התפתחות רוחנית - ב' 

 

דרך הייסורים

 

"אבל אם לא זכו לקבל התפתחות מדותיהם הרעות תחת ממשלת עצמם, אלא יעזבוהו תחת ממשלת השמים – הנה גם אז מובטחים הם בגמר גאולתם, ובגמר תיקונם, כי יש בטחון מלא בממשלת השמים, הפועלת על פי חוק ההתפתחות ההדרגתית מדרגה אחר מדרגה, עד שמהפכת כל רע ומזיק לטוב ולמועיל, כמו הפרי על העץ, והקץ בטוח לגמרי, אלא בעתה, כלומר, שהדבר כבר תלוי ומקושר לגמרי במדת הזמן.

כי על פי חוק ההתפתחות ההדרגתית הנ"ל, עד ביאתו לקץ מוכרח לעבור עליו מדרגות שונות ומרובות, שדרכם לבא בכבדות, באיטיות גדולה וארוכה ביותר, הנמשכת זמן רבמאד. ומתוך שבנידון שלפנינו 'דבר המתפתח' הם בעלי חיים ומרגישים על כן גם עליהם לקבל במצבי ההתפתחות הללו יסורים גדולים ונוראים ביותר, כי כל הכח הדוחף הנמצא במדרגות הללו כדי להעלות את האדם ממדרגה נמוכה למדרגה עליונה ממנה, אינו אלא כח דחיפה של יסורים ומכאובים, שהתקבצו במדרגה הנמוכה – ושאי אפשר לסובלם, ועקב זה מוכרחים לעזוב את המדרגה ולעלות למדרגה עליונה ממנה, – על דרך שאמרו חז"ל: 'אלא הקב"ה מעמיד להן מלך שגזירותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב'".

 

הרוחניות יכולה להיות מורגשת רק באותו רצון לקבל שהתגלה, התפתח, הכיר את הרע שבו ונִתְקַן לטוב, להשפעה. זוהי הסיבה לריבוי המצבים המתרחשים ברצון לקבל של האדם בתהליך התיקון. הברירה עומדת בפני האדם: לעבור את הדרך בייסורים או לעבור אותה במהירות בעזרת סביבה חיצונית המעניקה לו ערכים נכונים.

 

למעשה, דרך הייסורים איננה דרך כלל. אדם המצוי בדרך הייסורים עומד על מקומו ומחכה, בעוד הייסורים מצטברים. הסבל הולך ומתווסף עד לרמה שבה מתגלים ייסורים בכל חלקי הרצון לקבל בדרגתו הנוכחית. האדם מרגיש אז שאין באפשרותו להשתמש כלל ברצון לקבל. ברגע שבו מתעורר ולו גם שבריר קטנטן מהרצון לקבל, מיד מורגשים ייסורים. במצב כזה, לאדם אין עוד שימוש ברצון לקבל שלו והוא "ממית" אותו. הוא מבין כי "טוב מותי מחיי" (יונה ד, ח), כלומר טוב יהיה אם לא ירצה דבר.

 

קשה מאוד להעריך את הרצון להשפיע מתוך שלילת הרצון לקבל. בכל ההיסטוריה של המין האנושי לא היה מי שהשיג זאת בדרך הטבע. טובי המוחות של המין האנושי אמנם הגיעו לפסגות בחקירתם את הטבע ואת האדם, אך הם השיגו זאת ברצון הגשמי שהיה בהם. אין זו השגה של הטבע הרוחני. לא עלה בידם למצוא שיטה להתפתחות רוחנית ואף לא לפתחה.

 

אין בכוחו ובשכלו של אדם הנמצא בתוך הטבע האחד – שכל מעשיו ומחשבותיו בתוך הטבע הגשמי – לדמיין, להמציא או לפתח את אשר לא נמצא בו. לא הייתה בידיהם של אותם חוקרים שיטה להתקדמות מתוך ייסורים, ובוודאי לא שיטה להתקדמות שלא מתוך הייסורים. ללא סביבה מתאימה הגורמת לפעולת ה"אור המחזיר למוטב" על האדם, לא ניתן להבין את הרצון לרוחניות ולממשו.

 

"הנה הקץ המובטח לבא לישראל על פי חוק ההתפתחות ההדרגתית הנזכר, מכונה 'בְּעִתָּהּ', כלומר, הקשור בעבותות הזמן. והקץ הבטוח לישראל, על ידי שיקחו את התפתחות מדותיהם תחת ממשלת ידיהם. מכונה 'אחישנה', כלומר בלתי תלוי לגמרי בזמן".

 

אלפי שנים האנושות מתפתחת בהתאם לזמן, "בְּעִתָּהּ", אך זוהי התקדמות במישור הגשמי-אנושי בלבד. אם קָצה נפשה של האנושות בהתפתחות במישור וברצונה לעלות מהעולם הזה דרך סולם המדרגות הרוחני עד ל"עולם האין-סוף", עליה לאמץ גישה שונה לגמרי להתפתחות. עליה לעבור מהתקדמות של דרך "בעתה" להתקדמות של דרך "אחישנה":זוהי התפתחות מעל הזמן, מעל המקום, באופנים ובכוחות רוחניים. זוהי התפתחות על ידי שימוש באור המחזיר למוטב. התפתחות מעל הזמן תיתכן רק על ידי השתתפות הכרתית של האדם. האמצעי היחיד הנמצא ברשות האדם לשינוי מהלך חייו הוא שינוי סולם הערכים של הרצון לקבל באמצעות הסביבה. חכמת הקבלה מלמדת אותנו כיצד לעשות זאת.

 

עיבור ויניקה

ידוע שבכל השגה רוחנית הכרחי להקדים פנייה לבורא בבקשה לתיקון. אם כך, היכן מקומה של בקשה זו בעבודה עם החברה? הרי אם האדם פונה לחברה, משנה אותה, והחברה משנה את ערכיו בהתאם לכך, הרי האדם השלים את עבודתו וכבר הוא פועל לפי ערכים חדשים. אם כאלה הם פני הדברים, היכן מקומו של הבורא בתהליך?

 

תחילה נגדיר את מהותה של הבקשה לתיקון מהבורא. הנטייה הפנימית של האדם לבורא – בבקשתו, בתקוותו, בציפייתו לקבל כוח, להבין ולבצע השפעה לבורא – נקראת "תפילה". האדם פונה לבורא כדי לקבל כוח ושכל להיות "המשפיע": להבין מהי השפעה ולהיות מסוגל לבצע אותה. זוהי פנייה מן הקטן אל הגדול, בבקשה שיעזור לו להידמות לו, שיעזור לו לגדול.

כל מדרגה רוחנית שהאדם משיג היא מידה של דבקות בבורא. במדרגה הרוחנית הקטנה ביותר הנקראת "עיבור", האדם מוסר את עצמו לבורא. הוא נדבק אליו ללא שום רצון או דרישה ומבטל את עצמו לגמרי.

 

בדומה לעוּבר בבטן אימו, גם העוּבר הרוחני מסור כולו ל"אימו", כחלק בלתי נפרד ממנה. בגלל ביטול העוּבר כלפיה מסוגלת האם לטפל בו בעזרת מערכותיה שלה לקליטת מזון והוצאת פסולת. ידוע כי גוף האדם אינו יכול לסבול נוכחות של עצם זר בתוכו, אך כיוון ש"העצם הזר" שבתוך רחם האם מבטל את עצמו כלפיה, גופה מסכים לנוכחותו ואף מטפל בו ועובד בעבורו. כזאת היא הדרגה הראשונה ברוחניות.

 

כדי להיכנס לעולם הרוחני על האדם להגיע למצב שבו הוא מבטל את עצמו עד כדי כך שהוא לכאורה אינו נמצא, אינו קיים. עליו לעשות זאת בכל הרצון האגואיסטי והאכזרי שלו, זה שמגולה בהווה וזה שיתגלה בו עד הַגיעו לדרגת העוּבר. במצב העיבור האדם רוצה כל כך למסור את עצמו לשליטת הכוח העליון, עד כי הוא מוכן לכל פעולה מצידו.

 

את חשיבות הערכים של דרגת העיבור האדם מקבל מן החברה, אך את הכוח ליישם אותם על עצמו חייב הוא לקבל מן הדרגה העליונה עצמה. העובדה כי הביצוע נעשה בשיתוף עם הדרגה העליונה מאפשר לתחתון להתבטל כלפיה.

 

כאשר הסביבה משנה את סולם הערכים של האדם, הוא אמנם רוצה לבצע את הפעולה, אך אין לו כוחות. אילו היה המצב הבא ריבוי נכסים, תהילה וכדומה, היו ברצון לקבל של האדם כוחות להשיג זאת. במקרה זה, לא היה לאדם צורך בבורא. אך אם הערכים החדשים הם עזיבת הרצון לקבל ואגירת כוחות לביטולו, לא יימצאו באדם כוחות והכנות לכך, אף אם הוא מעריך מצב זה כגבוה יותר ממצבו הנוכחי.

 

על האדם לפנות אל המדרגה העליונה יותר, ולומר "רוצה אני", כמו שכתוב "כופין אותו, עד שיאמר רוצה אני" (ראש השנה ו ע"א). כשאין ספק ברצונו של האדם, נותן לו העליון כוחות, ומבצע עליו את הפעולה. העוּבר איננו יכול לעשות דבר בכוחות עצמו, מלבד "להתפלל". האדם אינו מבקש כוח כדי לעלות ולבצע דבר-מה בעצמו, אלא דורש כוחות להכשיר את עצמו להיות "כלי"", להיות עוּבר, ובכך לאפשר לעליון לפעול עליו. כאשר מצטברים כל הנתונים הללו באדם והוא מוכן, העליון פועל עליו ומפתח אותו.

 

לאחר שהאדם נכנס למציאות הרוחנית ומתקיים בה בשליטתו המלאה של העליון, קיימת מצידו אפשרות להתפתחות נוספת, מעיבור ליניקה. בשלב ה"יניקה", התחתון מבקש עזרה מהעליון. הוא פורס בפניו את מוכנותו לעלות אליו ואת רצונו במזון הרוחני. כתוצאה מכך העליון מעלה את התחתון ל"חזה" שלו, ומֵזִין אותו. ה"וולד", התינוק הרוחני, אינו בוחר בעצמו את האוכל, אלא מסכים לכל דבר שנותן לו העליון. זהו ביטול גדול עוד יותר מלהיות עוּבר. למוכנות זאת דרושים כוחות, ואותם מקבלים באמצעות ה"תפילה".

 

כל השגת מדרגה רוחנית מתחילה בבקשה מצד התחתון לכוח הדבקות. במצב העוּבר זוהי בקשה לכוח המאפשר לנטרל את הרצון לקבל כאילו לא היה קיים, ולדבוק בעליון ללא כל הבנה. במצב היניקה זוהי בקשה לכוח המאפשר להתבטל כלפי העליון על אף התענוג מן המזון המגיע ממנו. התחתון מבקש כוחות לקבל את המזון, בכוונה לגרום תענוג לעליון.

 

מוכנות התחתון לדבקות מכשירה אותו לקבל את המדרגה העליונה. בין רמת הקיום הנקראת "העולם הזה" ועד לרמת הקיום השלמה והנצחית הנקראת "עולם האין-סוף", מצויות 125 מדרגות הסולם הרוחני. כל אחת מהן היא מדרגה של דבקות הנברא בבורא. בכל פעם הבורא נראה לאדם כעליון יותר והאדם מוותר על חלק מעצמו כדי לדבוק בו. בהשגת האין-סוף נשלמת הדבקות, והרצון לקבל מתבטל לגמרי.

 

התפילה כוללת מרכיבים רבים והיא מושתתת על הרגשת הפערים שבין התחתון לבין העליון. התחתון מגלה כי חסרים לו רצון, הבנה, כוח ויכולת ביצוע. עליו להתייאש מכוחותיו שלו, להעריך את הדרגה העליונה ולהבין שהיא מסוגלת לעזור לו.

אף שהתפילה נבנית על הרגשת פערים, יסודה בביטחון של התחתון באהבתו של העליון אליו. ללא הביטחון הזה לא היה התחתון מסוגל לפנות לעליון, כיוון שהפנייה היא למימוש אהבת העליון דרך עצמו. הוא רוצה לאהוב את העליון כפי שזה מגלה אהבה אליו. הדבר מובן היטב בדוגמת הילד ואימו בעולמנו. אלמלא היה הילד בטוח באהבתה ובמסירותה של אימו אליו, לא היה ביכולתו לדרוש ממנה את כל אשר הוא חושב שמגיע לו.

 

*

"עוּבר בבטן אימו" נמצא ברצון הרוחני המינימלי. הוא מפעיל את כל רצונותיו בהתאם לכוונתו להשפיע לבורא. אם יפעיל את רצונותיו ביתר עוצמה, הם לא יהיו מאוזנים עם כוונת ההשפעה והוא יתחיל ליהנות בדרך אגואיסטית מהקשר שלו לעליון. העוּבר מרגיש את כל אשר יש בעליון; כליו ושכלו גדולים מאוד, אלא שהוא מפעיל אותם כלפי העליון בעוצמה מינימלית בלבד. משום כך הוא יכול להימצא בתוך העליון וליהנות מכל אשר נמצא בו.

 

למעשה, יש כאן דבר והיפוכו. בשלב העיבור מרגיש האדם את העליון במלואו: הוא מרגיש את כל המציאות הנמצאת כביכול מחוץ לו, בהתאם למידה שבה הוא מבטל את רצונו האגואיסטי. בשלב היניקה גודל העוּבר ויוצא מרשות העליון. הוא אינו משיג עוד את האורות הגדולים של מדרגת העיבור. בשלב היניקה התחתון רואה ומרגיש רק מעט, כיוון שהעליון הוציא אותו מתוכו החוצה.

 

אם כן, מי משיג מדרגה רוחנית גבוהה יותר – העוּבר או הוולד? היות שאמת המידה לגובה ההשגה היא שיעור הדבקות – מידת הקשר ומימוש ההידמות לאלוקות – ודאי שהוולד הוא בעל השגה גדולה יותר מהעוּבר. הוולד מוכן לפעול במידה מסוימת כמו הבורא, אך העוּבר אינו מבצע דבר ודווקא משום כך הוא נמצא כביכול בתוך הבורא. לעוּבר יש הכול אך בצורה פסיבית. אמנם הוא מאבד את מדרגתו עם לידתו, אולם המטרה היא לגדול ולהיות בעל הפעולה. בן המלך היוצא מהארמון לעבוד כאחד האדם ולהתפרנס בהתאם ליכולתו, מוצא את אושרו בעצמאותו בהתקיימו מעמל כפיו.

 

שתי מדרגות רוחניות עוקבות יסתרו זו את זו תמיד, כיוון שהמדרגה הרוחנית הבאה מוערכת ביחס למדרגה הקודמת כיתר סבל. על מעבר הרצון לקבל ממדרגה למדרגה נאמר "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" (קהלת א, יח). בסופו של דבר הכול תלוי בהערכת חשיבות ההתפתחות. בעוד שבעולמנו האגואיסטי הערכה להתפתחות היא אוטומטית, הרי ברוחניות הדברים מתנהלים אחרת. על האדם להתאמץ כדי לרכוש את חשיבות ההתפתחות הרוחנית.

 

נדמה את הדברים לאם ושני בניה הבאים לביקור אצל רופא. הגדול שבהם אוטיסט, אופיו נוח והוא צמוד לרגליה של אימו, ואילו הקטן זריז, ערני ופיקח: הוא מתרוצץ בחדר ללא הרף ומחפש דרכים להתחכם לאימו ולאחיו הגדול. האֵם באה להתלונן על הפיגור בהתפתחות של בנה הגדול; היא רוצה שיהיה כמו הצעיר ותשמח לוותר על אופיו הנוח. ניתן ללמוד רבות מהדמיון בין ההתפתחות בעולמנו לבין ההתפתחות בעולם הרוחני. חשיבות ההתפתחות עולה על הסבל הכרוך בכך, ולכן אנו מוכנים לשלם את המחיר הדרוש כדי להתפתח.