יחסי הפרט והחברה - א'

 

"טוב ורע נערכים ביחס שבפעולת הפרט כלפי החברה 

בטרם שאנו נכנסים להתבונן בענין תיקון הרע שבמין האנושי – צריכים לקבוע קודם את ערכם של אותם השמות המופשטים: טוב ורע. כלומר, בהגדירנו מעשה או מדה, בתואר טוב או רע, יש להבהיר, כלפי מי אותה מדה או מעשה הוא טוב או רע.

ולהבין את זה, צריכים לידע היטב את הערך היחסי שבין הפרט והכלל, דהיינו, בין היחיד אל הציבור שלו, שהיחיד חי מתוכו, וניזון מתוכו, הן בחומר, והן ברוח.

המציאות מורה לנו, שאין כלל זכות קיום ליחיד, אילו היה מבודד לעצמו, בלי ציבור בהיקף מספיק, שישרתוהו, ויעזרוהו בסיפוק צרכיו. ומכאן, שהאדם נברא מלכתחילה לחיות חיי חברה, וכל יחיד ויחיד שבחברה, הוא כמו גלגל אחד, המלוכד בגלגלים מספר, המותנים במכונה אחת, – שהגלגל היחידאין לו חרות של תנועה בערך יחידתו לפי עצמו, אלא נמשך עם תנועת כלל הגלגלים, בכוון ידוע, להכשיר את המכונה לתפקידה הכללי.

ואם יארע איזה קלקול בגלגל – אין הקלקול נערך ונבחן כלפי יחידותו של הגלגל עצמו, אלא שנערך לפי תפקידו ושירותו כלפי כללות המכונה".

 

המערכת של הכלי הכללי שנברא, המכונה "הנשמה הכללית" או "אדם הראשון", מאופיינת במבנה קשיח. במערכת זו קיים שילוב בין תכונות הבורא ובין תכונות הנברא. תכונות הנברא האמיתיות הן תכונות קבלה, ותכונות הבורא האמיתיות הן תכונות השפעה. אם כן, הנברא בנוי מן השילוב הנכון בין תכונות הבורא ובין תכונות הנברא, ואין הוא יכול להשתנות לאחר שנולד. שינויים ייתכנו רק ביחסו לעצמו, לאופן שבו בנויה המערכת, למי שמפעיל אותה ולדרך שבה הוא יכול להשפיע עליה, אך המערכת עצמה אינה משתנה כלל.

במערכת זו היו כל הנשמות קשורות זו לזו, כאיברים של גוף אחד. לאחר נפילת הנשמה הכללית מדרגתה הרוחנית לדרגת העולם הזה, איבדו האיברים הפרטיים של אותה מערכת, דהיינו "הנשמות הפרטיות", את הקשר ביניהן ואת הקשר שלהן לבורא, והתלבשו בגופים של בני אדם שבעולם הזה. לכן בני האדם מרגישים שהם נפרדים זה מזה ומוכנים לנצל איש את רעהו במקום לגרום טובה זה לזה. אילו היטיבו זה לזה, היה בידם להידמות לבורא ולזכות בחיים רוחניים, נצחיים ושלמים, כפי שהרגישו לפני הנפילה לעולם הזה.

מחוסר ברירה ומתוך הכרת הרע שבמצבה, מגלה האנושות לאחרונה כי ייתכן שכל בני העולם קשורים זה לזה ומשפיעים איש על זולתו. הניסיון המר מביא אותנו לידי ההכרה, שמאורע שלילי כלשהו המתרחש במקום מסוים נותן את אותותיו בכולנו בסופו של דבר.

גילויים אלה נכונים, אך אין בהם די. אם בני האדם ישתמשו נכון בחכמת הקבלה, היא תסייע להם לגלות עד כמה קשורות וכלולות כל הנשמות יחד במערכת "אדם הראשון", כחלקי מנגנון אחד שלם. חכמת הקבלה היא שיטה לגילוי הקשר האמיתי בין בני האדם. מידת גילוי הקשר ביניהם משנה את יחסם של בני האדם זה לזה עד שהוא נעשה דומה ליחס הנוהג בין בני משפחה, ואף למעלה מכך. גילוי המערכת האמיתית שבה נמצאת האנושות הוא תנאי הכרחי להפעלה נכונה של האדם במערכת החברתית הכללית.

 

"וכמו כן בענינינו, מדת טובו של כל יחיד ויחיד בתוך הציבור שלו, נערכת לא לפי טובת עצמו, אלא לפי מדת שירותו את הציבור בכללו. וכן להיפך, אין אנו מעריכים את מדת הרע של כל יחיד ויחיד – אלא לפי מדת הנזק שמזיק את הציבור בכלל, ולא לפי ערכו עצמו הפרטי".

 

נהוג לשפוט את האדם לפי אופיו ותכונותיו, אך בחברה שבחרה בדרך התיקון זוהי אמת מידה שגויה. בחברה כזו יש לשפוט כל אחד מן החברים לפי מידת התועלת או הנזק שהוא מביא לחברה, כשם שנהוג להעריך את תפקודו של ראש הממשלה על פי מידת התועלת או הנזק שהוא מסב למדינה כולה. כל אדם שהגיע לחברה העוסקת בתיקון עצמה ובתיקון העולם הובל אליה על ידי הכוח העליון. על החברה להעריך את גדולתו או את התרשלותו של כל אחד מחבריה ביחס לתוספת הטוב או הרע שהוא יכול להביא לעולם.

במאמרי הרב"ש נכתב רבות על הצורך להחשיב כל חבר וחבר כגדול הדור אם הוא פועל ומשפיע ככזה, וכן על ההכרח לדרוש ממנו השתתפות בתיקון החברה והעולם. לאמיתו של דבר, גם הבורא מתייחס כך אל בני האדם. הוא מוביל את האדם לתפקיד המיועד לו ומתייחס אליו בהתאם לתפקודו.

 

"הדברים הללו ברורים כשמש בצהרים. הן מצד האמת שבהם, והן מצד הטוב שבהם, כי אין בכלל אלא מה שבפרט, וטובת הכלל היא טובת כל יחיד ויחיד. המזיק לכלל נוטל חלקובנזק. והמטיב לכלל נוטל חלקו בהטבה. כי היחידים הם חלק מהכלל. ואין לכלל ערך כלשהו והוספה כלשהי יותר מסכום היחידים שבו".

 

המערכת הכללית פועלת בצורה הדדית, כל אחד כלפי הזולת. את אשר לא הוסיף האחד לא יוכל האחר להוסיף, דהיינו כולם תלויים בכולם.

"המתבאר שהציבור והיחיד היינו הך, ואין כל ריעותא ליחיד מחמת שעבודו אל הציבור, כי גם חירות הציבור וחירות היחיד, דבר אחד הוא. וכמו שמחלקים ביניהם את הטוב, כן מחלקים ביניהם את החירות.

הרי שמדות טובות ומדות רעות, מעשים טובים ומעשים רעים, נערכים רק כלפי טובת הציבור.

כמובן שהדברים אמורים אם כל היחידים ממלאים את תפקידם לציבור בשלימות. ומקבלים לא יותר מהמגיע להם, ולא לוקחים מחלק חברם. אבל אם חלק מהציבור אינם מתנהגים כאמור, הרי הפועל יוצא מזה, שלא זו בלבד שמזיקים לציבור אלא שגם ניזוקים.

אין להאריך יותר בדבר שידוע ומפורסם, והאמור עד כה אינו אלא להראות את נקודת התורפה, כלומר, המקום התובע את תיקונו. והוא שכל יחיד יבין שטובתו וטובת הציבור אחד הוא ובזה יבוא העולם על תיקונו המלא".

חברה המעוניינת בתיקון צריכה להורות לאדם מה תפקידו, מה עליו לעשות וממה עליו להימנע, וכן עליה להודיעו מהן התוצאות הצפויות ממעשיו. אם האדם יודע ורואה את כל היוצרות, את הסיבות והתוצאות של מעשיו, ניתן לדרוש ממנו לפעול נכון ולהענישו אם לא ינהג כך.

אין הכוונה לעונש במובן הנהוג, עונש החסר קשר לפעולה עצמה, אלא לעונש המשמש כתיקון. על החברה לתקן את האדם כך שלהבא יבצע את אותה פעולה בדרך הנכונה. במקום שבו הייתה חסרה לאדם תשומת לב, במקום שבו לא הרגיש בחשיבות הפעולה הנכונה, מגיע העונש כתיקון. באמצעותו ניתן להפעיל באדם כוחות שיעוררו בו תשומת לב למעשיו ויסייעו לו לפעול נכון בהמשך.

לא העונש הוא העיקר אלא מידת הרגישות שהתווספה במקום שבו הייתה חסרה. חברה ההולכת בדרך התיקון רשאית ללחוץ על חבריה, לעורר אותם או להענישם – רק בהתאם למידת הרגישות החסרה להם, כדי לאפשר להם לפעול נכון יותר כלפי החברה והעולם. על החברה לעורר באדם את הפעולות הנכונות, שהרי אילו ידע כמה הוא יכול להוסיף לחברה ולעולם על ידי מעשיו הנכונים, ודאי שהיה מוסיף.

 

ארבע המידות

 

"ארבע המדות: חסד, אמת, צדק ושלום בנושאי הפרט והחברה לאחר שאנו יודעים היטב את מדת הטוב המקווה כצלמו ודמותו, עלינו להתבונן בדברים והאמצעים העומדים לרשותנו כדי להחיש את הטוב והאושר.

ארבע מדות נמצאים למטרה זו והן: חסד, אמת, צדקושלום. במדות אלו השתמשו כל מתקני העולם עד כה.נכון יותר, שבארבע מדות אלו עשתה עד כה ההתפתחות האנושית – ממשלת השמים, את דרכה ההדרגתית עד שהביאה את האנושות אל המצב העכשווי".

 

ארבע מידות נמצאות באדם: חסד, אמת, צדק ושלום. כולן מצויות בפנימיותו ושולטות ברצון לקבל הכללי שלו. הבורא שולט באדם על ידי שימוש יחסי בכל אחת מהמידות ובארבעתן יחד. אם האדם חפץ לשלוט בחייו ולנהל את עצמו במטרה להגיע להשתוות הצורה לבורא, עליו להשתמש בארבע המידות הללו. אלה הן המושכות שבעזרתן יוכל האדם להוביל את תהליך הידמותו לבורא.

 

"כבר נכתב לעיל כי מוטב שנקח את חוק ההתפתחות תחת ידינו וממשלתנו, כי אז נפטור עצמינו מכל חומר היסורים שההיסטוריה ההתפתחותית רושמת בעדינו מכאן ולהבא. לפיכך נעיין ונדון בארבע מדות אלו. כדי לדעת היטב מה שנתנו לנו עד כה ומתוכם נדע מה שיש לנו לקוות לסיוע מהם להבא".

 

האנושות מתקדמת תדיר לעבר מטרת הבריאה – השתוות הצורה לבורא. ביכולתה לבחור להתפתח בדרך טובה או להתפתח בדרך רעה, ב"דרך תורה" או ב"דרך ייסורים". התפתחות בדרך תורה מתרחשת כאשר האדם מגלה שמחשבת הבריאה קובעת כי עליו להגיע להשוואת צורה לבורא. הוא משתמש בחכמת הקבלה כבאמצעי להזמין את פעולת "האור המחזיר למוטב" – כוח המגיע משורש נשמתו ומתקן אותו כך שישתווה לבורא.

אדם שאינו נוהג כן מתפתח אף הוא, אלא שלא מדעתו ובעל כורחו. כוח ההתפתחות הטבעי לוחץ עליו ומקדם אותו לעבר מטרת הבריאה. זוהי התפתחות הכרוכה בסבל ולכן היא מכונה דרך ייסורים. הייסורים מצטברים ובעטיים מגלה האדם כי הכרחי ואף כדאי לעבור להתפתחות בדרך תורה. בין כך ובין כך, האדם נמצא מתפתח, אם מדעתו – בדרך תורה, אם שלא מדעתו – בדרך ייסורים.

 

הקשיים המעשיים בקביעת האמת

 

"הקשיים המעשיים בקביעת 'האמת' כאשר אנו דנים במדות טובות, 'להלכה' ודאי שאין לנו מדה יותר טובה ממדת 'האמת'. שהרי כל הטוב שגדרנו לעיל, בזיקה שבין היחיד והציבור הוא, כאשר הפרט נותן, וממלא בשלמות תפקידיו כלפי הכלל – וגם נוטל חלקו מהכלל בצדק וביושר - - - כל זה אינו אלא דבר 'אמת' אלא החסרון הוא, כי 'למעשה' אין מדה זו מתקבלת כלל על הציבור. והנה הקושי למעשה שישנו באמת האמור מוכח מתוכו, שיש כאן איזה פגם וגורם, שלא יתקבל על הציבור. וצריכים להתבונן: מהו אותו הפגם".

 

האור העליון "טוב ומיטיב לרעים ולטובים" וכל כולו בהשפעה מרבית. זה טבעו של החוק הכללי המקיף את המציאות כולה. על האנושות להשוות בהדרגה את צורתה לצורתו של חוק זה.

האדם מתקיים בגוף גשמי ולא רק בנשמה, ולכן כל אשר יקבל כדי למלא את צרכיו ההכרחיים לא יוציא אותו מגדר ההשפעה, אך זאת בתנאי שאת כל היתר ישפיע לזולת. מבחינת הרצון לקבל של האדם, אין הבדל בין נתינה לזולת לבין נתינה לבורא, מפני שחוץ מהרצון האגואיסטי הפרטי שלו הוא אינו מסוגל להרגיש דבר.

החוק הכללי מכונה גם "חוק האמת" או "מידת האמת", ומהותו קבלה מינימלית ונתינה מקסימלית. הוא לוחץ על האדם, שולט בו ומקדם אותו תדיר ובהדרגה להשתווֹת עימו, גם בלא לשאול לרצונו. הרצון לקבל שבאדם מתפתח ללא הרף, ולפי מידת התפתחותו מורגשת באדם הפכיות גדולה יותר מחוק האמת. האדם הולך ומתרחק מחוק האמת, אך הייסורים יחייבו אותו להשוות צורה עימו.

יתר הבריות, מדרגות דומם, צומח וחי, אינן מרגישות את הסבל שמרגיש האדם. בדרגות ההתפתחות שלהן אין בחירה חופשית. הרצון לקבל האגואיסטי קיים רק באדם, ומשום כך הוא הברייה היחידה המרגישה את לחצו של החוק. אנו נוהגים לומר כי הבורא מתייחס לאדם על פי מידת התפתחותו, אך אין הכוונה לכך שיחסו של הבורא לאדם והשפעתו עליו משתנה, אלא שכך מרגיש האדם עצמו. כיוון שהרצון לקבל של האדם גדֵל, הוא מרגיש לחץ גדול יותר מן הבורא, אך מצידו של הבורא אין כאן כל שינוי.

 

"וכשתפשפש היטב בהאמת האמור, בכשרונו המעשי, תמצאהו בהכרח שהוא מעורפל ומסובך מאד, ואי אפשר כלל לעין האנושית לעמוד עליו.

שהרי האמת מחייבת אותנו להשוות כל היחידים שבציבור, שיקבלו חלקם לפי מדת יגיעתם, לא פחות ולא יותר, וזהו הבסיס היחידי, האמיתי, שאין להרהר אחריו, שהרי ודאי הוא, שכל הרוצה להנות מיגיעתו של חברו, מעשיו הם כנגד הדעת והאמת הברור האמור.

אבל כיצד יצוייר לנו, שנוכל לברר את האמת הזו, שאופן שתתקבל על לב הציבור. למשל, אם נדון בדבר לפי העבודה הגלויה, כלומר, לפי מספר השעות, ונחייב את כל אחד ואחד לעבוד מספר שעות שווה – עדיין לא תתגלה לנו כלל מדת האמת".

 

החוק ברור: על כל אדם לתת כל שביכולתו, ולקבל רק את ההכרחי לקיומו הפרטי ולקיום משפחתו. אך כיצד נוכל ליישם חוק זה?

 

"ואדרבה – יש כאן שקר גלוי, משום ב' דברים: הא' הוא משום הצד הפיזי, והב', משום הצד הנפשי של העובד.

כי מצד הטבע, אין הכח לעבודה שוה אצל כל אחד ואחד, – ויש לך אחד מהחברה שהוא מתיגע בעבודתו, מפני חולשתו, בשעה עבודה אחת – הרבה יותר מחברו העובד שתי שעות,או יותר.

וכן יש לפנינו ענין פסיכולוגי. כי העצל מאד מטבעו, מתיגע ג"כ בשעה אחת – יותר מחברו בשתי שעות או יותר. ולפי השקפת מדת האמת, הברור, אין לנו לחייב חלק אחד מהחברה, להתיגע, יותר מהחלק האחר, לספוק צרכי חייהם.

ולמעשה, נמצאים הגבורים והזריזים הטבעיים שבחברה, נהנים מיגיעתם של אחרים, ומנצלים אותם בזדון לבם, בנגוד למדת האמת, כי הם מתייגעים מעט מאד, לעומת החלשים והעצלים שבחברה".

 

בני האדם נבראו בלא יכולת לשלוט בתכונותיהם המולדות, וכל אדם שונה מחברו. אחד חזק, האחר חלש; אחד חכם, האחר טיפש – ובהתאם לכך הם מצליחים יותר או פחות. חוסר מזל עשוי לגרום גם לכישלונם של החכמים והזריזים. לכל אדם יש נתונים מוכנים מראש המכתיבים את חייו ולא ניתן לשנותם, כפי שנאמר ש"אין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה" (ברכות נח ע"א); איש איש ותכונותיו.

בלתי אפשרי לצייר תמונה מדויקת של פנימיות האדם. תכונות האדם, ההכנות הפנימיות שבו, מצב רוחו ונתונים נוספים מרכיבים תמונה מורכבת וקשה להבנה. צורתה המעורפלת של פנימיות האדם אינה מאפשרת להעריך חיצונית אם שני אנשים משקיעים בעבודתם את אותה מידת יגיעה. הזריז יבצע עבודה מסוימת מהר יותר מהרגיל ואילו העצלן יתעכב. החברה האנושית אינה משלימה עם השוני הטבעי בין בני אדם. היא שופטת את הכול לפי קנה מידה שקרי ומטעה, לפי אותה מידה, אך למעשה לא ניתן לבדוק את היגיעה או את המאמץ הפנימי של האדם.

 

"ואם נקח עוד בחשבון את החוק הטבעי של 'אחרי רבים להטות', הרי, מין אמת כזו, שתקבל כבסיס את מספר שעות העבודה הגלויה, – אינה בת קיימא כלל, כי החלשים והעצלים, המה תמיד הרוב הניכר בתוך החברה, והמה לא יאפשרו למיעוט הזריזים והגבורים לנצל את כחם ויגיעתם.

הרי לך, שהבסיס האמור, שהוא יגיעה של הפרט, בתנאי של האמת הברורה, ולצידו הרוב שבחברה, – אינו מעשי כלל, כי אינו ניתן לבדיקה ולהערכה כל עיקר. נמצא שמדת האמת, אין לה שום כשרון למעשה, לסדר על פיו דרכי היחיד, ודרכי הציבור, באופן מוחלט, כלומר, שיניח את הדעת, בהחלט, ואין בה כלל אותה הספקה הגמורה המתאימה לסדרי החיים שבגמר התיקון של העולם".