אבל סביב המגדל חומה גבוהה,

ושומרים רבים דוחפים חזרה,

ולא נותנים להם סיכוי,

להיות יחד, שיהיה להם טוב.

 

האדם מתייאש -

"הקוסם מתחבא רחוק במגדל,

השערים נעולים, החומה גבוהה,

השומרים חרוצים

דוחפים חזרה,

אין יוצא ואין בא.

ומה יהיה?

איך נהיה יחד,

שיהיה לנו טוב,

כי מאוד עצוב

להיות לבד".

 

וכל פעם שהוא נחלש

והכי מיואש,

הוא פתאום מרגיש צ'אק*

 

ואז שוב רץ לחפש,

איך לעבור את החומה,

לעקוף את השומרים,

ויהי מה!

לפרוץ את השערים

ולהיכנס למגדל,

להתלות ולטפס

בשלבי הסולם,

ולהשיג - קוסם.

 

וכאשר כלים בו

כוחותיו,

ולא חש בליבו יותר

אף צ'אק*

הוא זועק לקוסם

עמוק מליבו,

בכל כאבו:

"למה אתה קורא לי

אליך לשווא?

איפה אתה?

אני לבד!"

 

ואם ישנה באדם מידת הסבלנות,

אז מכל הדחיפות ומכל המכות,

הוא נעשה יותר אמיץ,

יותר חזק ויותר חכם.

ולומד בעצמו לעשות

כל מיני קסמים ופלאים,

להמציא כל מיני תחבולות,

כמו שרק קוסם יודע לעשות.

 

ומכל דבר שיש בעולם,

הוא הכי רוצה עכשיו

להיות עם הקוסם,

לראות את פניו,

כי רק איתו יהיה לו טוב.

ואפילו שיתנו לו הכל בעולם,

בלי הקוסם -

הוא מרגיש לבד.

 

ואז

שכבר לא יכול עוד בלעדיו,

נפתחים שערי המגדל לפניו,

והקוסם, הקוסם שלו,

ממהר אליו ואומר:

"בוא...

שנינו ביחד יהיה לנו טוב,

כי מאוד עצוב לנו לבד".

 

ומאז -

הם חברים נאמנים,

ידידים קרובים,

רעים אוהבים,

שאין עונג וטוב גדולים

מזה.

ועושים איש לרעהו

אותם הפלאים,

לנצח נצחים

ולעולמי עולמים.

 

וכל כך נהדר להם ביחד וטוב,

שהם בכלל לא זוכרים,

גם לא לפעמים,

איך עצוב היה להם להיות לבד.