מידת היחידיות - א' 

"מדת היחידיות בתוך האיגואיזם פעולתה הרס וחורבן

"מדת היחידיות בתוך האיגואיזם פעולתה הרס וחורבן 

והנך רואה, איך המדות שבנו מנגחות ונלחמות זו בזו, ולא רק בין כתות לכתות, אלא בכל אדם יחיד, נמצאות ד' המדות שולטות בו בבת אחת, או בזה אחר זה, ונלחמות בקרבו, עד שאין מקום לשכל הישר לסדר אותם, ולהביאם לידי הסכמה מוחלטת אחת.

והאמת היא, ששורש כל הערבוביא הרבה השוררת בנו, אינו יותר ממדת 'היחידיות' הנזכר לעיל, המצויה בכל אחד ואחד מאתנו, אם פחות ואם יותר.

והגם שבארנו בה טעם יפה וגבוה, מאד נעלה, אשר מדה זאת נמשכת לנו ישר מהבורא ית', יחידו של עולם, שהוא שורש כל הבריות, עם כל זה מתוך שהרגשת היחידיות התישבה בתוך האיגואיזם הצר שלנו, נעשתה פעולתה הרס וחורבן, עד שהיתה למקור לכל החורבנות שהיו ויהיו בעולם".

 

מידת היחידיות יוצרת בכל אדם הרגשה כי הוא מיוחד במינו. כאשר אדם מצוי בתוך האגואיזם הצר שלו ורואה רק את טובתו האישית, הדבר מתבטא בצורה שלילית. לעומת זאת, אם האדם מצוי בהשפעה, תכונת היחידיות באה לידי ביטוי לטובת העולם.

תכונת היחידיות מקורה בבורא, שהוא אחד ויחיד. הרגשת היחידיות קיימת בכל אדם, וככל שהאדם מתפתח הוא נעשה אינדיבידואליסט יותר ויותר. הוא מרגיש את עצמו מיוחד ונבדל מן האחרים בחברה. הדבר בולט בקרב העם היהודי, שהוא בעל האגו המפותח ביותר: לכל איש דעה משלו בכל דבר ועניין.

בשלב הראשון של ההתפתחות על פי שיטת הקבלה, הרצון לקבל מנוטרל. לאחר מכן הוא מתגלה רק במידה שבה האדם מסוגל לתקן אותו, דהיינו להשתמש בו כבאמצעי להשגת הבורא. ככל שהאדם ישקיע יותר בהתפתחותו הרוחנית ויהיה מוכן להתקדמות, יתגלה בו הרצון לקבל ביתר תדירות וביתר עוז כדי לאפשר לאדם להתקדם אל עבר "גמר התיקון".

ללא ספק, מוטב שבאנשים שאינם נמצאים בדרך התיקון יהיה רצון לקבל קטן, כמאמר הכתוב "שינה לרשעים – הנאה להן והנאה לעולם" (סנהדרין עא ע"ב). אך הרצון לקבל מוכרח לדחוף את האדם לעבר התיקון. אםאין האדם מקדים את לימוד הקבלה, יתפתח בו הרצון לקבל באופןשיגרום לו ייסורים, והם יובילו אותו לשאלה על מהות החיים – וממנה אל הקבלה.

 

כל אדם מרגיש מיוחד

 

"וכאמור, אין לך אף אדם אחד בעולם שיהיה בן חורין ממנה וכל החילוקים המה רק באופני ההשתמשות עמה, אם לתאות לב, אם לממשלה, אם לכבוד, שבהם נבדלים הבריות זה מזה. אבל הצד השוה שבכל בריות העולם הוא, שכל אחד מאתנו עומד לנצל לכל הבריות לתועלתו הפרטית, בכל האמצעים שברשותו, ומבלי לקחת בחשבון כלל שהולך להבנות על חורבנו של חברו.

ולא חשוב כאן כלום הוראת ההיתר שכל אחד ממציא לעצמו, על פי כוון המתאים לו, כי 'הרצון הוא שורש השכל' ואין 'השכל שורש הרצון'. והאמת ניתנת להאמר, שככל שהאדם גדול יותר, ומצויין ביותר – באותו השיעור ממש מדת היחידיות שבו, גדול ומצויין ביותר".

 

כל אדם הוא בעל נשמה נבדלת משל עצמו ובכל אדם נמצא חלק שמקורו בבורא. אופני השימוש במידת היחידיות משתנים מאדם לאדם. האחד רוצה להיות רופא דגול, האחר – עבריין מתוחכם, שלישי ספורטאי בעל הישגים – כל אדם צריך דבר-מה שיוכל להתגאות בו. הסיבה למידת היחידיות היא השורש השונה שבנשמת אדם הראשון המצוי בכל אחד מאיתנו.

 

אמחיש את הדבר בעזרת סיפור ששמעתי ממורי, הרב"ש. בזמנו, כאשר התגורר הרב"ש בגבעת שאול בירושלים, נסתם צינור הביוב. השרברב שהוזמן בא מלווה בשוליה מתלמד. פשט השרברב את בגדיו, נכנס לתוך בור הביוב, ובמהלך עבודתו צעק לעבר המתלמד שיוריד לו כלי עבודה שונים. כשיצא מבור הביוב, מלוכלך מכף רגל ועד ראש, פנה השרברב לשולייתו בפני כולם ואמר לו בגאווה, כי אם ילמד לעשות את העבודה כהלכה, יוכל להיות מומחה כמוהו ולפתור בעיות ביוב שאיש לא מסוגל לפותרן. אם כן, אנו רואים שאף על פי שהתעסק בפעולה דוחה למדי, הרגיש השרברב את עצמו מיוחד. אכן, כל אדם רוצה שיהיה לו דבר-מה שרק הוא מיוחד בו ושואף להרגיש את ייחודיותו, דהיינו שאין איש כמותו בעולם כולו.

 

כאמור לעיל, האנושות מסודרת במבנה של פירמידה. אמנם ככל שהמדרגה נמוכה יותר מספר האנשים בה גדול יותר, אך אין בכך כדי לבטל את הרגשת היחידיות של כל אחד מהם, שכן האדם אינו מרגיש את אשר מחוץ לו, אלא את עצמו בלבד.

עלינו להבין כי הרצון לקבל שבכל אחד מאיתנו שונה מזה של חברו. משום כך אין איש היכול להבין את זולתו, לדמות את שמחתו או את צערו, את הטעמים שהוא חש ואת כל המתרחש בתוכו. רק כאשר האדם יוצא מחוץ לגופו, דהיינו מצמצם את האגו שלו ומקבל במקומו את רצון הזולת, הוא יכול להבין את האחר. באהבתו לזולת האדם קונה את החיסרוןשל הזולת. רק אז הוא מסוגל להרגיש את אשר מרגיש האחר ולמלא את רצונו.

 

נשאלת השאלה, האם מבנה הפירמידה יישאר גם בגמר התיקון. ובכן, בכל הקשור לרצונות עצמם, הרי שכל אחד נשאר בתכונות המקוריות שלו; אך באשר לתיקון, כל מי שתיקן את עצמו הופך להיות חשוב ככל האחרים. הכול שונים זה מזה בתנאיהם ההתחלתיים, אולם כשמדובר בתוצאה הסופית המתוקנת, אין גדול ואין קטן – כל המתקן את עצמו בשלמות משתווה לאחרים שעשו זאת. צורתה הסופית של המציאות הוא עיגול אין-סוף שבמרכזו הנברא – הרצון לקבל המתוקן. העיגול הוא צורה שכל נקודה בה נמצאת במרחק שווה מהמרכז ולכן הוא מסמל את השוויון.

 

צורת השימוש בטבע היחידיות

 

"צורת השימוש בטבע היחידיות כנושא התפתחות בפרט ובכלל

עתה נחדור להבין התנאים הישרים, שיתקבלו סוף סוף על האנושות, לעת הופעת הזמן של שלום העולם; ולדעת במה כחם של התנאים הללו יפה, להביא את חיי האושר ליחיד ולציבור, וכן את הנכונות שישנה באנושות, לרצות להעמיס על עצמם לבסוף תנאים מיוחדים אלו.

נחזור לדבר היחידיות שבלב כל אדם, העומדת לבלוע להנאתה את כל העולם ומלואו. ושרשה, שהוא נמשך ישר מיחידו של עולם, לבני האדם שהם ענפו כנ"ל.

כאן עומדת השאלה ותובעת לעצמה תשובה, איך יצוייר שתתגלה בתוכנו בצורה מקולקלת כזו, שתעשה לאבי אבות כל מזיקי ומחריבי עולם, ואיך מהמקור של כל בנין, יתמשך ויצא המקור של כל חורבן – ואי אפשר להניח לשאלה כזאת בלי פתרון".

 

בעל הסולם אומר כי בני האדם הם ענפיו של "יחידו של עולם", דהיינו של הבורא, וכוונתו לחלק האלוקי ממעל הנמצא באדם. חלק זה דווקא גורם לאדם להתנהג כאילו היה הרשע הגדול בתבל. לולא הרגשת היחידיות היה האדם מתנהג כחיה הטורפת כדי אוכלה ולא יותר מכך.

 

מידת היחידיות מחייבת את האדם לדכא את הזולת ואונסת אותו להרגיש את עצמו כגדול מכולם. בגללה האדם מפיק הנאה מדיכוי האחר ומהשפלתו. אין הוא נהנה מן המצוי ברשותו אלא מכך שאין זאת לאחרים. תופעות כאלה אינן מצויות בדומם, בצומח או בחי אלא באדם בלבד, וכולן נובעות ממידת היחידיות. השאלה היא, מדוע מידת הבורא המצויה באדם פועלת בדרך כה גרועה?

 

"אמנם יש שני צדדים במטבע היחידיות האמורה, כי אם נסתכל בה מצדה הא' העליון, דהיינו, מצד השתוותה עם יחידו של עולם, הרי היא פועלת רק בצורה של 'השפעה לזולתו', שהרי הבורא ית' כולו משפיע, ואין בו מצורת הקבלה ולא כלום, כי לא חסר לו מאומה, ואינו צריך לקבל דבר מבריותיו שברא, לכן, גם היחידיות שנמשך אצלנו ממנו ית', מחויבת שתפעל גם כן רק בצורות של 'השפעה לזולתו' ולא כלום 'לקבל לעצמו'.

מצדה הב' של אותה המטבע, דהיינו, מבחינת צורת פעולתה המעשית שפועלת בנו, – נמצא שפועלת בכוון הפוך לגמרי, כי פועלת רק בצורות של 'קבלה לעצמו', כגון הרצון להיות העשיר הגדול היחיד בכל העולם וכדומה, באופן, שב' הצדדים האמורים הן ב' קצוות רחוקים זה מזה בתכלית המרחק, כרחוק מזרח ממערב.

בזה מצאנו הפתרון למה ששאלנו, איך אפשר שאותה היחידיות הנובעת ומגיעה אלינו מיחידו של עולם, שהוא המקור לכל בנין – תהיה משמשת בנו למקור כל חורבן. –והוא, כי זה הגיע לנו מתוך שאנו משמשים בכלי היקר הזה בכוון ההפוך, שהוא קבלה עצמית.

ואיני אומר שהיחידיות שבנו לא יארע לה לעולם שתפעל בנו בצורת השפעה לזולתו. כי אי אפשר להכחיש שנמצא בתוכנו אנשים, שהיחידיות פועלת בהם גם בהשפעה לזולת, כמו המפזרים רכושם לטובת הכלל, וכן המפזרים כל יגיעתם לטובת הכלל, וכדומה.

אלא אותם ב' הצדדים שבמטבע שתיארתי, מדברים רק מב' הנקודות שבהתפתחות הבריאה, המביאה כל דבר לשלמותו. החל מהעדר, ומטפסת ועולה במדרגות ההתפתחות לאט לאט, ממדרגה למדרגה גבוהה ממנה, ומשם ליותר גבוה, עד הגיעה לתכלית גבוהה, שהיא מדת השלמות הקצובה לה מראש, ושמה תשאר קיימת כן לנצח.

כי סדר ההתפתחות של ב' הנקודות היא: א' נקודת ההתחלה שהיא הדרגה התחתונה, הקרובה להעדר הגמור, והיא המתוארת בצד הב' שבמטבע. ב' נקודת תכלית הגובה ששמה תנוח ותשאר קיימת לנצחיות. והיא המתוארת בצד הא' שבמטבע.

אמנם תקופה זו שאנחנו נמצאים בה, כבר התפתחה במדה מרובה, ועלתה כבר מדרגות רבות, והתרוממה למעלה משלבה התחתון שהוא צד הב' הנזכר, והתקרבה במדה נכרת אל צד הא', ועל כן כבר נמצאים בנו אנשים המשמשים עם היחידיות שלהם בצורות של 'השפעה לזולתו', אלא שעדיין מועטים המה, להיותנו נמצאים עוד באמצע הדרך של ההתפתחות.

וכשנגיע לנקודת הגובה העליון של המדרגות, נשמש כולנו ביחידיות שלנו רק בצורה של 'השפעה לזולתו', ולא יארע אף פעם לשום אדם שישמש עמה בצורות של 'קבלה לעצמו'".

 

האדם כלול משתי נקודות קוטביות שעליהן להגיע לעוצמתן המרבית. הנקודה הגבוהה היא יחידיות הבורא, והנמוכה היא טבעו האגואיסטי של הנברא. התעצמות שתי הנקודות האלה נעשית על ידי טיפוס האדם בסולם המדרגות "מתתא לעילא", כלומר מלמטה למעלה, מן העולם הזה ועד לעולם האין-סוף. במהלך הדרך מפעיל האדם רצון לקבל גדול יותר ויותר, תוך כדי שימוש נכון במידת היחידיות שבו.

 

מימוש יחידיות האדם בא לידי ביטוי ברכישת רצון לקבל מרבי הפועל ב"על מנת להשפיע" לבורא. רכישת כוונת ההשפעה על פני הרצון לקבל הופכת את האדם לעצמאי. כשם שהבורא מיוחד בהשפעה, כך נעשהגם האדם מיוחד בהשפעה. כוונת ההשפעה היא היא דמות האדם שבאדם ובה הוא עצמאי לחלוטין משליטת הבורא, שווה לו, דומה לו ושותף לו.