם עצמו כאילו כל העולם כולו תלוי בו. וע"כ יכוון בנפשו וברוחו ונשמתו לעשות אותם קורבנות עם כל בני העולם. והקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה. ובזה, אדם ובהמה תושיע ה'. (71)

~

כל אדם העוסק בתורה ושפתותיו דובבות תורה, הקב"ה מכסה עליו, והשכינה פורשׂת עליו כנפיה. ולא עוד, אלא שהוא מקיים את העולם, והקב"ה שמח עימו, כאילו ביום ההוא היה נוטע שמיים וארץ. (182)

~

אשרי הם העוסקים בתורה, שהם במדרגה עליונה יתירה על כולם.

מי שעוסק בתורה, אינו צריך לא לקורבנות ולא לעולות. כי התורה יותר טובה מכל, והיא קשר של אמונת כל, קשר המלכות. וע"כ כתוב, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. (186)

~

ובשׂר הקודש הזה, מלכות, הבוערת בכמה להבות מצד הגבורה, באהבת בעלה, ז"א, נשרפת באהבה, של אהבת ק"ש, באהבת הייחוד. אשר לילה ויומם לא תכבה. וחברים: בחייכם, אל תתנו דֳמי לו, להקב"ה, עד שהוא יהיה בשלהבת האהבה של ייחודו בק"ש, לקיים בו הכתוב, אש תמיד תוּקד על המזבח לא תִכבה. (151)

~

כי עימךָ מקור חיים, באורך נראה אור.

כי עימך מקור חיים, זהו שמן העליון הנמשך ואינו נפסק לעולם, השורה בתוך חכמה העליונה על הכול. כמ"ש, כי עימך, ששורה עימך באהבה שעל הכול, ואינו נפרד ממך לעולם. מקור חיים, בינה, כי חו"ב דבוקים יחד, בזיווג שאינו נפסק לעולם. ונקראת הבינה מקור חיים, משום שהיא המקור והמעיין של החיים, שהוא השפעת החכמה, חיים. להוציא החיים מן החכמה, בשביל האילן העליון, ז"א, ולהדליק הנרות של המלכות. וע"כ האילן, ז"א, נקרא עה"ח. אילן הנטוע ונשרש במקור החיים, בינה. (165)

~

שני נרות. אחד למעלה ואחד למטה. אם אדם מדליק אותו הנר שלמטה, ומכבה אותו הנר שלמעלה, עשן ההוא העולה מן הנר שלמטה, מדליק אותו הנר שלמעלה. כך העשן של הקורבן העולה מהקורבן, גורם להמשכת הארת החכמה למעלה, ומדליק נרות העליונים, ז"א ומלכות, ונדלקים יחד, ומתקרבות כל הספירות יחד בריח הזה, ומשום זה כתוב, ריח ניחוח לה'. (190)

~

ובצד שמאל עומדת מדרגה שמצד הטומאה, שנקראת מחשבה רעה, משום שהמדרגה שעליה היא רעה. כאן נמצאים כל הרצונות וכל ההרהורים הרעים שבעולם. ומחשבה הרעה עומדת על כל הרצונות האלו, שהאדם ייטמא בהם. במחשבה רעה זו נמצאות כמה מדרגות טמאות, וכולן עומדות לטמא האדם ברצונות ובהרהורים האלו של המחשבה הרעה. ואז נטמא האדם בהם, ומתדבק באותו הצד. ועל זה צריכים להקריב קורבן עולה להיטהר. וכשמקריב אותו, הוא צריך להטות רצונו אל המחשבה הקדושה. וכשעולה עשן מהחלבים ומהאמורים האלו, עולה תחילה לאותה מחשבה רעה, ולוקחת את כולם וניזונה מהם, כדי שלא תתקרב אל הקודש.

ואח״כ עולה עשן אחר דק. וכל העליונים, פרצופי הקדושה שבבי״ע, ומהם בעלי הדין, מתקבצים ונכנסים לִפְנַי וְלִפְנים, עד שמתאספים זה תוך זה, עד שעולים כולם, ויתכלל הכול זה עם זה, וישלימו זה על זה. וגוף מתקשר בגוף.

אז מעטר האדם הזה את רצונו, ברצונה של המחשבה הטהורה, ואז הכוהן מצד ימין, והלוי מצד שמאל, קושרים איברים באיברים, עד שאותה מחשבה טהורה עולה בין ימין לשמאל, ומתחברים זה עם זה, ומתקשרים זה עם זה, והיו אחד. ואז נקרא ניחוח, כלומר, נחת ורצון להתחבר ולהיכנס זה בזה.

וכשהתקשר הכול זה בזה, הוציא העוה"ב, בינה, אור רב להאיר את כולם יחד, ושמחה רבה נמצאת. וכל הפנים מאירים, והכול הוא במתיקות. והאדם נפרד ממחשבה רעה, ומתדבק במחשבה הטהורה, עד שמתדבק הכול במחשבה הסתומה העליונה על הכול, ויהיה הכול אחד. (זוהר חדש, 1-6)

~

אלה הם שלוש מדרגות, ג' קווים, שצריכים להימצא תמיד על הקורבן, למצוא רצון למעלה ולמטה, ושתימָצאנה ברכות בכל העולמות. הכוהן מקריב קורבן ומכוון לייחד השם הקדוש כראוי, ולעורר את הצד שלו, צד ימין, חסד. והלוויים מכוונים בשיר לעורר הצד שלהם, צד שמאל, גבורה. ולהיכלל בצד של הכוהן. וישראל, הרועים, קו האמצעי, ת"ת, מכוונים הלב ורצון לתשובה שלמה, ונכנעים לפני המלך הקדוש, שלוקח הכול. ומתכפרים עוונותיהם, ונמצאת שמחה בעליונים ותחתונים. (123)

~

במזבח עולה ונראה אוריאל, כמראה אריה גיבור הרובץ על טרפו. והיו כוהנים וישראל רואים ושמחים, שהיו יודעים, שקורבנם התקבל ברצון לפני המלך הקדוש. ואש אחר עליונה וקדושה ירדה מלמעלה, שהיא המלאך אוריאל, כנגד אש התחתונה שנתנו על המזבח, אז היה האדם הולך ומזדעזע לפני אדונו, ושב בתשובה שלמה.

בדומה למלך, שהעם שלחו לו מתנה, והייתה רצויה לפניו, אמר לעבדו, לך וקח מתנה זו שהביאו לי. כך אמר הקב"ה למלאך אוריאל, לך וקבל המתנה, שבניי הקריבו לפניי. כמה השמחה הייתה נמצאת בכל, וכמה מתיקות הייתה נמצאת בכל, בשעה שהכוהן והלוי ואותו שהקריב הקורבן, היו מכוונים להקריב הקורבן כראוי בייחוד השלם. (129-130)

~

צוֹר תעודה חֲתוֹם תורה בלימודיי.

צור תעודה, זו היא עדותו של דוד, מלכות. כמ"ש, ועדותי זו אלמדם. צור, פירושו קשר, כמי שקושר קשר במקום אחד. וצור תעודה, פירושו, המלכות קשורה. חֲתוֹם תורה, שהיא ז"א, שכל השפע והגדלות הנמשכים מלמעלה, החתימה שלו, הגמר, היא בלימודיי, שהם נו"ה, הנקראים לימודי ה'.

כי שם מתקבצים הגדלות והשמן בין שני עמודים, נו"ה, לשרות שם, שהם מקום כל הגדלות והשמן הנוזל מלמעלה, מת"ת, שנקרא תורה, לשפוך אותו אל פי היסוד, ולשפוך אותו בתעודה הזו, במלכות. ואז מתקשר הכול קשר נאמן אחד. ויהיה ככתוב, צור תעודה, קשר המלכות ע"י זה שחֲתוֹם תורה בלימודיי, אשר שפע התורה נחתמת, שנגמרת בנו"ה, ומהם ליסוד. ואז נקשרת המלכות ביסוד, לקבל השפע. ונעשה הכול קשר אחד. (184)

~

ואחר שהצדיק קיבל על עצמו שלא לזון הגוף ונר"ן הבהמיים, והם בבחינת עני חשוב כמת, אז זוכה להשראת השכינה בקביעות, אשר השכינה שורפת את בחינות הרע שבנוגה שבהם, עד שיהיו ראויים לגמה"ת. (151)