עיתון האומה - א'

בקורת למרקסיזם לאור המציאות החדשה, ופתרון לשאלת אחוד האומה על זרמיה
ירושלים, ד' סיוון, ת"ש. (5/6/1940)

מאת בעל הסולם

 

מ ג מ ת נ ו

עיתון זה "האמה" הוא יצור חדש ברחוב היהודי, עיתון שמסגרתו הוא "בין מפלגתי". ואם תשאלו,מה הפירוש של עיתון "בין מפלגתי"? איך יתואר עיתון, שיוכל לשמש כל המפלגות ביחד על אף כל הניגודים והסתירות שביניהם?

אכן הוא מין בריאה, שנולדה בין המצרים בחבלי לידה קשים ואיומים, מתוך רעל השנאה שתקף לאומות העולם להשמידנו מעל פני האדמה, כליון האיום של מיליונים מאחינו, ועוד ידם נטויה. יצר הסדיסטי שבהם לא ידע שבעה. ועוד האסון כפול, כי לא נוכל להשלות עצמנו, אשר כל זה הוא רק תופעה זמנית חולפת. כמו שמנוסים אנו ביותר בהיסטוריה, שאם איזה אומה התפרצה עלינו, מצאנו לה תחליף באומה אחרת.

אבל עתה המצב משונה הוא לגמרי. כי מלבד שהקיפו אותנו בבת אחת מכל קצווי ארץ, הרי גם האומות הנעלות ביותר, נעלו בעדינו את הדלתות, בלי רגש כל שהוא של חמלה ורחמים. ובאופן אכזרי כזה, שאין לו תקדים בכל התהליך של ההיסטוריה האנושית, אפילו בימים הברבריים ביותר.

והדבר ברור, אם לא לסמוך על נסים, שקיומנו, אם בתור יחיד אם בתור אומה, נמצא על כפות המאזנים של חיים ומות. וההצלה היא, אם נמצא את התחבולה הדרושה, דהיינו אותה תחבולה הכבירה, שאין דרכה להימצא זולת בקרבת הסכנה, שתהיה בכוחה להכריע את הכף לטובתנו, - לתת לנו כאן מקלט בטוח לכל פזורי אחינו, שלדברי הכול, הוא מקום ההצלה היחידה כעת. ואז דרך החיים תהיה פתוחה לנו, איך שהוא, להמשיך קיומנו על אף כל המעוקשים. ואם נחמיץ את השעה, ולא נקום כולנו כאיש אחד, במאמצים כבירים, הדרושים בעת סכנה, להבטיח לנו שארית בארץ, הרי העובדות שלפנינו מאיימות עלינו מאד, מאחר שהעניינים מתפתחים כרצון אויבנו, האומרים להשמידנו מעל פני האדמה.

גם זה ברור, שלמאמץ הכביר הדרוש לנו בדרך התחתים 
[B1]שלעומתנו, צריכים אחדות איתנה ומוצקת כפלדה, מכל אברי האומה, בלי שום יוצא מהכלל. ואם לא נצא בשורות מלוכדות לקראת הכוחות האיתנים, העומדים לשטן על דרכינו זה, נמצא תקוותינו נידונה כאבודה למפרע.

ואחר כל אלה, כל אחד וכל מפלגה מאתנו, רובץ ומשמר על רכושו המפלגתי בקפדנות יתירה בלי ויתור כל שהוא, ובשום פנים לא יוכלו, או יותר נכון, לא ירצו לבוא לידי איחוד לאומי, כפי שדורש עת הסכנה שלכולנו. וכה אנו שוקעים באדישות, כאלו לא קרה מאומה.

ונסו נא להדמות בעצמכם, בשעה שאיזה אומה מראה לנו את הדלת, כרגיל בימינו אלה, הנה אז בודאי, שאף אחד ממנו לא יעלה על לבו את השייכות המפלגתיות שלו, כי הצרה הייתה לשה את כולנו לעיסה אחת, אם להתגונן או ליטול חבילותינו על שכמינו ולברוח אי-שם ביבשה או בימים. ולולי הרגשנו הסכנה כמו מציאות, הרי אז גם אנו כמוהם, בלי שום ספק, היינו כבר מאוחדים כראוי בלי כל קושי.

במסיבות אלו נפגשו כאן, קבוצה קטנה מכל הזרמים, אנשים שמרגישים השוט הנורא על גביהם, כאלו היה כבר למציאות. וקבלו עליהם להוציא העיתון הזה. שלדעתם תהיה זה צינור נאמן, להעביר בו הרגשיהם אל העם כולו, על כלמפלגיו וזרמיו בלי יוצא מהכלל. ועל ידי כן יתבטלו הניגודים והמפלגתיות צרות האופק. או יותר נכון, שישתתקו ויפנו מקום למוקדם אליהם, - וכולנו נוכל להתאחד לגוף מוצק אחד, המוכשר להתגונן על עצמו בשעה המכריעה הזו.

והגם שסכנה זו ידוע לכל כמונו, אולם ידיעה זו, כפי הנראה, עוד לא נתפתחה בכל הצבור, בכל צרכה כמות שהיא. כי לולי הרגישו בה, היו צריכים מזמן להתנער מאבק המפלגתיות, באותו השיעור שמפריעה לליכוד שורותנו. ואם אינו כן, אין זה אלא משום שהרגשה זו עוד איננה לנחלת רבים. – ולכן קבלנו עלינו את הוצאות העיתון הזה, כדי לעמוד על המשמר, ולהתריע על הצרה, ולהבינה לצבור, - עד שישתתקו כל הגורמים מביאי הפירוד, ונוכל לקבל פני אויבנו בשורות מלוכדות, ליתן לו תגובה המתאימה בעוד מועד.

ועוד: אנו מובטחים, שעוד לא אלמן ישראל, ויש עוד בינינו חקרי לב, המוכשרים להמציא לנו איזו תכנית מוצלחת, שתאחה כל הקרעים שבאומה. ומפי הניסיון למדנו, שדווקא אנשים האלו יושבים להם בקרן זוויות ושומעים אין להם. – לזאת מוכנים אנו ליתן מקום בעיתון הזה לכל אחד, שנושא בחובו איזה פתרון בטוח לאיחוד האומה, לפרסם אותה ולהשמיעה ברבים.

ונוסף על כל הנזכר, כוונתנו בהוצאת עיתון הזה, להגן על תרבות העתיקה שלנו, בת התפתחות של המשך אלפים שנה, שמלפני חורבן ארצנו. ולגלותה ולנקותה מתחת הערמות, שנצטברו עליה בהמשך שנות גלותנו בין האומות, - כדי שיוכר בהם אופים היהודי הטהור, כמו שהיו באותו הזמן. ומזה יצמח לנו תועלת הכי חשובה. כי נוכל למצוא דרך, איך לקשר את ההווי הגלותי שלנו עם התקופה המזהירה ההיא, - ונפטור מלרעות עצמנו בכרמים זרים.

 

היחיד והאומה

האדם יצור חברתי. הוא אינו יכול למלא את צרכי חייו, כי אם בעזרה מזולתו. ולכן שיתוף רבים - הוא תנאי הכרחי לקיומו. ואין כאן המקום לחקירת התהוות האומות, ודי לנו ללמוד את המציאות כפי שהיא לעינינו. עובדה היא, שהפרט הוא חסר אונים למלא את צרכיו בעצמו. והוא זקוק לחיי חברה, - הוכרחו היחידים להתאגד באיגוד אחד, הנקרא בשם "אומה" או "מדינה". שבה עוסק כל אחד במקצועו: מי בחקלאות, ומי במלאכת יד, וכדומה. והם מתקשרים באמצעית חליפין של תוצרות כפיהם. מכאן נתהוו האומות, שכל אחת נושאת אופי מיוחד, הן בחיים החומריים, והן בחיים התרבותיים.

מתוך השתקפות החיים אנו רואים, שהתהליך של אומה דומה לגמרי לתהליך של אדם יחיד, ותפקיד כל יחיד באומה שווה לתפקידם של האברים בגוף היחיד. וכמו שגוף כל אדם יחיד, מחויב שימצא בתוכו הרמוניה מליאה בין אבריו: העיניים רואות, והמוח נעזר על ידיהן לחשוב ולייעץ, אשר אז הידיים עובדות או לוחמות, והרגלים הולכות, וכדומה, שכל אחד על משמרתו עומד ומחכה לתפקידו - כן האברים המהווים את גוף האומה: היועצים, המעבידים, העובדים, המובילים וכדומה, צריכים לפעול ביניהם מתוך הרמוניה מליאה. וזה הכרחי לחיים הנורמאליים של האומה ולקיום בטוח.

וכמו שהמיתה הטבעית של היחיד היא תוצאה של חסרון הרמוניה מבין אבריו, כן האומה, השקיעה הטבעית שלה היא תוצאה מאיזה הפרעה שנתהווה בין האברים שלה, כמו שהעידו קדמונינו, "לא חרבה ירושלים, אלא מפני שנאת חנם, שהייתה באותה הדור", כי אז נגועה האומה ומתה, ואבריה נתפזרו לכל רוח.

לכן, תנאי מחויב לכל אומה, שתהיה מלוכדת יפה מפנימיותה, שכל היחידים שבה יהיו מהודקים זה בזה מתוך אהבה אינסטינקטיבית. ולא לבד, שכל יחיד ירגיש את אושרו באושר האומה והתנוונותו בהתנוונות האומה, אלא שיהיה גם מוכן למסור כל ישותו לטובת האומה בעת הצורך. ולולא כן, הזכות קיום שלהם, בתור אומה בעולם, אבודה היא למפרע.

ואין זה אומר, שכל יחידי האומה בלי יוצא מהכלל מוכרחים להיות כן, אלא הכוונה היא, שאותה בני האומה, הנמצאים בהרגשה ההרמונית האמורה, הם העושים את האומה, ועל פי איכותם נמדד מדת האושר של האומה וכל זכות קיום שלה. ואחר שכבר נמצא סכום של פרטים המספיקים לקיומה של האומה, כבר יוכל להימצא בה גם שיעור מסוים של אברים מדולדלים, שאינם מחוברים בגוף האומה בכל השיעור האמור. והבסיס כבר בטוח ומשומר בלעדם. לפיכך, אין אנו מוצאים בזמנים הקדמונים איגודים וחברות, שלא תמצא בהם קרבה משפחתית בין יחידיה, - כי אותה האהבה הפרימיטיבית, שהיא הכרחית לקיום החברה, אינה נמצאת זולת במשפחות, שהם בנים לאב אחד.

אולם בהתפתחות הדורות, כבר נמצאים חברות המקושרות יחד תחת מושג של "מדינה". רצוני לומר, בלי שום יחס משפחתי גזעי, שקשר היחיד למדינה כבר אינו קשר טבעי פרימיטיבי, אלא הוא נוגע מתוך צורך הדדי, אשר כל יחיד מתאחד עם הכלל לגוף אחד, שהיא המדינה. והמדינה מגנת, בכל מדת הכוח של גוף מדיני, על גופו ורכושו של כל יחיד ויחיד.

אכן המעבר הזה, - שעברו הדורות מן האומה הטבעית אל המדינה המלאכותית, דהיינו מן הקשר הבא מתוך אהבה הפרימיטיבית אל הקשר של אהבה הבא מתוך צורך הדדי, - אינו גורע כלום מכל אותם התנאים המחויבים באומה הטבעית הגזעית. וזה הכלל, כשם שכל אדם בריא מחונן בשלטון מוחלט על אבריו, המבוסס רק על רחשי אהבה. כי האברים נשמעים לו בהנאה רבה בלי שום יראה מעונשים. - כן המדינה, מבחינה צרכיה הכללים, צריכה לשלוט על כל היחידים שבה בשלטון מוחלט, המבוסס על אהבה והתמסרות אינסטינקטיבית מהפרטים אל הכלל. הוא הכוח הנוח ביותר, המספיק להניע את הפרטים לצרכי הכלל.

אבל שליטה המבוססת על כפיה ועונשין, - הוא כוח חלש מידי, להניע לכל פרט באופן מספיק לשמירת צרכי הכלל. וגם הכלל יתחלש ולא יוכל לקיים התחייבותו, לשמור ולהגן על גופו ורכושו של כל יחיד ויחיד שבו. ואין לנו עסק כאן עם צורת המשטר של המדינה. כי בין שהיא אוטוקרטי, או דמוקרטי, או שיתופי, - אין הם משנים כלום את עיקר ביסוסה של כוח האיגוד החברתי, – לא תוכלה להתיסד ומכל שכן להמשיך את קיומה, אם לא על ידי קשר אהבה החברתית.

ובושה להודות, שאחת הסגולות היקרות שאבדנו במשך גלותנו, והחשובה מכל - היא אבדת הכרת הלאומיות. היינו הרגש הטבעי ההוא, המקשר ומקיים כל אומה ואומה. כי חוטי אהבה, המקשרים את האומה, שהם כל כך טבעי ופרימיטיבי בכל האומות, יתנוונו וניתקו מלבותינו, חלפו עברו ואינם.

והגרוע מכל, כי גם המעט שנשאר בנו מאהבה הלאומית, אינה טבועה בנו מבחינה חיובית, כרגיל בכל האומות, אלא שנתקיים בתוכנו מבחינה שלילית: הוא הסבל המשותף, שכל אחד ממנו סובל בתור בן האומה, שזה הטביע בנו הכרה וקרבה לאומית מבחינת קרבת – אחים לצרה. והוא גורם מן החוץ. ובעוד שהגורם החיצוני הזה נתחבר ונתמזג עם הכרה הלאומית הטבעית שבנו, יצא ונצנצה מהתערובת הזו, מין אהבה לאומית בתופעה מוזרה, בלתי טבעית ובלתי מובנת.

והעיקר הוא, שאינה מוכשרת כלל לתפקידה: מדת החימום שבה מספיקה רק להתלהבות לשעתה, אבל בלי כוח ועצמה, שנוכל לחזור ולהבנות על ידה בתור אומה הנושאת את עצמה. כי איגוד, המתקיים מתוך גורם חיצוני, אינו איגוד לאומי כל עיקר.

ואנו דומים בזה לגל של אגוזים, המאוחדים לגוף אחד מבחוץ, על ידי שק העוטף ומאגד אותם. שמדת האיחוד ההוא אינה עושה אותם לגוף מלוכד. וכל תנודה קלה הנעשה על השק, מוליד בהם התרוצצות ופירודים זה מזה.ובאים על ידה בכל פעם לאיחודים ולצירופים חלקיים מחדש. וכל החיסרון הוא, מה שחסר להם הליכוד הטבעי מבפנים. וכל כוח איגוד הוא מתוך מקרה חיצוני. בענייננו אנו – דבר זה מכאיב מאד את הלב.

ובאמת גחלת הלאומיות עוד שמורה בנו בכל שיעורה, אלא שנתעממה ואינה פעילה בתוכנו. גם ניזוקה במידה מרובה מתוך התערובת שקבלה מהחוץ, כאמור. אולם זה עוד אין מעשיר אותנו כלל. והמציאות מרה מאד.

והתקווה היחידה היא - לסדר לעצמנו חנוך לאומי באופן יסודי מחדש, לגלות ולהלהיב שוב את אהבה הלאומית הטבעית העמומה בנו, לחזור ולהחיות אותם השרירים הלאומיים, שאינם פעילים בנו זה אלפים שנה, בכל מיני אמצעים המתאימים לדבר. אז נדע שיש לנו יסוד טבעי, בטוח להבנות מחדש ולהמשיך קיומינו בתור אומה, מוכשרת לשאת את עצמה ככל אומות העולם.

וזה תנאי מוקדם לכל עבודה ומעשה. כי מתחילה בונים את היסוד באופן בריא ומספיק למשא, שרוצים להעמיס עליו. ואחר זה מתחילים לבנות הבניין. אבל חבל על מי שבונה בנין בלי יסוד מוצק כראוי. כי מלבד שאינו בונה כלום, הוא גם מסכן עצמו ואת אחרים הסמוכים אליו, כי לכל תנודה קלה ייפול הבניין ואבניו יתפזרו לכל רוח.

וצריך אני להדגיש מיד בדבר החינוך הלאומי האמור. כי הגם שכונתי להשריש אהבה יתירה בין יחידי האומה מזה לזה בפרט, ולכללות האומה בכלל, בכל מדת הגדלות האפשרית, - עם כל זה, אין זאת מזדהה כלום עם שוביניזם או פשיזם, השנוא כל כך עלינו. ושמצפוני נקי מזה לגמרי. כי הגם שלפי צלצול החיצוני של המלות, נדמה שהם קרובים זו לזו, שהרי שוביניזם אינם אלא אהבה לאומית מפרזת, ברם ביסודם רחוקים זה מזה, כרחוק צבע השחור מהלבן.

ובכדי לתפוס ההבדל שביניהם בנקל, יש לדמות זה למדת האגואיזם והאלטרואיזם שביחיד. כי כאמור, התהליך של האומה דומה לגמרי לתהליך של האדם היחיד בכל פרטיו האינדיבידואלים. וזה מפתח כללי להבין בו כל החוקים הלאומים מבלי ניטות בהם ימין ושמאל כחוט השערה.

וברור, שמדת האגואיזם, הטבוע בכל ברייה, הוא תנאי מחויב בעצם קיומו של הברייה, שבלעדיו לא הייתה כלל עצם נבדל וקיים לפי עצמה. ועם זה, אין זאת צריך לסתור כלום למדת האלטרואיזם שבאדם. רק הצורך הוא להציב גבולות חזקים ביניהם: חוק האגואיזם מחויב להישמר בכל תוקף רק בשיעור זה שנוגע לקיום המינימאלי, וכל העודף על שיעור ההוא, הרשות נתונה לוותר עליו לטובת זולתו.

וכמובן, שכל הנוהג כן, יש לחשבו לאלטרואיסטי יוצא מהכלל. אכן מי שמוותר גם מחלקו המינימאלי לטובת זולתו, ומסכן בזה את קיומו עצמו – כבר זה בלתי טבעי לגמרי, שאי אפשר לקיים זה, אלא פעם אחת בחיים.

אמנם מאוס לנו מאד האגואיסט המופרז, שאינו דואג כלל לטובת זולתו, שמחומר הזה באים החמסנים, הרוצחים וכל בעלי תרבות רעה למיניהם. כן הדבר באגואיזם ואלטרואיזם לאומי, אשר גם אהבה הלאומית מחויבת להיות טבועה בכל יחידי האומה לא פחות מאהבה האגואיסטית האינדיבידואלית שביחיד לצרכיו עצמו. דהיינו, גם כן בשיעור המספיק לשמירת קיומה של האומה בתור אומה, שתוכל לשאת את עצמה. והעודף על שיעור הזה המינימאלי, אפשר להקדיש לטובת ההומניות, לכלל האנושיות בלי הבדל לאום או גזע.

ולעומת זה, שנוא לנו בתכלית, האגואיזם הלאומי המופרז, החל מהאומות שאינם דואגים כלום לטובת זולתם, עד החומסים ורוצחים אומות אחרות להנאת עצמם, שזה הנקרא בשם "שוביניזם". ומכאן שאותם, אשר מטעמים הומאניים אלטרואיסטיים, פורשים מלאומיות לגמרי ונעשים לקוסמופוליטים, הם בטעות יסודם, כי הלאומיות והומניות אינם כלום "תרתי דסתרי" (סותרים זה את זה).

מכאן יוצא באופן ברור, שאהבה הלאומית היא היסוד של כל אומה, כמו שהאגואיזם הוא יסוד כל ברייה הקיימת לפי עצמה, שבלעדיה לא הייתה יכולה להתקיים בעולם, כן אהבה הלאומית שביחידי האומה, היא היסוד לעצמיותה של כל אומה, - שאינה מתקיימת ואינה מתבטלת זולת בסבתה.

ולכן היא צריכה להיות הדאגההראשונה בדרך תחיית האומה. כי אהבה זו אינה מצויה כעת בקרבנו, כי אבדנו אותה בדרך נדדנו בין אומות העולם זה אלפים שנה. ורק יחידים, נתקבצו כאן, שאין בין אחד לחברו שום קשר של אהבה לאומית טהורה. אלא אחד מקושר בשפה המשותפת, והשני במולדת משותפת, והשלישי בדת המשותפת, והרביעי בהיסטוריה משותפת - ורוצים לחיות כאן על פי אמת המידה. שכל אחד היה חי באומה שממנה בא, ואינו לוקח כלל בחשבון, ששמה הרי הייתה האומה כבר מבוססת על בניה עצמה עוד מטרם שהוא בא ונצטרף אליה, ולא לקח שם חלק פעיל בהתיסדות האומה.

מה שאין כן בבואו לארץ, שאין כאן שום סדרים מוכנים המספיקים לתפקיד קיום אומה ברשות עצמה, ואין לנו כאן חומר לאומי אחר, שנוכל לסמוך על מבנהו, וגם אין אנו רוצים בזה. אלא אנו מחויבים כאן לסמוך לגמרי על המבנה שלנו עצמנו. ואיך יצויר זה בשעה, שאין עוד שום קשר לאומי טבעי שיאגד אותנו לתפקיד הזה?

ואלו הקשרים המרופפים: מהשפה והדת וההיסטוריה, הגם שהם ערכים חשובים, שאיש לא יכחיש בחשיבותם הלאומית, עם כל זה אינם מספיקים כלל להישען עליהם, כעל יסוד לקיום אומה ברשות עצמה. כי סוף סוף רק קיבוץ של אנשים זרים יש כאן, בני תרבות של שבעים אומות, שכל אחד בונה במה לעצמו לרוחו ולטעמו. ולא יש שום דבר טבעי יסודי, שיאגד כולנו מבפנים לגוש אחד.

יודע אני, שיש דבר אחד משותף לכולנו – הוא הבריחה מהגלות המר. אכן זה רק איגוד חיצוני, בדומה לשק המאגד קופה של אגוזים, כמובא למעלה. לכן אמרתי, שצריכים לסדר לעצמנו חינוך מיוחד, בדרך תעמולה רחבה, להכניס בכל אחד מאתנו רגשי אהבה לאומית, הן בנוגע מפרט לפרט, והן מהפרטים אל הכלל, ולחזור ולגלות את האהבה הלאומית, שהייתה נטועה בקרבנו מאז היותנו על אדמתנו בתור אומה בין האומות.

ועבודה זו קודמת לכל אחרת, כי מלבד שהיא היסוד, - היא נותנת גם את שיעור הקומה והצלחה לכל מיני פעולות, שאנו רוצים לעשות בשדה זו.

 

שם האומה, השפה והארץ

יש לבקר את שם האומה שלנו. כי התרגלנו לקרוא את עצמנו בשם "עברי" והשם הרגיל שלנו "יהודי" או "ישראל" יצא כמעט מהשימוש, עד שבכדי להבדיל בין השפה הז'רגונים לשפת האומה, קוראים לשפת האומה – " עברית" ולז'רגונים "יהודית".

בתנ"ך מוצאים את השם עברי רק בפי אומות העולם, ובייחוד בפי המצרים. כמו: "ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו" (בראשית ל"ט י"ד), "ושם אתנו נער עברי..." (בראשית מ"א י"ג), "מילדי העברים זה..." (שמות ב' ו'). וכן מצאנו השם הזה בפי הפלשתים: "פן יעשו העברים חרב..." (שמואל י"ג י"ט). וכן אנו פוגשים אותו ביחס שבינינו לבין האומות, כמו במלחמת שאול עם הפלשתים, שהכריז "ישמעו העברים", וכן "והעברים עברו את הירדן..." (שמואל א' י"ג ז'). ומלבד זה אנו פוגשים בקביעות את השם "עברי" בסמכות אל עבדים, כמו "עבד עברי", "אמה העברייה" וכדומה. אולם בינינו לבין עצמנו, אף פעם לא נפגוש בתנ"ך את השם "עברי", רק אחד מב' השמות "ישראל" או "יהודי".

ומקורו של השם "עברי", כנראה, שהייתה אומה עתיקה מפורסמת בשם הזה. כי הכתוב (בראשית י' כ"א) מוצא להציג לפנינו את שם בן נח, כאב אל האומה הזאת: "ולשם יולד גם הוא אבי כל בני עבר". ואברהם אבינו היה מצאצאי האומה הזאת. ועל כן היה מכונה בפי העמים בשם "אברהם העברי", כמו "ויגד לאברם העברי" (בראשית י"ד י"ג).

ולכן בטרם שנעשו ישראל לאומה בין האומות, היו נקראים בשם "עבריים", על שם עמו של אברהם אבינו העברי. והגם שבני ישראל היו מצוינים בארץ מצרים בתור עם נבדל לעצמו, כמו: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, הבה נתחכמה לו פן ירבה" (שמות א' י'). אכן השם הזה היה כמו שם של שבט, ולא של אומה. כי לא נעשו לאומה אלא אחר ביאתם לארץ ישראל. ומכאן יש להסיק, כי על כן לא רצו האומות לקרוא אותנו בשם "אומה ישראלית" גם אחר ביאתנו לארץ, כדי שלא להודות במציאות שלנו בתור "אומה".והדגישו זאת בקריאתם אותנו "עברים", כמו שקראו לנו מטרם שבאנו לארץ.

ואין זה מקרה מה שלא נמצא השם "עברים" בתנ"ך והספרות שלאחריה, זולת ביחסים של עבדים ושפחות, שהשם "עברי" נטפל להם בקביעות: "עבד עברי", "אמה עבריה. ואף פעם לא נפגוש "עבד ישראלי" או "עבד יהודי". וכנראה שסמיכות הזה מקורו הוא, כעין זכר לעבדות במצרים, שאנו מצווים בה, במצווה: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" (דברים ה' ט"ו).

גם כיום מכנים אותנו ברוב לשונות העמים בשם "יהודים" או "ישראלים". רק האומה הרוסית עודנה מכנה אותנו בשם "עברים". ויש להניח, ששונאי ישראל שבתוכם הרגילו בהם את הכינוי הזה, בכוונת זדון של ביטול לאומיות ממנו, דוגמת העמים הקדמונים. כאמור למעלה. וכנראה שהם התעמקו במובן של שם הזה הרבה יותר ממנו, שלקחנו אותו מהמוכן מתוך הרגל בשפה הרוסית בלי התעמקות יתירה. מכל האמור יוצא אפוא, שאם אנו רוצים לכבד עצמנו, יש לנו להפסיק מלהשתמש עם השם "עברי" ביחס כל בן חורין שבתוכנו.

אכן בנוגע לשם השפה, אם היה לנו מקור היסטורי, שהאומה העתיקה העברית הייתה מדברת בשפה זו, אז היה אולי לכנותה בשם "עברית". אולם כשאני לעצמי עוד לא מצאתי שום מקור בהיסטוריה, שהאומה הקדמונית הזו דברה בשפה זאת. ולכן יש לנו להתחשב עם הספרות התלמודית, הקרובים אל המקור יותר ממנו בחמש עשרה מאות שנה. וביניהם היה מקובל בלי שום פקפוק, שהעברים הקדמונים לא השתמשו כלל בשפה. כי אמרו: "בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש, חזרה וניתן להם בימי עזרה בכתב אשורית ולשון ארמי. ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש, והניחו להדיוטות כתב עברי ולשון ארמי". (סנהדרין כ"א ע"ב). הרי מפורש מדבריהם, שרק הכתב לבד בא לנו מהעברים, ולא הלשון, כי אומרים: "כתב עברי ולשון הקודש", ולא: "כתב ולשון עברי".

כן מצאנו (מגילה דף ח'): "ורמינהו, מקרא שכתבו תרגום, ותרגום שכתבו מקרא, וכתב עברי אינו מטמא את הידים". הרי איך שהדגישו: "תרגום, שכתבו מקרא וכתב עברי", ואינם אומרים: "תרגום, שכתבו עברית וכתב עברי", כלשון המשנה. (ידים ד' ה'). אשר הרמינהו הזה מובא משם, אלא ללמדנו, שרק הכתב מיוחס לעברים ולא השפה. ומלשון המשנה אין ראיה, כי כנראה, שהשפעה רומית הייתה במקום זה על הכתב. אבל כשלמדו המשנה בעל פה, היו מדייקים כראוי. ולעומת זה מצאנו כמה פעמים, שהתנאים היו מכנים את השפה בשם "לשון הקודש". האחד (ספרי ברכה, י"ג): "כל הדר בארץ ישראל, וקורא ק"ש שחרית וערבית, ומדבר בלשון הקודש, הרי הוא בן עולם הבא". וכן (שקלים, סוף פרק ג'): "תני משום רבי מאיר, כל מי שקבוע בארץ ישראל ומדבר בלשון הקודש..." ועוד.

ואפילו אם נניח, שיש למצוא איזה מוצא היסטורי, שהעברים העתיקים דברו בשפה זו, עוד אין זה מחייב אותנו לכנות את השפה על שמם, אחר שאין עוד זכר לאומה זאת בין החיים. כי כאמור, אין השם הזה מוסיף לנו כבוד במושג הלאומי, ורק שונאינו הרכיבו אותו עלינו, בכוונה של ביטול ומיעוט הדמות לנכסי האומה. ומכאן, שאין לנו לעקוב גם לשפה האנגלית, המכונית לאומה בשם "יהודים", ולשפה בשם "עברית".

גם צריכים להכריע, איזה שם מתאים בשבילנו ביותר: אם "יהודים" או "ישראלים". השם ישראל, מקורו הוא באבינו יעקב, שכפי הכתוב, הוא נקרא כן על ביטוי של שררה וכבוד: "לא יעקב יאמר עוד שמיך, כי אם ישראל, כי שרית עם אלקים ואנשים ותוכל" (בראשית ל"ב כ"ט). ועל שמו אנו נקראים "ישראל".

אכן אחר שלמה המלך, שנחלקה האומה לשתים: לעשרת השבטים, שהמליכו עליהם את ירבעם בן נבט,ולב' שבטים יהודה ובנימין, שנשארו תחת מלוכת רחבעם בן שלמה, אז נשאר השם "ישראל" על עשרת השבטים. וב' השבטים, יהודה ובנימין, קבעו לעצמם השם "יהודים". כי גם בני בנימין קראו להם "יהודים", כמו שמצאנו במגילת אסתר: "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני". הרי שגם שבט בנימין קראו לעצמם בכלל בשם "יהודים".

ועשרת השבטים נגלו מהארץ זמן רב קודם לגלות יהודה. ומאז לא נמצאו עקבתם. וגלות יהודה, שנגלה לבבל, חזרו לארץ אחר שבעים שנות גלותם, ובנו הארץ מחדש. משום כך בכל ימי בית שני נזכר בעיקר השם "יהודים", והשם "ישראל" נזכר רק לעתים רחוקים, באיזה מובן יוצא מהכלל. ואנחנו, בני הגלות של בית שני, נקראים ג"כ בעיקר רק בהשם "יהודים", כי אנו מגלות בית שני, שהם צאצאים לב' השבטים יהודה ובנימין, שקבעו לעצמם את השם "יהודים". ולפי זה יש להכריע את שם האומה שלנו "יהודים", ולא "אומה הישראלית" או "ישראל", שהוא השם של עשרת השבטים.

ובדבר השפה, יש להכריע בודאי בשם "שפה היהודית" ולא בשם "שפה ישראלית". והוא מטעם, כי לא מצאנו בתנ"ך את הסמיכות הזה "שפה ישראלית". ובניגוד לזה נזכר "יהודית": "ואינם מכירים לדבר יהודית" (נחמיה י"ג כ"ד). וכן: "ויאמר אלקים... דבר נא אל עבדיך ארמית, כי שומעים אנחנו, ואל תדבר עמנו יהודית באזני העם, אשר על החומה". (מלכים ב' י"ח).

אלא שיש לצדד, כי על כן קראו השפה שלהם בשם "יהודית", משום שהעם של יחזקיהו המלך נקראו "יהודים". וכן הבאים מגלות בבל. אבל העשרת השבטים, שנקראו "ישראלים", קראו גם את שפתם בשם "שפה הישראלית". אולם, גם אם נניח כן, אין עוד טעם בעדינו, צאצאי יהודה ובנימין, לקרוא לשפתנו בשם "ישראלית".

הסיכום מכל האמור: כי הן לאומה והן לשפה יש לקבוע רק את השם יהודה: לאומה בשם "יהודים", ולשפה בשם "יהודית". ואת השפה הז'רגונים יש לקראה "אידיש". ורק לארץ אפשר לקראה בשם "ארץ ישראל", להיותה נחלת כל השבטים.

 

בקורת למרקסיזם לאור מציאות החדשה ופתרון לשאלת איחוד האומה על זרמיה

נדרשתי ליתן פתרון, לפי השקפתי, על הבעיה הכאובה, בדבר איחוד כל המפלגות והזרמים על רקע אחד. והנני להודות מיד, שלשאלה הזו באותו הדרך שנשאלה, אין לי פתרון. גם לא יהיה לה פתרון לעולם. כי על מדוכה זו כבר ישבו חכמי אומות העולם בכל הדורות והזמנים, ועוד לא מצאו פתרון טבעי, שיהיה מקובל על כל הזרמים שבתוכם. והרבה סבלו ועוד עתידים לסבול, מטרם שימצאו את שביל הזהב, שלא יהיה בסתירה לזרמים שבתוכם.

והקושי שבדבר הוא, שאין האידיאות שבאדם מסוגלים כלל לוותר במשהו על המגמה שלהם. כי מדת הויתור אפשרי באדם מבחינות החומריות שלו, עד כמה שזהו הכרחי לקיום גופו. לא כן באידיאליות, כי מטבע של בעל האידיאה, שכל אשר לאדם ייתן בעד ניצחון האידיאה שלו. ואם הוא מוכרח לוותר במשהו על האידיאל שלו, אין זה אצלו ויתור גמור, אלא עומד על המשמר ומצפה על שעת הכושר, שיוכל לחזור ולגבות את שלו. לכן אין בטחון בפשרות מעין אלו.

מכל שכן באומה עתיקה, בעלת ציביליזציה של אלפי שנים, אשר האידיאליות כברנתפתחה בה במידה נעלה ביותר על אותן האומות, שזה מקרוב באו לידי התפתחות – אין שום תקווה כלל ועיקר, שיבואו בשדה זו לידי פשרה, לא מיניה ולא מקצתה. ולא מחכמה הוא לחשוב, שסוף סוף האידיאה הצודקת ביותר תנצח לשאר האידיאות, כי בהתחשב עם צורתם הזמנית נמצאים כולם צודקות: "כי אין לך אדם שאין לו מקום, ואין לך דבר שאין לו שעה", כפי הביטוי של קדמונינו.

ובשביל כך נמצאים האידיאות בבחינת גלגל החוזר בעולם, שהאידיאות שנפסלו בימי קדם, קמו לתחייה בימי הביניים. ואחר שנפסלו בימי הביניים, קמו לתחייה בדורנו זה. זה מראה לנו, שכולם צודקות, ואף אחת מהם אין לה זכות קיום לנצח.

והנה אומות העולם, הגם שהתרוצצות הזו עושה שמות נוראות גם בהם, עם זה גב חזק יש להם, המאפשר להם לסבול המשא האיומה הזו. ואיך שהוא אין זה מאיים על קיומם ברגע זו. אבל מה יעשה האומה האומללה, שכל קיומה תלוי על פתיתים ושיורי מאכל, שהאומות זורקים להם בחסדם, בעת שכבר שבעו דים. הרי גבם חלש מדי, שיוכלו לשאת עליו את סבל של התרוצצות הזו. ומכל שכן בשעה הרת-הסכנה הזאת, שאנו נמצאים על פי תהום ממש, - אין השעה כשרה לדברי הכול, לנגיחות ולמלחמת אחים מבפנים.

ולפי חומר השעה, יש עמי להציע פתרון אמיתי, הראוי לדעתי להתקבל ולאחד כל הזרמים שבתוכנו לחטיבה אחת. אולם, מטרם אתחיל בהצעתי, הייתי רוצה להניח מקודם את דעת הקוראים, שבלי ספק ירצו לדעת את הדעה קדומה שלי בשטח המפלגתי.

והנני להודות, שהאידיאה הסוציאליסטית, שהיא הרעיון של חלוקה שווה וצודקת, אני רואה אותה לאמיתיות ביותר. כי כדור ארצנו די עשירה לפרנס לכולנו. ולמה לנו מלחמת החיים הטרגית המועכרת חיינו מדורי דורות? הבה נחלק בין עצמנו את העבודה ואת פריה במידה שווה, - והקץ לכל הצרות! שהרי אפילו המיליונרים שבקרבנו, מה הנאה להם מכל רכושם, אם לא הביטחון החזק בכלכלתם, להם ולזרעם לכמה דורות?! אשר גם במשטר של חלוקה צודקת יהיה להם אותו בטחון החזק.ועוד במידה יותר גדולה. ושמא תאמרו שיחסרו מכבודם הקדום, שהיה להם בתור בעלי רכוש? גם זה לא כלום, כי אלו האיתנים שהספיקו כוח לנחול כבוד בתור בעלי רכוש, בלי ספק, ימצאו כבוד באותו המידה בשדה אחרת, כי שערי ההתחרות והכבוד לא ינעלו לעולם.

אכן, עם כל האמת שבאידיאה זו, אינני מבטיח למקבלים אותה עתה, אף קורטוב של גן עדן. ולהיפך, גיהינום גדול של צרות מובטח להם, כי העובדה החיה שבארץ רוסיה, כבר החכימה אותנו למדי. אמנם זה אינו סותר עוד את אמיתיותה של אידיאה הזאת. כי כל החיסרון שבה, הוא מפני שהיא בשבילנו עדיין פגה. כלומר, אין בני דורנו בשלים עוד מבחינה מוסרית, שיהיו יכולים לעכל במעיהם את המשטר הזה של חלוקה שווה וצודקת. כי מחוסרי זמן אנו, שעדיין לא הגענו לידי התפתחות המותאמת לקבל את הסיסמא "מכל אחד לפי כישרונו, לכל אחד כפי צרכיו".

וזה דומה לחטאו של אדם הראשון, שלפי תיאור קדמוננו, החטא היה מפני "שאכל הפרי בהיותה פגה", מטרם שנתבשלה כל צרכה. ועל עון פעוט הזה נתקבצו כל העולם למיתה, ללמדינו, שזה אבי אבות כל הנזקים שבעולם. כי בני אדם אינם מבינים להיזהר ולהסתכל בכל דבר, אם הוא מבושל כל צרכו. והגם שהדבר מועיל והוא אמיתי לפי תוכנו, יש עוד להתעמק בדבר, אם הוא מבושל כל צרכו, אם כבר נתבגרו המקבלים במדה מספקת, שיוכלו לעכל אותו במעיהם; ובעוד שהם מחוסרי זמן התפתחות, הרי האמת והמועיל מתהפך במעיהם ונעשו לשקר ולמזיק, - לכן נחרץ משפטם למיתה, שכל אוכל הבוסר ימות בחטאו. לאור הדברים האלו עוד לא הוכיחה לנו התסבוכת הרוסי, שהאידיאה הסוציאליסטית היא בלתי צודקת ממהותה עצמה. כי כאמור, עדיין הם מחוסרי זמן לקבל האמת והצדק הזה. ועוד אינם מוכשרים להתנהג על ידה, ואינם ניזוקים אלא מתוך מיעוט התפתחותם הם, ואי הכשרתם בהתאם לאידיאה הזאת.

וכדאי להטות אזן לדברי החבר מ. בוטקובסקי (בדבר 4507) הוא שואל: "מדוע לא יעשה איש הפוליטיקה, חבר התנועה הסוציאליסטית, כאותו פיסיקאי, שאחר שהניסיון גילה ליקוים באינטרפרטציה, שהיה רגיל לה בחוקי הברזל של תורתו, לא נרתע מלנער את חצנו ממנה. תחילה ניסה לתקן אותה בזהירות, ובאחרונה הוא מוכן לפוסלה, כשאין היא מסוגלת לעמוד בפני המציאות". והוא מסביר: "בשעת חורבן של תנועת הפועלים הבינלאומית, חובה להיטהר מדעות קדומות, כשהעובדות מדברות בשפת התבוסה, יש לשבת מחדש על ספסל הלימודים, ולהתחיל במרץ ובהכרת האחריות העמוסה על שכם הממשיכים, לחקור את הדרך ועיקרותיה, כך דרכה של המחשבה המדעית, כשהיא נתקעת לקרן זוויות של סתירות בין המציאות החדשה לבין התיאוריה שהסבירה את המציאות הישנה. רק פריצת גדר רעיונית מאפשרת מדע חדש וחיים חדשים". והוא מסיק: "אם לא נתכחש למצפוננו, נכריז, כי באה שעת ויכוח יסודי מחדש, באה תקופה של חבלי לידה, עתה ישבו טובי התנועה על הדוכן ויענו על השאלה: מה מובנו של הסוציאליזם בימנו? מה הדרך שיש להוליך בו את המחנה?"

מסופקני, אם ימצא איש מהתנועה שיענה על דבריו. או אולי, שיהיה מוכן לתפוס את דבריו כמו שהם. כי לא קל הדבר לזקן בן מאה שנה, אשר הצליח כל כך עד הנה בלימודיו, לקום בפעם אחת ולהעביר קו-מחק על כל תורתו העברה, ולחזור להתחיל לשבת על ספסל הלימודים מחדש, בדומה לאותו פיסיקאי, כמו שהחבר בוטקובסקי דורש מטובי התנועה הסוציאליסטית. אכן איך עוברים על דבריו לסדר היום?

ואם אפשר עוד לשבת בחיבוק ידיים, בנוגע לחורבן תנועת הפועלים הבין לאומית? כי איך שהוא, עוד אינם עומדים על סף החורבן ממש. ועל כל פנים עוד בטוח להם מדת חיים של עבדים ושפחות נרצעים, - אין הדבר כן בנוגע אל הסכנה העומדת לפני התנועה של הפועלים העברים, העומדים על סף הכליה ממש, תחת הסיסמא של האויבים "להשמיד ולהרג ולאבד טף ונשים", כבזמנה של אסתר המלכה.

ואין להשוות מצב חורבן שלנו עם חורבן התנועה שבעמי העולם, כי אלו רק לעבדים ולשפחות נמכרנו – החרשנו גם אנו כמוהם. אבל גם הביטחון של חיי עבדים ושפחות נקפח ממנו. ולכן אסור לנו להחמיץ את השעה: יש לנו לשבת מחדש על ספסל הלימודים, לחקור מחדש את רעיון הסוציאליסטי לאור העובדות והסתירות שהופיעו בימינו, ובלי לחוש כלל לפריצת גדר רעיונית. כי אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש.

לשם כך, נסקור בקצרה את התפתחות הסוציאליזם משלביה הראשונים. בדרך כלל, מצאנו לה שלשה תקופות:

הראשונה: הייתה סוציאליזם הומאניות, שהייתה מבוססת על פתוח המוסריות, והייתה מופנית רק אל המנצלים.

השנייה: הייתה מבוססת על הכרת הצדק והרשע, והייתה מופנית בעיקר אל המנוצלים: להביאם לידי הכרה, שהעובדים הם הבעלים האמתיים על כל פרי העבודה, ולהם שייך כל התוצרת החברתי. ולפי שהעובדים הם הרבים בחברה, היה לדעתם הדבר בטוח, שבעת שהם יכירו את צדקתם, יקומו כאיש אחד ויוטלו את שלהם, ויסדרו משטר של חלוקה שווה וצודקת בחברה.

השלישית: היא המרקסיזם, שהצליחה יותר מכולם. היא מיוסדת על מטריאליזם היסטורית. הסתירה הגדולה הנמצאת בין כוחות היצירה, שהם העובדים, לבין המנצלים אותם, שהם המעבידים. הכרח הוא, שתביאה בסופה את החברה לסכנה ואבדן. ואז תבוא המהפכה במשטר הייצור והחלוקה. ומשטר הרכושני יוכרח להיחרב לטובת משטר הפרולטריון. ולשיטתו תבוא זה מאליו בדרך סבה ומסובב. אלא בכדי לקרב את הקץ, יש תמיד לחפש תחבולות, ולהשים מכשולים למשטר הרכושני, כדי לקרב את המהפכה בזמן קצר.

ומטרם אבוא לבקר את שיטתו זו, יש להודות, ששיטתו היא הצודקת ביותר מכל קודמיו. שהרי עדים חיים אנו להצלחתה הגדולה בכמות ואיכות, שהייתה לה בעולם, מטרם שבאה בניסיון עובדתי במיליונים המרובים שבארץ רוסיה. שעד אז היו נמשכים אחריה כמעט כל טובי האנושיות.

וזהו תעודה נאמנה על צדקת שיטתו. ומלבד זה, גם מבחינה תיאורטית דבריו מקוימים למדי, ואף אחד לא הצליח לסתור את השקפתו ההיסטורית, אשר האנושיות מתקדמת לאט לאט באופן דרגתי. והיא מטפסת ועולה כמו על שלבים של סולם. כל שלב שבה אינו אלא שלילת השלב שקדמה לה.

כן כל תנועה וכל מצב, שקבלה האנושיות בהנהגת המדיניות, אינו אלא שלילת המצב שמקודם לה. וזמן קיומו של כל מצב מדיני הוא, עד שיתגלה מתוכו החסרונות והרשע שבו. ותוך כדי גילוי לליקוים שבו, נמצא מפנה מקומו למצב חדש, המשוחרר מליקוים אלו. ונמצא, שאלו הליקויים, המתגלים במצב ומחריבים אותו, הוא כל כוח הפיתוח של האנושיות. שהרי הם מעלים את האנושיות על מצב המתוקן יותר ממנו.