חלק א' - תוספות והערות - המשך

קטע יא

(3/4) הק' האג' סופו לקחת צורת נציזם לגמרי, אלא בתמונת נציונאל-קאמאניזם, שאין חילוף שם הזה מפריע אף לאחת מכל מעשים השטנים של היטלר. באֹפן שהרוסים יהיו ההערין פאלק [39] וכל העולם עבדים נרצעים להם בנוסח היטלר. (עי' 8/3) [40]

במשטר הבורגני, עיקר חמר הדלק להצלחה היא ההתחרות החופשי, שבעלי התעשיה והסוחרים ישחקו בה, ולזוכים נעים מאד ולבלתי זוכים גורלם מר מאד.

וביניהם הוא מעמד הפרולטריון, שאינו מקבל חלק במשחק הזה, אלא הוא כמו נייטראלי ביניהם, ואינו עולה ואינו יורד, אבל רמת חייו בטוחה, מחמת כח השביתה שיש בידיו.

(13/7) סוף סוף הן במשטר ק' והן במשטר בורגני הנחשלים אינם ראויים להנהגה, אע"פ שהם הרוב צבור, אלא שמוכרחים לבחור מנהיגים מן החרוצים, עכ"ז כיון שהם נבחרים על ידיהם יש להם תקווה שלא ינצלו אותם כל כך.

מה שאין במשטר הק' האג' שאין המנהלים נבחרים מפי רוב צבור, להיותם אנטי ק'. וכמו ברוסיא ושאר שאין לוח נבחרים אלא מק' בלבד, לפיכך גורלם מרה מאד כי אין לפרוליטריון שום נציג בהנהגה.

וכל האמור הוא לפי הכלל, שהפרולטריון הם אנטי קאמוניסטים מטבעם. כי הפרולטאריון אינם אידיאליסטן, והם רוב החברה הנחשלים, אשר לפי דעתם חלוקה "צודקת" פירושו שיתחלקו שוה בשוה עם החרוצים, אשר החרוצים לעולם לא ירצו בזה.

(0/0) דברי הם רק לפרוליטריון, דהיינו אל הנחשלים (14/1) שהם רוב החברה, כי לחרוצים והאינטליגענצ' הם ישאבו תמיד את השמנת הן במשטר ק' והן במשטר בורגני. ועל פי הסברא ייטב להם יותר, לחלק גדול מהם, במשטר ק', מפני שלא ייראו מפני בקורת. כנ"ל אות ...

רק לכם הפרולטאריון הנחשלים לכם יהיה גרוע בתכלית במשטר הק', כנ"ל.

אבל מעמד החרוצים יקבלו שם אחר, דהיינו מנהלים ומפקחים, ואז יהיה להם יותר טוב, כי יתפטרו מההתחרות המפיל חללים בבורגנים, ויקבלו שלהם בקביעות ובהרווחה.

ואין שום עצה ותחבולה אל הנחשלים שיצאו מפחד המלחמות והאבטלה והשפלות, אלא הק' האולטרואיסטי. לפיכך אין דברי מופנים לחרוצים והאינטליגענציע, כי בטח לא יקבלו דברי, אלא רק הפרוליטאריון והנחשלים הם יוכלו להבין אותי ואליהם אני מדבר. וגם לאותם החסים על הנחשלים ומשתתפים בצערם.

(14/2) (0/0) אחד מחירויות האדם הוא שלא יהיה קשור למקום אחד כמו הצומח שאינו רשאי לעזוב מקום יניקתו. לפיכך כל מדינה מחויבת להבטיח שלא תעכב על האזרחים לבא למדינה אחרת. ועם זה צריכים להבטיח, שכל מדינה לא תסגור שעריה מפני גרים ומהגרים. ועי' 13/1 [41]

(2/10) מטרם שרוב צבור מוכן להשפיע לזולתו אין לקבוע משטר ק' אולטרואיסטי.

(2/1) סוף הק' האלט' הוא להקיף את כל העולם ולכל העולם תהיה רמת חיים שוה. אמנם תהליך המעשי הוא לאט לאט, שכל אומה שרוב צבור שלה כבר נתחנך להשפעה לזולתו יכנסו בראש למסגרת הק' הבין לאומי.

וכל האומות, שכבר נכנסו במסגרת ק' בין לאומי יהיו להם רמות חיים שוים, באֹפן שהעודפים של אומה העשירה או החרוצה ישבחו רמת החיים של אומה הנחשלה או העניה בחמר גלם ובאמצעי יצור.

(2/2) הצורה הדתית של כל האומות צריכה לחייב בראשונה את חבריה את ההשפעה לזולתו בצורה (שחיי חברו קודמים לחייו) של "ואהבת לרעך כמוך" שלא יהנה מהחברה יותר מחבר הנחשל. וזהו דת כולל לכל האומות שיבואו במסגרת הק'. אבל חוץ מזה יכולה כל האומה ללכת בדתה היא ובמסורת שלה, ואין לאחת להתערב בחברתה.

(2/11) חוקי הדת השוה לכל העולם הם:

א.שיעבוד בשביל טובת בני האדם כפי יכלתו ויותר מיכלתו אם יהיה צורך עד שלא יהיה רעב וצמא בכל העולם.

ב.אע"פ שהוא עובד חרוץ לא יהנה מהחברה יותר ממי שהוא נחשל, באֹפן שיהיה רמת חיים שוה לכל נפש.

ג.עכ"ז אע"פ שיש דת יש להוסיף אותות כבוד ע"פ דת. שכל המהנה להחברה יותר יקבל אות כבוד חשוב ביותר.

ד.כל המעכב מלגלות מדת חריצותו לטובת החברה יענש לפי חוקי החברה.

ה.כל אחד ואחד מחויב להתאמץ על פי הדת להרים רמת חיים של העולם יותר ויותר באֹפן שכל באי עולם יהנו מחייהם ויהי' להם חדות החיים יותר ויותר.

ו.וכמו כן ברוחניות אלא ברוחניות לא כל אחד מחויב לעסוק בזה אלא אנשים מיוחדים לפי הצורך.

ז.יהיה כמו ב"ד עליון, וכל מי שירצה לתת חלק כושר עבודתו על חיים רוחניים מחויב לקבל רשות מב"ד הזה.

וכן לפרט יתר חוקים הנחוצים.

(2/3) כל הנכנס, יחיד או צבור, למסגרת הק' האלט' מחויב לשבע שבועת אמונים שיקיים כל זה, מטעם שה' צוה כן.

או עכ"פ יתחייב למסור לבניו שה' צווה כן. ומי שאומר שמספיק לו האידיאה, יש לקבלו ולנסותו אם אמת הוא. ואם הוא אמת, אפשר לקבלו. ועכ"פ יבטיח שלא ימסור לבניו מדרך הכפירה שלו, אלא ימסור אותם לחינוך המדינה.

ואם אינו רוצה לא זה ולא זה, אין לקבלו כלל. כי יקלקל את חביריו ויצא שכרו בהפסדו.

(2/4) תחילה יש לעשות מוסד קטן, שרוב צבור שבו יהיו מוכנים לעבוד כפי יכלתם ולקבל כפי צרכם מטעם דת. ויעבדו בחריצות כמו עובד בקבלנות. וכן יותר ממדת העבודה של 8 שעות. וכן יהיה בו כל הצורות של הנהגת מדינה שלמה. במלה אחת שכל הסדר של החברה הקטנה ההיא יהיה מספיק למסגרת בשביל כל אומות העולם כולם, בלי לגרוע ובלי להוסיף.

והמוסד הזה יהיה כעין נקודה מרכזית ההולכת ומתרחבת על עמים ומדינות עד סוף העולם. וכל הנכנס למסגרת ההיא יקבל עליו אותה הנהגה ואותה התכנית של המוסד באופן שכל העולם יהיה עם אחד לריוח והפסד ולתוצאות.

(2/5) המשפט הנסמך על הכח יבטל לגמרי מהמוסד הזה, אלא שכל הסתירות שתהיינה בין בני החברה תהיינה נפתרות בין הנוגעים בדבר בעצמו. וכל מי שינצל צדקת חבירו או חולשתו לטובת עצמו יגונה מדעת הצבור הכללי.

עכ"ז, יהיה ב"ד קבוע וישמש רק לברר את הספיקות שיבואו בין אדם לחבירו. אבל לא יהיה נסמך על שום כח. והמסרב לדעת ב"ד יגונה מדעת הצבור, ותו לא.

(2/6) ואין לפקפק אם זה מספיק, כי כן לא האמינו שאפשר לחנך ילדים בהסברה גרידא, אלא רק במקל חובלים. עד שהיום רוב הציביליזאציע קבלו על עצמם שלא להכות ילדים, והחינוך הזה מצליח יותר מבשיטה הקודמת.

כן אם ימצא איזה יוצא דופן בהחברה, אין להביאו לפני משפט הנסמך על כח. אלא ע"י הסברים וויכוחים ודעת הצבור, עד שיחזירו אותו למוטב.

ואם כל התחבולות לא יועילו לו אז יפרשו ממנו בני החברה כמו ממנודה, ואז לא יוכל לקלקל אחרים מהחברה.

(2/7) טוב לתקן ששום אדם לא יתבע צרכיו מהחברה, אלא שיהיו ממונים שיחזרו על הפתחים לחקור צרכי כל אחד והם ימציאו לו מעצמם.

באֹפן, שיהיה מחשבות כל אחד רק להשפיע לזולתו ולא יהיה נזקק לעולם לחשוב לצרכו עצמו.

(0/0) הבסיס על זה: כיון שאנו רואים שבמדת הצריכה אנו שוים לכל החי, וכן כל המעשים הבזוים שבעולם באים מן הצריכה. ולהיפך אנו רואים שכל המעשים המאושרים שבעולם באים ממדת ההשפעה לזולתו.

לפיכך יש לנו לקמץ ולדחות המחשבות של צריכה לעצמו ולמלאות מחשבתינו רק במחשבות של השפעה לזולתו. שזה יתכן באֹפן הנ"ל.

החופש של הפרט צריך להיות נשמר כל זמן שאינו מזיק להחברה

חוץ ממי שרוצה לעזוב את החברה וללכת לאחרת אין לעכבו בשום פנים שבעולם, אפילו שזה מזיק להחברה. וגם זה באֹפן שלא תהרס כל החברה.

 

קטע יב

תעמולה

(5/1) ג' יסודות הן להתפשטות הדת: א. סיפוק תשוקות. ב. הוכחות. ג. תעמולה.

א.סיפוק תשוקות: הוא כי בכל אדם אפילו בחפשי יש ניצוץ בלתי נודע, התובע התייחדות עם אלקים. וכשהוא מתעורר לפרקים מעורר בו תשוקה לדעת את האלקים או לכפור באלקים והיינו הך. ואם ימצא מי שיעורר בו סיפוק תשוקה זו, יסכים להכל.

יש להוסיף על זה ענין השארת הנפש ושכר לעולם הבא. וכן כבוד הפרט וכבוד האומה.

ב.הוכחות. שאין קיום לעולם זולתו, ומכ"ש בימי האטום ופצצת המיימן.

ג.תעמולה. לשכור אנשים להפיץ הדברים הנ"ל בין הצבור.

(6/1) הק' האג' הוא מוקדם לק' האלטרואיסטי, כי מאחר שיש לו שליטה בחיים לבטול הרכוש. אפשר לחנך שהביטול רכוש יהיה מחמת אהבת זולתו.

(5/2) יש למהר לשלב השני של הק', שהוא ק' אלטרואיסטי, מטעם כי החסרונות והשמוש בכח של הק' האג' מרחיקים את העולם מכל השיטה. ולפיכך הגיע הזמן להראות השלב הסופי של הק' האלטרואיסטי, שיש בה מכל הנועם ואין בו שום דופי. גם יש לחשוש מאד שלא יתעוררו מקודם המלחמה השלישית, כי פן יבולע כל הק' מן העולם.

במלה אחת אין מהלומה יותר קשה למשטר הרכושני, כמו צורת ק' מושלמת על דרך הנ"ל.

(0/0) כבר אנו עדי ראיה שמשטר הרכושני חזק הוא וגם הפרליטריון של המדינות הרכושניות ממאסים במשטר הק'. וכל זה מפני הכפיה והכח המחויבת בה, מטעם שליטת קבוץ של ק' על חברה אנטי ק'. לפיכך אין לצפות כלל שהמשטר מתבטל מאליו. ואדרבה להיפך הזמן פועל לטובתם, כי כל עוד משטר הק' יקיף העולם יתגלו הכפיה והשעבוד שבו שכל אדם בינוני ממאס בהם בתכלית.

כי כל אשר לאדם יתן בעד חרותו.

ועוד דבר. כיון שהק' אינו מתפשט בארצות הציביליזאציע אלא בארצות הפרימיטיביות יהיה נמצא בסופו של דבר חברת מדינות עשירות עם רמת חיים גבוה במשטר הרכושני, וחברות מדינות עניות עם רמת חיים נמוכה במשטר הק'.

ואז יחתך הדין על הק' ששום אדם בן חורין לא ירצה לשמוע ממנו וימאס אותו כמו שממאסים היום במשטר של עבדים מכורים לכל חייהם.

(5/2) להתפשטות ותעמולה

יש לזכור שכל היסורים וחבלי עוני והשחיטות וכו' אין להם תקון אלא בק' אלטרואיסטי, ואז לא יקשה לאדם לתת ולמסור נפשו עליו.

(7/1) היהדות צריכה לתת דבר חדש לגויים, ולזה המה מחכים משיבת ישראל לארץ, ואין זה בחכמות אחרות, כי בהם לא חידשנו מעולם ובהן אנו תמיד תלמידיהם. אלא המדובר הוא בחכמת הדת ובצדק ובשלום. שבזה רוב הגויים תלמידנו הם. וחכמה זו מיוחסת רק לנו.

(7, 11/1) כל הציונות סופו להתבטל, אם חלילה יתבטל שיבה זו. ומדינה זו עניה מאד, ותושביה עתידים לסבול הרבה שבלי ספק לאט לאט המה או בניהם עתידים לעקור מן הארץ ולא ישאר רק מספר מבוטל, שסופו להיטמע בין הערבים.

והעצה לזה רק הק' האלט' שמלבד מה שמאחד כל האומות להיות אחד שיסייעו זה לזה, הנה גם נותנת כח הסבלנות לכל אחד ואחד, והעיקר שהק' נותנת כח מרובה לעבודה באֹפן שפריון העבודה ישלים חסרון העניות.

(/4) אם יקבלו הדת אז יתכן לבנות ביהמ"ק[42] ולהחזיר כל הפאר העתיק, שזה ודאי היה מוכיח צדקת ישראל לכל הגוים על חזרתם לאדמתם. ואפילו על הערבים. משא"כ שיבה חילונית כיום, אינו עושה שום רושם על הגוים, ויש לחוש אם לא ימכרו עצמאות ישראל בשביל צרכיהם.

ואצ"ל על החזרת ירושלים.

ואפילו על הקאטאליקים[43] היה מטיל פחד.

 

קטע יג

ועד כאן בארתי שק' ואלט' היינו הך וכן אג' ואנטי ק' היינו הך. אמנם כל זה הוא שיטתי עצמי. אבל אם תשאל לראשי הק' עצמם, יכחישו זאת בפה מלא. ולהיפך, כי יאמרו שהם רחוקים מכל סנטימנטליות וממוסר הבורגני, אלא המה מבקשי הצדק בלבד, על דרך "שלי שלי ושלך שלך".

(וכל זה עלתה להם מפני החיבור שנתחברו עם הפרוליטאריון)

ולפיכך נסתכל על פני הדברים לפי תפישתם הם. ונבקר את הצדק הזה שהם מבקשים.

לפי התפתחות המשטרים של היום אותם הגדרים בורגני ופרוליטריון כבר אינם מספיקים לבאר ההיסטוריא. כי צריכים לגדרים יותר כוללים, וראוי לגדור אותם תחת השמות חרוצים (שבמשטר הב' הם הקאפיט', ובמשטר הק' וכו') ונחשלים.

כי כל חברה נחלקת על חרוצים ונחשלים, דהיינו כ-20 אחוזים יהיו חרוצים ו-80 אחוזים נחשלים. וחוק טבעי הוא שמעמד החרוצים ינצלו את מעמד הנחשלים, כמו דגים שבים שהחזק בולע את החלש. ואין הפרש בזה אם החרוצים הם בורגנים קאפיטאליסטים או שהם מנהלים ומפקחים ואינטליגנציע, סוף סוף אותם העשרים אחוזים החרוצים ישאבו תמיד השמנת, וישאירו להעמלים את מי החלב הכחושים. אלא השאלה היא, כמה הם מנצלים את הנחשלים. ואיזה מין חרוצים מנצלים יותר את הנחשלים אם מין הבורגנים, או מין המנהלים והמפקחים.

 

קטע יד

הבסיס של כל הביאור, הוא גילוי חומר הבריאה הרוחנית והגשמית שאינה אלא רצון לקבל, שהוא יש מאין. אבל מה שהחומר זה מקבל נמשך יש מיש.

ומכאן ידוע בבירור מה טוב ומה ה' דורש מאתנו, אינו אלא השואת הצורה. כי הגוף שלנו מטבע בריאתו אין לו אלא רצון לקבל, ולא להשפיע כלל. שהוא ההיפך מהבורא ית' שכולו להשפיע ולא לקבל כלל, כי ממי יקבל? ובשינוי צורה זו נפרדה הבריאה מן הבורא ית' ועל כן נצטוינו לעשות מעשים לעשות נ"ר ליוצרו בתורה ומצות וכן להשפיע לחברו, כדי לקבל צורת ההשפעה ונחזור ונתדבק בבורא ית' כמוקדם הבריאה.

ההבדלים ביני לשופנהואר:[44]

א.הוא תופס אותו לעצם כשהוא לעצמו, ואני תופס אותו לצורה ולנשוא. אמנם המהות הוא בלתי נודע, אבל יהיה מה שיהיה, הוא נמשך יש מיש.

ב.הוא תופס עצם הרצון, לשאיפה, ששום מטרה לא תוכל לשים לה קץ, אלא העפלה תמידית ודחיפה בלתי פוסקת. ואצלי הוא מוגבל לקבל דברים מסוימים ויש לו שביעה, דהיינו מגמה. אלא השגת המטרה מגדלת הרצון לקבל. ע"ד "יש לו מנה רוצה מאתים". [45] אבל מקודם לכן היה הרצון לקבל מוגבל בהשגת מנה בלבד, ולא רצה מאתים. באֹפן שהשאיפה התמידית הוא מקרה התרחבות שברצון, ואינו עצם הרצון לקבל.

ג.הוא אינו מחלק בין רצון להשפיע ובין רצון לקבל, ואצלי רק הרצון לקבל הוא עצם הבריה, משא"כ הרצון להשפיע שבו הוא אור אלקי, והוא בחינת בורא ולא נברא.

ד.הוא תופס הרצון עצמו לעצם, ומה שרוצה הוא מחשיב כמו צורה ומקרה בעצם. ואצלי הדגש הוא דוקא על הצורה של הרצון, דהיינו הרצון לקבל, אבל הנושא של צורת הרצון לקבל הוא מהות בלתי נודע.

א. [46]כיון שרואה ברצון את הנושא, הוא מוכרח להגדיר איזה רצון כולל בלי צורה, וע"כ בוחר את השאיפה הבלתי נפסקת לחומר, ומה שרוצה הוא הצורה.

אבל באמת אין כאן שאיפה בלתי פוסקת, אלא רצון המתגדל ומתגדל אחר המגמה, והוא צורה ומקרה ברצון.

א.לדידיה עצם, ולדידי צורה. [47]

ב.לדידיה שאיפה בלתי פוסקת, ולדידי מוגדל במגמה.

ג.לדידיה אין חילוק בין להשפיע ובין לקבל, ולדידי הרצון להשפיע היא ניצוץ בורא.

ד.לדידיה השאיפה היא חומר, ואיכות הקבלה היא צורה, ולדידי איכות הקבלה היא חומר הבריאה, והנושא לאיכות הוא בלתי מודע, ואיך שהוא, הוא יש מיש.

 

חלק א' - הערות נוספות 

[2]מיכה ד, א-ד.

[3]להלן כמה הגדרות למונח "פרוליטריון": מעמד הפועלים, ציבור השכירים, אנשי העמל, מעמד העובדים.

[4]עמים של אדונים.

[5]עם אדונים.

[6]תרצ"ג: 1933.

[7]בקשר לנאמר כאן מומלץ לעיין בתוספות המובאות בסוף חלק זה, קטע ב, עמ' 328.

[8]לל"ה ולל"צ: לעבוד לפי היכולת ולקבל לפי הצורך.

[9]על "הצורה הדתית של כל האומות" ועל "חוקי הדת השווים לכל העולם" ראה להלן בתוספות לחלק זה, קטע יא, עמ' 338.

[10]כא"א יל"כ ויל"צ: כל אחד ואחד יעבוד לפי כוחו ויקבל לפי צרכיו.

[11]בקשר לנאמר כאן מומלץ לעיין בתוספות המובאות בסוף חלק זה, קטע יב, עמ' 340.

[12]רוס' על טשוכ': רוסיה על צ'כוסלובקיה.

[13]מי החלב הכחושים.

[14]להרחבה בעניין ישראל והיהדות מומלץ לעיין בתוספות לחלק זה, קטע ט (עמ' 334) וכן סוף קטע יב (עמ' 341).

[15]נפקא מינה, הבדל.

[16]"אילוף השלטון" הוא פרק בספר "שלטון" של הפילוסוף הבריטי ברטרנד ראסל (1872–1970). בעל הסולם מתכוון למהדורה העברית, הוצאת עם עובד, תל-אביב תשי"ג (1953), עמ' 213–214:

"קודם כל, 'בעלות' ו'שליטה' אינן היינו הך. אם מסילת-ברזל, למשל, שייכת למדינה, והמדינה היא כלל האזרחים, אין דבר זה מצד עצמו בא להבטיח שיש לאזרח הרגיל שלטון כלשהו על מסילת-הברזל. [...]

אין המצב שונה ביסודו כשהמדינה באה במקום התאגיד; אכן, מאחר שגדלו של התאגיד הוא הוא הגורם לחוסר הישע של בעל המניות הבינוני, הרי האזרח הבינוני לעומת המדינה חסר-ישע הוא שבעתים. אנית-מלחמה היא רכוש הציבור, אבל אם תנסה על סמך זה להפעיל זכות-בעלות שלך, יחזירוך מיד למקומך. אמנם יש בידך תקנה: בבחירות הכלליות הבאות תוכל להצביע בעד מועמד הטוען להקטנת תקציב הצי, אם תוכל למצוא מועמד כזה; או שיכול אתה לכתוב בעתונים ולדרוש מאת הימאים, כי יתנהגו ביתר נימוס עם המטיילים. אך יותר מזה אין בכוחך לעשות.

אבל, יטען הטוען, אנית המלחמה שייכת למדינה קפיטליסטית, וכאשר תהא שייכת למדינת פועלים, יהיה הכל שונה. דומה אני, שהשקפה זו מראה עד מה אין תופסים את העובדה, שהשלטון הכלכלי הוא כיום יותר ענין של ממשל מאשר ענין של בעלות. אם תאגיד הפלדה האמריקאי, למשל, יעבור לידי ממשלת ארצות-הברית, עדיין יהיו צריכים לאנשים שינהלו אותו; הללו יהיו אותם האנשים המנהלים אותו עכשיו או אנשים אחרים בעלי סמכויות והשקפות דומות. אותה עמדה שהם נוקטים עכשיו כלפי בעלי המניות, יהיו נוקטים אחר כך כלפי האזרחים. אמת, הם יהיו כפופים לממשלה, אבל אם היא לא תהיה דמוקרטית ונענית לדעת הקהל, תהא השקפתה כהשקפת פקידיה".

[17]בנימין אבניאל (1906–1993) היה חבר כנסת החל מן הכנסת השנייה ואילך והשתייך לתנועת החרות. בכנסת השנייה שימש אבניאל כחבר בוועדת העבודה והרווחה. יש לציין כי הכנסת השנייה כיהנה מיולי 1951 עד יולי 1955.

[18]אוליגרכיה: צורת ממשל שבה רוב הכוח הפוליטי מצוי בידי חלק קטן מהאוכלוסייה, שהוא לרוב החזק ביותר גם מבחינות אחרות, כלכלית או צבאית, למשל. המילה "אוליגרכיה" מקורה במילים היווניות ל"שליטה" ו"מעט".

[19]להלן דברי ראסל שאליהם מתכוון כאן בעל הסולם:

"ועכשיו בדבר תנאי התעמולה לאילופו של השלטון. ודאי, שצריך לאפשר פרסומם של קיפוחים ועוולות; הכרח הוא שהתעמולה תהיה חפשית ובלבד שאין היא מסיתה להפרת החוק; הכרח שתהיה אפשרות להאשים פקידים החורגים מתחום סמכויותיהם או המועלים בהן. אסור להניח בידי הממשלה את היכולת להבטיח את שלטונה על ידי הפחדה, זיוף פנקסי הבוחרים או כל שיטה אחרת כיוצאות באלה. אסור שיוטל שום עונש, רשמי או לא-רשמי, על ביקורת מבוססת הנמתחת על אישים חשובים. [...]

אין כל יסוד להניח בודאות שאי-השוויון הזה ייפסק עם הנהגת הסוציאליזם. אבל אמצעי התעמולה בענין זה ייפסקו, אם לא יינתנו הוראות מפורשות לקיימם. העתונים ובתי הדפוס יהיו כולם קנין הממשלה ולא ידפיסו אלא דברים שהממשלה תצווה להדפיסם. כלום אפשר להניח בודאות, שהממשלה תדפיס דברי התקפה על מדיניותה? אם לא, הרי לא תהיה שום אפשרות של תעמולה פוליטית באמצעות הדפוס. לא פחות מזה יהיה קשה לכנס אסיפות פומביות, באשר כל האולמות יהיו שייכים לממשלה. סוף דבר, אם לא יתקינו תקנות קפדניות לתכלית מפורשת זו של שמירת החירות הפוליטית, לא תהיה שום דרך לפרסם תרעומות, והממשלה, משנבחרה פעם, תהיה כל-יכולה, כמו היטלר, ותוכל בקלות להבטיח שתיבחר ותשוב ותיבחר עד קץ הימים. הדמוקרטיה אולי תשמור על צורתה, אך לא תהא בה ממשות יותר מאשר באותן הצורות של שלטון עממי שהאריכו ימים תחת כנפי הקיסרות הרומית" (ברטרנד ראסל, "שלטון", פרק "אילוף השלטון", הוצאת עם עובד, תל אביב, תשי"ג [1953], עמ' 217-218).

[20]כאיל"צ וילפ"כ: כל אחד יקבל לפי צרכיו ויעבוד לפי כוחו.

[21]המניפסט הקומוניסטי עם מבואות והערות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשי"ב (1925), עמ' 44.

[22]זוהי אמירה של לנין בספרו "מטריאליזם ואמפיריו-קריטיציזם", הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה, 1950, עמ' 324. להלן המובאה במלואה:

"המוסר נגזר מן המושג על-אודות 'מצבי-הקבע המוסריים'. 'מצב-הקבע, על-פי עצם משמעותו, איננו כולל בשום חלק-מרכיב שבתוכו תנאי-שינוי כלשהם. מכאן נובע, ללא כל שיקול נוסף, כי מצב זה איננו מניח עוד שום אפשרות למלחמה.' (202). 'השויון הכלכלי והחברתי נגזרים מן המושג בדבר מצב-הקבע הסופי' (endgültig, עמ' 213). 'מצב-קבע' זה איננו נובע מן הדת, כי-אם מן 'המדע'. לא 'הרוב' יגשימו, כפי שסבורים הסוציאליסטים, לא שלטון הסוציאליסטים 'יביא ישועה לאנושות,' (207), לא ולא, 'ההתהווּת החופשית' תגשים את האידיאל. וכי אין אתה מוצא, שהריוח מן הקאפיטאל פוחת והולך, ששכר-העבודה גדל והולך בקביעות? (223). שקר-וכזב כל הטענות בדבר 'עבדות השכר'. (229). העבדים – אפשר היה לקצץ את רגליהם ללא עונש, ואלו עכשיו? לא, 'הפרוגרס המוסרי' הוא למעלה מכל ספק: תנו דעתכם ליישובים האוניברסיטאיים אשר באנגליה, לחיל-הישע, (230), ל'אגודות הצדקה' שבגרמניה. בשם 'מצב-הקבע האסתטי' פוסלים את 'הרומאנטיקה'. ואלו על הרומאנטיקה מתייחסים גם כל צורות ההתפשטות ללא-סייג של האני, גם האידיאליזם, גם המטאפיזיקה, גם האוֹקוּלטיזם, גם הסוליפסיזם, גם האגואיזם, גם 'כפיית האלימות של הרוב על המיעוטים', גם 'האידיאל הסוציאלדמוקראטי של אירגון כל העבודה בידי המדינה.' (240-241)."

[23]לנין.

[24]להלן יובאו 14 קטעים המהווים תוספות או טיוטות למאמר זה.

[25]קטע זה מכיל רישומים הנראים כעיקרי דברים שכתב המחבר לעצמו לקראת כתיבת המאמר, מעין טיוטה ראשונה וכוללת.

[26]המניפסט הקומוניסטי עם מבואות והערות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשי"ב (1925), עמ' 117. הציטטה שמביא כאן בעל הסולם לקוחה מתוך המבוא למניפסט שכתב אנטוניו לאבריולה (1843–1904), פילוסוף סוציאליסט איטלקי. להלן הפסקה במלואה:

"הקומוניזם הביקרתי לא סירב מעולם ואינו מסרב גם עתה להפרות את מחשבתו בשפע הרעיונות האידיאולוגיים, המוסריים, הפסיכולוגיים והחינוכיים שאפשר להגיע אליהם מתוך לימוד כל צורות הקומוניזם, החל מכאליאס בן קאלאֶדוניה וכלה בקאבאֶ. יתר על כן: על ידי חקירת הצורות הללו וידיעתן מתפתחת ומתחזקת ההכרה כיצד נבדל הסוציאליזם המדעי מכל השאר. מי לא יכיר מתוך החקירה הזאת כי תומאס מוֹרוּס היה אדם גיבור וסופר דגול של הסוציאליזם? ומי לא יחוש בלבו הערצה רבה לרוֹבּאֶר אוֹאֶן, שהיה הראשון שהעניק למוסר הקומוניזם את העקרון ההוא שאין עליו עוררין: אופי האדם ומוסרו הם תוצאה הכרחית מתנאי-חייו ומן הנסיבות שהוא נתון בהן? והדבקים בקומוניזם הביקרתי רואים את עצמם חייבים, בשעה שהם סוקרים במחשבתם את ההיסטוריה, לעמוד לימין כל המדוכאים, אף כי נגזר עליהם כמעט תמיד להישאר מדוכאים ולסלול, לאחר הישגים חולפים, את הדרך לשלטונם של מדכאים חדשים".

[27]שם, עמ' 128. הציטטה שמביא כאן בעל הסולם לקוחה מתוך המבוא למניפסט שכתב גיאורגי פלכאנוב (1856–1918), אבי המרקסיזם הרוסי ומנהיגה האידאולוגי של התנועה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית. להלן דבריו: "אפילו בני-אדם שלבם היה רחוק מן המסקנות וחששו מפניהן, נאלצו להודות כי ה'חקירה' הביאה את מארכּס ואת אנגאלס לידי שורה של מחשבות ברורות ומקוריות. אך אם צדק אנגאלס, שיותר מן המסקנות חשובה ההתפתחות המוליכה אליהן, ושבכלל אין למסקנות אלא חשיבות לשעה בלבד, כי עתה רשאים אנו לשאול: האם לא נתיישנו גם המסקנות שהוסקו בחיבור הזה? כלום לא נחרץ דינן בהמשך ההתפתחות, זו שגרמה תחילה להסקתן? [...] אילו אמרנו לחשוב כמארכּס ואנגאלס, שעה שהם עצמם היו חושבים אחרת, היינו מוכיחים בכך רק את חוסר-הכשרון הגמור שלנו לתפוס את רוח הביקורת החיה המפעמת את תורתם; אילו שמרנו על האות המתה של תורתם – היינו מתרחקים ממנה מרחק רב [...]. מארכּס ואנגאלס ביקרו בלי-רחם את כל הסדר הקיים ולא חששו למסקנות ביקרתם. תלמידיהם של מארכּס ואנגאלס אף הם אינם צריכים לחשוש לבקר את המסקנות שאליהן הגיעו רבותיהם".

[28]תרצ"ג: 1933.

[29]ראה לעיל עמ' 322.

[30]משלי י, יב.

[31]מוטיב פאואר: "כח-מטרה שהוא כח הפועל ומניע לכל גוף ומודד לו כח ליגיעה כתפקיד הדלק במכונה" (ההגדרה לקוחה מתוך קונטרס "השלום" של בעל הסולם).

[32]מי החלב הכחושים.

[33]בעלי הציביליזיציה הגבוהה.

[34]לאון (לב) דוידוביץ' טרוצקי (1879–1940), מהפכן יהודי רוסי, הוגה דעות קומוניסט ומנהיג סובייטי.

[35]אוטוקרטיה: שיטת ממשל אשר בה יש שליט אחד ולו כוח בלתי-מוגבל. בשלטון זה אין הכרה בריבונות העם — השלטון בהגדרתו אינו דמוקרטי ואינו שוויוני.

[36]תרצ"ג: 1933.

[37]בן ציביליזציה.

[38]אבנגארד פירושו חיל-החלוץ.

[39]עם האדונים.

[40]ראה לעיל עמ' 316; עמ' 323; עמ' 330.

[41]ראה לעיל עמ' 316; עמ' 331.

[42]ביהמ"ק: בית המקדש.

[43]הקתולים.

[44]ארתור שופנהאואר (1788–1860), פילוסוף גרמני.

[45]קהלת רבה, פרשה א, לב.

[46]הסדר האלף-ביתי מובא כפי שהוא בכתב היד במקור.

[47]לדידיה ולדידי פירושו לשיטתו ולשיטתי.