חשב הקוסם:

"מה אעשה,

אולי אצור איזו חיה!

אבל איזה חיה...

אולי כלב?

דווקא כן!

כלב קטן, חמוד כזה,

שאני אשחק איתו,

ואלך איתו לטייל,

והכלב  ילך לידי,

וירוץ אחרי וגם לפני.

וכשאשוב לארמון שלי -

 

בעצם לא לארמון..

איפה גר קוסם?

בטירה!

 

אז, כשאשוב לטירה שלי,

הוא ירוץ לקראתי

מרוב שמחה

ושנינו ביחד, יהיה לנו טוב".

 

כי מאוד עצוב להיות לבד.

 

עשה צ'אק*עם המקל שלו,

ונעשה - לידו כלב,

בדיוק כמו שרצה.

התחיל לדאוג לכלב.

נתן לו לאכול, לשתות,

ליטף אותו, והלך איתו לטייל

אפילו רחץ אותו.

הכל הוא עשה בשביל

הכלב,

במסירות ובאהבה.

 

אבל

אהבה של כלב,

זה רק להיות צמוד

לרגליו של הקוסם,

להיות לידו,

ללכת לאן שהוא הולך.

 

ראה הקוסם בצער,

שאפילו כלב,

שמשחק איתו כל כך יפה

והולך איתו לכל מקום,

לא יכול להחזיר לו באותה

מידה שהוא רוצה לתת.

שהוא פשוט -

לא יכול להיות חבר שלו.

כי הכלב לא יכול

להעריך את כל מה

שעשה בשבילו -

מה שחשב,

מה שרצה,

מה שטרח -

בכל דבר שנתן לו.

 

וזה בדיוק

מה שהיה חסר לקוסם.

 

אז ניסה ויצר

עוד ועוד יצורים חיים -

דגים וזוחלים,

עופות וחיות.

אבל המצב רק נעשה יותר גרוע.

כי אף אחד מכל מה שעשה ויצר,

לא מבין אותו,

ומאוד עצוב להיות לבד.