מידת היחידיות - ב' 

"מדת היחידיות בתוך האיגואיזם פעולתה הרס וחורבן

 

תנאי החיים של הדור האחרון

 

"ועל פי הדברים הללו, מצאנו הזדמנות, להסתכל בתנאי החיים של דור האחרון, הזמן של שלום העולם, בזמן שהאנושות כולה תגיע לנקודת הגובה של צד הא', ויהיו משמשים עם היחידיות שלהם רק בצורה של 'השפעה לזולתו' ולא כלל בצורה של 'קבלה לעצמו'.

וכדאי להעתיק כאן את צורות החיים האמורה, במדה שתשמש לנו לקח ומופת, ולהתיישב בדעתנו תחת שטף גלי החיים שלנו, 
אולי כדאי ואפשר גם בדורנו לעשות נסיון, להדמות לצורת החיים האמורה".

 

האנושות טרם הגיעה לתנאי החיים של הדור האחרון, וודאי שאינה נמצאת בהשפעה לזולת. למרות זאת ממליץ בעל הסולם לחברה המעוניינת בהתפתחות רוחנית, להעתיק משהו מצורת החיים של הדור האחרון.

אילו ניתן היה להבין במידת-מה מהו הדור האחרון, מה טיבם של האדם ושל החברה הנמצאים בדבקות עם הבורא, באהבת הזולת ללא שום פנייה עצמית, היה אפשר להעתיק ולחקות צורה זאת. אך גם זה נבצר מהאדם. כל המאמצים לא יוכלו להביא לצורה שתידמה לצורה השלמה, שהרי אין בפני האדם דוגמה לכך. אף על פי כן מדגיש בעל הסולם: "כדאי להעתיק כאן את צורות החיים האמורה, במדה שתשמש לנו לקח ומופת, ולהתיישב בדעתנו תחת שטף גלי החיים שלנו, אולי כדאי ואפשר גם בדורנו לעשות נסיון, להדמות לצורת החיים האמורה".

 

עלינו לנהוג כילד המחקה את הגדולים ממנו: אין הוא מבין את מעשיהם, אך הוא מעתיק אותם כפי יכולתו. כתוצאה מפעולות בלתי מבוקרות אלה הנעשות בבלי דעת, הילד מתפתח בהדרגה. כך גם אנו –עלינו להעתיק את עצות המקובלים ולבצען כאותו ילד, בדומה לחיקויו של קוף או לפעולתה של מכונת העתקה. אין לנו לערב בזאת את שכלנו או לדרוש הרגשה ומילוי. נתעלם מכך שאנו מבולבלים, קטנים וחסרי הבנה בכל ה"משחק" הזה. אף שאנו עשויים להרגיש כי בחיקוי כזה אנו משקרים לעצמנו ולסביבתנו, נתעלם מכך משום זהו התנאי לגדילה.

אם נממש את עצות המקובלים כפי שהן נוכל לגדול. בדומה לילדים המידמים להוריהם, כך נוכל גם אנו להידמות לגדולים, המקובלים, ששימשו לנו כדוגמה ומהם לקחנו עצה. המאמץ הוא העיקר, כיוון שהוא מעורר את "האור המקיף", הגורם היחיד להתפתחות.

 

"תנאי החיים של הדור האחרון

... ראשית צריך כל אחד להבין היטב, ולהסביר לסביבה שלו, אשר שלום החברה, שהיא שלום המדינה ושלום העולם – תלויים זה בזה לגמרי, כי כל עוד שחוקי החברה אינם משביעים רצון לכל יחיד ויחיד שבמדינה, ומשאירים מיעוט בלתי מרוצה, 
מהנהגת המדינה, הרי המיעוט הזה חותר תחת הנהגת המדינה ומבקש להפילה".

 

כל עוד האנושות אינה נמצאת בשלב ההתפתחות האחרון, שבו הן החברה והן הפרטים שבה מתוקנים, תמשיך לרחף מעל ראשה סכנה מתמדת. רבים מרגישים תסכול מהמצב הנוכחי ומעוניינים בשינוי. הם אינם בוחלים בשום אמצעי להשגת מטרותיהם ולכן שרויה האנושות כולה בסכנת השמדה ממשית. יש לשים לב כי התקופה שבה כתב בעל הסולם את הדברים שונה מאוד מימינו אלה; כיום השפעתו של אירוע המתרחש במקום כלשהו על האנושות כולה מובהקת מתמיד. לפיכך עלינו להבין כי אין לנו ברירה אלא להתקדם לקראת הצורה המתוקנת. מודעות הציבור והפרט לסכנת החיים שבה הם נתונים תלך ותגבר, וכך תיווצר אוזן קשבת לחכמת הקבלה.

 

ילדים יודעים בבירור שאם ירפו את אחיזתם מחפץ שהם אוחזים, למשל צלחת, היא תיפול ותישבר והם יבואו על עונשם. אין הם יודעים מה הסיבה לנפילת הצלחת, אך כשהם גדלים ולומדים על חוק המשיכה, הם מבינים כי מדובר בחוק פיזיקלי. בדומה, יש להסביר לאנושות כי אנו חיים בתוך מערכת בלתי משתנה, ולא ניתן להימלט ממנה או להיחלץ מתוכה. מעשה שגוי של יחיד משפיע על הכול, וגדילת הרצון לקבל רק מהדקת עוד ועוד את הקשר בין האנשים.

נפילתה של בורסה, סופת הוריקן, פיגוע טרור או שינוי פוליטי במקום מסוים משפיעים מיד על העולם כולו. לא רחוק היום שבו ירגיש כל אדם את העולם כמערכת שחלקיה קשורים זה לזה. הוועדות והגופים הבין-לאומיים המוקמים לעתים תכופות מעידים על כך. יוזמות אלה הן תולדה של ההבנה כי העולם הפך למקום קטן, והאנושות כולה נמצאת באותה סירה.

 

לאמיתו של דבר, הדברים חמורים אף הרבה יותר מהנראה לעינינו: הרצונות והמחשבות של בני האדם משפיעים זה על זה. האגו הבוער הורס כל דבר. כולם רוצים להשמיד את כולם, וגם אם אינם רוצים בכך, כבר אין הם מסוגלים לנהוג אחרת. גם החזקות והגדולות שבמדינות תבל מעוניינות לחיות בשלום, שכן חוסר התועלת בכיבוש גלוי לעין-כול והכובש הוא המנוצח, ובכל זאת האגו דוחף את האנושות להמשיך ולשגות שוב ושוב. מי שמרגיש את האגו הבוער שלו יודע עד כמה הוא בלתי ניתן לשליטה.

אילו היה אפשר להפחית במקצת את עוצמת האגו: לחזור למידה פחותה של קלקול אגואיסטי ולערכים שהיא הכתיבה לפני חמישים שנה, לסובב לאחור את כפתור הוויסות הדמיוני ולהירגע מעט – היה העולם כולו מביע לכך הסכמה גורפת. בזמננו כבר מובן שהאגואיזם הוא המקור לכל הצרות והייסורים.

 

אמנם האנושות סבלה מאז ומעולם וההיסטוריה האנושית רצופה מלחמות, אך כיום המצב אחר לחלוטין. בתחילתה של המאה העשרים ואחת אין לאן לברוח, והמצב מחמיר מרגע לרגע. אם תסרב האנושות להבין את חומרת מצבה מבעוד מועד, תטפח המציאות על פניה ו"מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן". הרצון לקבל יגדל ועימו יתגברו גם הצרות. חכמת הקבלה היא הדרך היחידה שבאמצעותה יוכל האדם לשלוט על האגו ההרסני.

 

"ואם אין כחו מספיק להלחם עם הנהגת המדינה פנים בפנים – הריהו צודה להפילה בדרך עקיפין, כגון לשסות המדינות זו בזו, להביאם לידי מלחמה, כי טבעי הדבר שבעת מלחמה יתוספו עליהם הרבה בלתי מרוצים, אשר אתם יש להם תקוה להשיג רוב מכריע להפיל הנהגת המדינה. ולהקים הנהגה חדשה נוחה להם, הרי ששלום הפרט הוא גורם ישיר לשלום המדינה".

 

מחרחרי ריב יש בשפע. למשל, בכנסת ישראל יושבים גם אנשים המעוניינים במלחמות לרווחתם האישית. בקרב אנשי התעשייה והכלכלה ניתן למצוא גם כן מחרחרי מלחמה. בדרכו להשגת מטרותיו האגואיסטיות אין האדם בוחל באמצעים. כל עוד לא יתוקן הרצון לקבל יימשכו המאבקים ותגבר הרגשת חוסר הביטחון. אמצעי הלחימה נעשים הרסניים יותר, וחלקם נסחרים בשוק החופשי במחיר השווה לכל נפש.

 

המטרה העומדת מאחורי כל זאת היא לחייב את האדם לחשוב על הסיבה למתרחש. עליו להבין כי האגו שלו חייב תיקון. כל הניסיונות – הפרטיים, הלאומיים או הבין-לאומיים – להקמת מערכות ריסון לרצון לקבל האגואיסטי, הפרטי והכללי, הבוער והמאיים להשמיד את האנושות, יעלו בתוהו. האגואיזם שבמין האנושי הוא יסודה וסיבתה של ההתפתחות. התפתחות זו מיועדת להביא את האדם להכרה בכך, ולחיפוש אחר מכשיר לתיקון האגו. בנסיבות אלה תתגלה חכמת הקבלה.

 

"ולא עוד אלא אם ניקח בחשבון את אותו החלק הנמצאים תמיד במדינה אשר המלחמה היא אומנותם, וכל תקוות הצלחתם, כמו מלומדי המלחמה, והעוסקים בהספקת צרכי החימוש – שמבחינת האיכות החברתית הם מיעוט חשוב מאד, ואם עוד נצרף עליהם את המיעוט שאינם מרוצים, מהחוקים הקיימים הרי לפניך בכל שעה רוב בנין גדול המשתוקקים למלחמות ולשפיכות דמים".

 

אי-שביעות הרצון גורמת לחוסר יציבות בעולם כולו ולא ניתן לתכנן ולו גם צעד אחד קדימה. בעבר נהוג היה לתכנן תכניות לטווח של עשרות שנים ומהן לגזור תכניות פעולה לפרקי זמן קצרים יותר, אך בימינו אסטרטגיה כזאת בלתי אפשרית בעליל. חוסר היציבות ואי-הוודאות גוברים בקצב מסחרר, המדע שרוי במבוכה ואינו מסוגל לספק תשובות, והאנושות מוצאת את עצמה חסרת אונים.

 

"הרי ששלום העולם ושלום המדינה תלויים זה בזה. ואם כן נמצא בהכרח, שאפילו אותו החלק שבמדינה אשר מרוצה כעת מהחיים הקיימים שהם הזריזים והפקחים – עדיין לפניהם דאגה רבה לבטחון חייהם מחמת המתיחות מאותם החותרים תחתיהם.

ואם היו מבינים את ערך השלום האמור, היו שמחים לקבל בהחלט סדרי החיים של דור האחרון כי כל אשר לו יתן בעד נפשו".

 

בעל הסולם כותב שיש לפנות תחילה אל החוששים מפני אובדן המצב הקיים. ריבוי הנכסים גורם כמובן לריבוי דאגה. כדאי להסביר לבעלי הממון כי יש דרך להימנע ממהפכות, ממלחמות, מהשמדה ומאובדן כללי, ולבחור בשינוי הדרגתי לעבר עתיד בטוח ושלום כולל.

חיי האדם לא יהיו מתוקנים ושלווים בטרם יממש את צורת החיים של הדור האחרון. בני האדם חיים על פני כדור הארץ הקטן, והכוחות הפועלים סביבם יביאו אותם ליישם את מטרת הבריאה הנקובה מראש. כלומר, הטבע יחייב את האנושות להיתקן.

האגו יתרצה ויסכים לנתינה רק אם יסופקו לו הסברה, הרגשה והבנה, שהוא ראוי לפיצוי גבוה, נצחי ושלם מהכוח העליון. הויתור הנדרש מן האדם בביטול האגו הוא כה גדול, ולמעשה זהו ויתור על כל העולם הזה, על כל חיי האדם. בעולם הזה לא יכולה להימצא תמורה לוויתור שכזה, כיוון שזהו ויתור על העולם עצמו. מכאן, כי הפיצוי לכך יכול להיות רק במה שנמצא מעל העולם הזה – בבורא. במילים אחרות, השגת תכונת ההשפעה היא התשלום עצמו.

הכרת האדם בייחודיות תכונת ההשפעה, בגובהה ובעליונותה, נוטעת בו בהדרגה את ההבנה שהשכר בעבור ביטול הרצון לקבל וקניית הרצון להשפיע הוא הרצון להשפיע בעצמו, כפי שנאמר "שכר מצווה – מצווה" (אבות ד, ב). בסופו של דבר מגיע האדם להתאמה לבורא, מבין אותו ומשיגו, כפי שאמר הרב"ש בשם בעל הסולם: "שכר מצווה – מצַוֵוה, היינו שזוכים לשמוע את המצַוֵוה של המצוות".

 

פקיחת עיניים

 

"היסורים לעומת התענוג בקבלה עצמית

והנה, כאשר נסתכל ונתפוס בשכלנו היטב את תכנית הנזכרת – נראה שכל נקודת הקושי הוא בשינוי טבענו, מן הרצון לקבל לעצמו, עד לרצון להשפיע לזולתו. כי המה ב' דברים המכחישים זה את זה.

אמנם בהשקפה ראשונה נראית התכנית דמיונית, כדבר שלמעלה מהטבע האנושי. אבל כאשר נעמיק בדבר נמצא, שכל הסתירה – מקבלה לעצמו להשפעה לזולתו – אינה אלא פסיכולוגית בלבד, כי למעשה בפועל אנו משפיעים לזולתנו בלי טובות הנאה לעצמנו.

כי הקבלה העצמית, אף על פי שמתוארת אצלנו בצורות שונות, כגון רכוש, קנינים מחמדי הלב, העין, והחיך וכדומה, הרי כל אלה מוגדרים רק בשם אחד: 'תענוג', באופן שכל עיקר הקבלה לעצמו שאדם מתאוה, אין זה אלא שרוצה להתענג.

ועתה, צא ודמה לך אם נקבץ את כל שיעורי התענוג שמשיג האדם במשך שבעים שנותיו לצד אחד, ונקבץ את כל הצער והיסורים שסובל, לצד השני, עד כדי שאילו היה החשבון לנגד עיניו – היה מעדיף שלא להוולד.

ואם כן הוא הדבר, איזו קבלה לעצמו משיג האדם בעולמנו, אם נניח שמשיג עשרים אחוז של תענוג בחייו, לעומת שמונים אחוז יסורים, הרי, כשנעמיד זה מול זה, ישארו שישים אחוז יסורים ללא שום תמורה.

אמנם, כל האמור הוא חשבון פרטי, כשאדם עובד לשם עצמו, כי בחשבון כלל עולמי, הפרט מייצר יותר ממה שמקבל לקיומו ולהנאתו. אם כן ישתנה הכיוון, מקבלה עצמית להשפעה – או אז יהנה הפרט מכל התפוקה שמייצר, בלי יסורים מרובים".

 

כל אחד מבני האדם משרת את העולם כולו בלא שיישָאֵל לרצונו. ערכה של התוצרת מיגיעת האדם גדול לאין ערוך מן הגמול שהוא מקבל בעבורה. ניקח לדוגמה, פועל פשוט המשתכר מאתיים שקלים ליום עבודה ואשר ערכה של תוצרתו הוא כאלפיים שקלים. אילו קיבל אותו פועל תענוג מהשפעה, יכול היה ליהנות פי עשרה. המפעל היה ממשיך להרוויח והפועל היה מפיק תוצרת רבה יותר, כי היה נהנה במידה שבה הוא מייצר ולא במידה שהוא משתכר. העבודה לא הייתה נעשית בכפייה, והיגיעה והתענוג היו הולכים יד ביד ולא לשני כיוונים נפרדים, כמו במציאות הנוכחית.

 

במצב הנוכחי העובד בטוח במשכורתו ודאגתו היחידה היא מתי יסתיים יום העבודה ויוכל ללכת לביתו, אך במצב המתוקן תימשך הנאתו על פני כל שעות העבודה. בעל הסולם מגדיר את הבעיה כפסיכולוגית בלבד, וכוונתו לכך שהבעיה היא ביחסו הפנימי של האדם לדבר. ודאי אין הוא מתכוון לכך שהפסיכולוגיה, שאינה אלא אוסף של מקרי התנהגות אנושיים, תוכל לסייע בפתרון הבעיה.

למעשה, הרצון לקבל אינו יכול לשמש ככלי לקבלת תענוג, מפני שתענוג הממלא את הרצון לקבל – מבטל אותו. הנאה מורגשת ברצון אגואיסטי רק בפגישה בין הרצון לבין המילוי. כאשר המילוי נכנס לתוך הרצון, הוא מבטל את הרצון אליו וכך מתבטלת הרגשת התענוג. לדוגמה, כשאנו מתחילים לאכול, תאבוננו פוחת מיד ועימו גם התענוג מהאוכל. קבלת האוכל מבטלת בהכרח את האפשרות ליהנות ממנו. וכך הוא בכל דבר ודבר בעולמנו.

 

לעתים אנו רוצים לרכוש דבר-מה, עובדים ומתאמצים בעבורו במשך חודשים ואף במשך שנים, וכאשר השגנו אותו ואנו עומדים ליהנות ממנו, אנו מגלים מיד כי התענוג איננו אותו תענוג שלו קיווינו. בתוך ימיםאו שבועות אחדים הוא נעלם, משום שהמילוי והרצון למילוי הפוכים זה מזה.

 

לא זו בלבד שקבלת המילוי מכבה את התענוג ממנו, היא אף מכפילה את הרצון למילוי חדש. על זה נאמר "יש לו מנה רוצה מאתיים" (קהלת רבה, פרשה א, לב). לעולם אין האדם נהנה בקבלת התענוג אלא רק מכפיל את החיסרון אליו, ולכן נמצא נזקק יותר. משום כך, למרות העושר והאפשרויות הרבות ליהנות, מרגישה האנושות שמדור לדור היא נעשית ריקנית יותר ויותר.

למעשה, חיינו הם אוסף של ריצות אחר מילויים שונים בתקווה שנצליח למלא את עצמנו, נרגיש טוב ונישאר מלאים ושבעים. מכיוון שעיקרון זה עומד ביסודם של חיינו, כדאי לתת את דעתנו אליו.

 

פתרון אפשרי נמצא לנגד עינינו בדוגמה של יחסי אם ובנה: האם נהנית כאשר בנה נהנה ממה שהיא מעניקה לו. ככל שהוא נהנה יותר גוברת הנאתה, וזאת מתוך אהבתה אליו. כל התענוג שלה תלוי בתענוג שמקבל בנה.

מטבע בריאתנו נוצרנו כתאים בגוף אחד, דהיינו כנשמות פרטיות בנשמה הכללית הנקראת "נשמת אדם הראשון". אנו קשורים זה לזה ופועלים יחד במערכת אחידה זו, אף שאיננו חשים זאת. העובדה כי חושינו מעורפלים ואיננו מרגישים בכך אינה משפיעה על המערכת עצמה. כל פרט במערכת פועל לטובת האחרים בלבד, במסירות נפש מלאה. חוק הקיום של מערכת הבנויה כגוף אחד קובע, כי כל איבר תלוי לחלוטין בתפקודם של האיברים האחרים.

אילו רק נפקחו עינינו לראות שאנו תלויים זה בזה, היינו מרגישים מיד את עצמנו יחד. במקרה כזה חרדה ואהבה לאחרים היו פורצות בכל נשמה פרטית בטבעיות. במצב זה היה כל אחד נהנה מתרומתו ומדאגתו למצבם הטוב של האחרים כאם המעניקה לבנה חיות ותענוג.

 

אם כן, כל שחסר במצבנו הוא לראות את המצב האמיתי שבו אנו קשורים בנשמת אדם הראשון, וכל היתר יתקיים בדרך טבעית. די בראייה כזו כדי שכל אחד מאיתנו יחוש רצון להיתקן ולהפוך למשפיע המוסר את עצמו לאחרים. ייחודיותה של חכמת הקבלה הוא בכך שהיא פוקחת את עינינו לראיית התמונה האמיתית הנסתרת – התכללות הנשמות הפרטיות בנשמה הכללית, "כאיש אחד בלב אחד". לכן חכמת הקבלה היא האמצעי להשגת מטרת הבריאה.

 

סיכום מאמר השלום בעולם

במאמר זה מציע בעל הסולם פתרון לשלום העולם. פתרון זה יאפשר לכל אחד מבאי עולם ולאנושות כולה להגיע לשלווה, לשלמות, לנצחיות, לרוויה ולשמחה.

הקושי בדרך להשגת שלום העולם טמון בטבעו של האדם, שהרי טבע האדם מיוסד על רצון לקבל אגואיסטי. הוא מרגיש את עצמו בלבד ואינו מסוגל להתחשב באחר. כל כולו עומד על המשמר לנצל כל זולת לטובת עצמו בלא להתחשב בו כלל. הטבע האגואיסטי נוצר בנו על ידי הבורא. משום כך איננו מסוגלים לתקנו בכוחות עצמנו, אלא רק בעזרת אותו כוח שיצר אותו.

אם הכוח הזה ישפיע עלינו, אז "נהפוך הוא" – נהפוך את הרצון לקבל לרצון להשפיע. נחדל לדאוג לעצמנו ונתחיל להרגיש את הזולת ולדאוג לו. כל אחד ואחד ידאג לעולם כולו ללא הרף כשם שעתה הוא דואג לעצמו. כאשר יממשו הנבראים תנאי זה, הם יתחברו יחד ויזכו למילוי האור העליון ולכל טוב.

אל לאנושות לצפות כי אי פעם תימצא דרך אחרת לתיקון האגו. מטרתם היחידה של כל הייסורים המתגלים בעולם היא לעוררנו להזדרז ולהזמין את הכוח העליון שברא אותנו לתקן את טבענו האגואיסטי. הדרך היחידה לבצע זאת היא על ידי לימוד חכמת קבלה. משום כך, להפצת חכמת הקבלה אנו זקוקים ובה אנו תלויים: בהצלחת התפשטותה ברחבי העולם תלויים כל עתידנו הטוב ושלום העולם כולו.