רבי שמעון יצא מהמערה עם רבי אלעזר בנו. הלך רבי פינחס אליו. ומצא אותו שהשתנה, וגופו מלא נקבים ופצעים, מרוב הישיבה במערה. בכה עליו, ואמר, אוי שראיתיך בכך. אמר לו רבי שמעון, אשרי חלקי, שראית אותי בכך.

פירוש. כי מרוב שנים שישב במערה, היה מוכרח לשבת שם תוך החול, כדי לכסות עירומו ולעסוק בתורה. מחמת זה נוּקב ונפצע בשרו. בכה עליו רבי פינחס ואמר, אוי לי, שראיתיך בכך. ענה לו רבי שמעון, אשרי חלקי, אשר ראיתני בכך. שאלמלא לא ראיתני בכך, לא הייתי בכך. כלומר, שלא הייתי זוכה לגילוי סודות התורה. כי כל רוממות חכמתו הגדולה, זכה באותם 13 שנים, שהיה מוסתר במערה. (187)

~

נאמר על המלך העליון, כי הוא עליון ונסתר וגנוז, ועשה לו שערים, אלו על אלו.

כי בהיותו מלך עליון ונסתר וגנוז, ואין מחשבה תופסת בו כלל, לפיכך עשה שערים רבים אלו על אלו, אשר בסגולתם עשה האפשרות להתקרב לפניו. כמ"ש, פִתחו לי שערי צדק. שהם השערים, שעשה ה', ונתן אפשרות לצדיקים, שיבואו לפניו דרך אותם השערים.

ולסוף כל השערים, עשה שער אחד, בכמה מנעולים. השער, הנקרא מלכות דמלכות, שהוא נקודת הסיום של כל השערים העליונים. והשער הזה האחרון, הוא השער הראשון לחכמה עליונה. כלומר, שאי אפשר לִזְכות לחכמה העליונה, זולת אחר השגת השער הזה האחרון דווקא. כי להשגת חכמה עליונה הוא השער הראשון. ע"כ כתוב, ראשית חכמה יראת ה'. כי יראת ה' מכונה דווקא השער האחרון, שהוא הראשון לחכמת ה'. (120)

~

כל ההפרש, שיש בין עוה"ז שמלפני התיקון, אל גמה"ת.

כי מטרם גמה"ת נקראת המלכות עצה"ד טו"ר. כי המלכות היא הנהגת ה' שבעוה"ז. וכל עוד שהמקבלים לא באו לידי השלמה, שיוכלו לקבל שלמות הטבתו, שחשב עלינו במחשבת הבריאה, מוכרחה ההנהגה להיות בדרך טו"ר, ושכר ועונש. כי כלי קבלה שלנו, מלוכלכים עוד בקבלה עצמית, המצומצמת מאוד במידתה, וגם מפרידה אותנו מהבורא.

והטבה שלמה, בשיעור הגדול שחשב עלינו, איננה, אלא בהשפעה, שהיא תענוג בלי שום גבול וצמצום. משא"כ הקבלה לעצמו, הוא מוגבל ומצומצם מאוד, כי השְׂביעה מכבה תיכף התענוג. וכמ"ש, כל פעל ה' למענהוּ. שכל הפעולות הנוהגות בעולם, לא נבראו מתחילתן, אלא להשפיע נחת רוח אליו. ולפיכך נמצאים בני אדם משמשים בעסקי העולם, בהיפך גמור ממה שנבראו מתחילתם. שהרי הקב"ה אומר, כל העולם בשבילי נברא, ואנו אומרים ההיפך ממש מקצה אל הקצה. כי אנו אומרים, כל העולם אך בשבילנו נברא. ואנו רוצים לבלוע כל טוב העולם לבטננו, להנאותינו, ולכבודנו. ולפיכך, אין פלא, מה שאין אנו ראויים עוד לקבל הטבתו השלמה. וע"כ מוטעמת לנו השגחתו בטו"ר, בהנהגת שכר ועונש. כי זה תלוי בזה, ששכר ועונש מסובב מטו"ר. כי כיוון שאנו משתמשים בכלי הקבלה בהיפך ממה שנבראו, אנו מרגישים בהכרח בפעולות שבהנהגה רע בעדנו.

כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאת ה' בגילוי, כי הוא פגם בכבוד ה', שהנברא ישיגו כפועל רעוֹת, כי אין זה מתאים לפועל השלם. וע"כ, בעת שהאדם מרגיש רע, באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחת ה', ונעלם ממנו הפועל עליון. וזה העונש היותר גדול שבעולם.

הרי שהרגשת טו"ר בהשגחתו, מסבבת עימה הרגשת שכר ועונש. כי המתאמץ, שלא להיפרד מאמונת ה', אע"פ שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר. ואם לא יעלה לו להתאמץ, יש לו עונש, כי נפרד מאמונת ה'.

אמנם מכוח הנהגת שכר ועונש עצמה, הכין ה', שסוף כל סוף אנו זוכים על ידה לגמה"ת. שכל בני אדם ישיגו הכלים של הקבלה המתוקנים, ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרם, בשיעור הכתוב, כל פעל ה' למענהוּ. כמו שנבראו מתחילתם. ואז יתגלה הזיווג הגדול דעתיק יומין, ואנו באים לידי תשובה מאהבה, וכל הזדונות ייהפכו לזכויות, וכל הרעות לטובות גדולות.

ואז תתגלה השגחתו הפרטית בעולם כולו, שכולם יראו, כי הוא לבדו עשה ועושה ויעשה כל אלו המעשים והפעולות שמקודם לכן. כי עתה, אחר שכבר נהפכו הרע והעונש לטובות ולזכויות, תינתן האפשרות להשיג פועלם. כי כבר מתאימים הם למעשה ידיו. כי עתה ישבחו ויברכו אותו, על אלו הרעות והעונשים המדומים בשעתם.

כי עד עתה היו גם התיקונים נחשבים למעשה ידינו. כי ע"כ קיבלנו עליהם שכר ועונש. אמנם בזיווג הגדול של גמה"ת, יתגלה, שהן התיקונים והן העונשים, כולם הם רק מעשה ידיו. (138)

~

מחשבת הבריאה היא ליהנות לנבראיו, ואין שום הנאה מובנת לנברא, עם היותו מחויב להיות בפירוד מהבורא. ולא עוד, אלא כמו שלומדים, שמתאווה הקב"ה לדור בתחתונים.

והצד השווה להבין שני עניינים אלו, המכחישים זה את זה, הוא שהעולם נברא בהפך גמור מה', מהקצה אל הקצה בכל מאת הנקודות. כי העוה"ז נברא ברצון לקבל, שהוא צורה הפוכה כלפי ה', שאין בו מרצון זה אפילו משהו. כמ"ש, ועַיר פרא אדם ייוולד.

ומבחינה זו, נמצאים לנו כל ענייני ההנהגה מהשגחתו בעוה"ז, בסתירה גמורה לקוטב מחשבת הבריאה, שהיא רק ליהנות לנבראיו. כי כן הוא לפי הרצון לקבל שבנו, שהוא הטעימה ואמת המידה שלנו.

וזה עניין המנעולים שעל השערים. כי כל ריבוי הסתירות נגד ייחודו, שאנו טועמים בעוה"ז, אעפ"י שמתחילתן הן מפרידות אותנו מה', הנה בהיותינו מתאמצים לקיים התורה והמצוות באהבה בכל נפשנו ומאודנו, כמצווה עלינו, ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרנו, וכל אלו כוחות הפירוד, אינם משפיעים עלינו לגרוע משהו מאהבת ה' בכל נפשנו ומאודנו, אז כל סתירה, שהתגברנו עליה, נעשית שער להשגת חכמתו.

כי בכל סתירה יש סגולה מיוחדת, לגלות מדרגה מיוחדת בהשגתו. ואלו הזכאים, שזכו לזה, נמצאים הופכים חושך לאור ומר למתוק. כי כוחות הפירוד כולם, מחֶשכת השכל וממרירות הגוף, נעשו להם שערים להשגות מדרגות נשגבות. ונעשה החושך לאור גדול, והמר נעשה מתוק.

באופן, שבשיעור הזה, שהיה להם מקודם לכן כל הנהגות השגחתו לכוחות הפירוד, התהפכו להם עתה כולם לכוחות הייחוד. ונמצאים מכריעים את כל העולם כולו לכף זכות. כי כל כוח משמש להם עתה לשערי צדק, שדרכם יבואו לקבל מה' כל מה שחשב עליהם, ליהנות אותם במחשבת הבריאה. כמ"ש, זה השער לה', צדיקים יבואו בו.

אמנם, מטרם שזוכים להפוך הרצון לקבל שבנו ע"י תורה ומצוות, לקבלה ע"מ להשפיע, נמצאים מנעולים חזקים על אותם השערים לה', כי אז יש להם תפקיד הפוך, להרחיק אותנו מה'. ע"כ נקראים כוחות הפירוד מנעולים, כי סותמים את שערי ההתקרבות, ומרחיקים אותנו מה'.

אבל אם אנו מתגברים עליהם, שלא ישפיעו עלינו, לצנן אהבתו מליבנו, הנה אז נהפכים המנעולים ונעשים פתחים, והחושך נהפך לאור, והמר למתוק. משום שעל כל המנעולים מקבלים אנו מדרגה מיוחדת בהשגחתו, והם נעשים לפתחים, למדרגות של השגה בה'. ואלו המדרגות, שאנו מקבלים על הפתחים, נעשו להיכלות החכמה. (121)

~

בשני צדדים מפורשת האהבה להקב"ה:

יש מי שאוהב אותו בשביל שיש לו עושר, אריכות ימים, בנים סביב לו, מושל על שונאיו, דרכיו יִכּוֹנו לו, ומתוך כך אוהב אותו. ואם יהיה לזה ההיפך, והקב"ה יהפוך עליו הגלגל בדין קשה, יהיה שונא אותו, ולא יאהב אותו כלל. ומשום זה אהבה זו אינה אהבה שיש לה יסוד.

אהבה שלמה, היא האהבה בשני צדדים, בין בדין, בין בחסד והצלחת דרכיו. שיאהב את הקב"ה, שאפילו הוא לוקח ממנו את נשמתו. זו היא אהבה שלמה, שהיא בשני צדדים, בחסד ובדין. וע"כ, האור של מעשה בראשית יצא, ואח"כ נגנז. וכשנגנז, יצא דין הקשה. ונכללו ב' הצדדים, חסד ודין יחד, שיהיו שלמות, שניתן מקום להתכללות ב' הקצוות כאחת. כי עתה תצויר האפשרות לגלות שלמות אהבתו, גם בשעה שנוטל את נפשו ממנו. וניתן מקום להשלמת האהבה. באופן, שאם לא היה נגנז, והדין הקשה לא היה נגלה, הייתה אהבה רבה זו חסרה מהצדיקים, ולא הייתה לה שום אפשרות לבוא פעם לכלל גילוי. (200-201)

~

בראשית ברא אלוקים. זו המצווה הראשונה לכולן, ומצווה זו נקראת יראת ה', הנקראת ראשית. כמ"ש, ראשית חכמה יראת ה'. וכתוב, יראת ה' ראשית דעת. משום שיראה נקרא ראשית. וזהו שער להיכנס אל האמונה. ועל מצווה זו מתקיים כל העולם.

למה כתוב שיראה היא ראשית אל החכמה, ושהיא ראשית אל הדעת? מפני שהיראה, היא ראשית לכל ספירה וספירה, שאי אפשר להשיג שום ספירה, זולת ע"י השגת היראה תחילה.

וע"כ אומר, שזהו שער להיכנס אל האמונה. כי אי אפשר להשיג אמונה שלמה, זולת מתוך יראת ה'. וכפי שיעור היראה, כן שיעור השראת האמונה. וע"כ, על מצווה זו מתקיים כל העולם. כי אין העולם מתקיים, אלא על תורה ומצוות, כמ"ש, אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמיים וארץ לא שׂמתי.

וכיוון שהיראה היא ראשית ושער לכל מצווה, להיותה השער לאמונה, נמצא שעל היראה מתקיים כל העולם. כמ"ש, בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ. שעם היראה, הנקראת ראשית, שכל המצוות כלולות בה, ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ. ולולא היראה, לא היה בורא אלוקים כלום. (189)

~

יש ג' אופנים ביראת ה', שרק אחד מהם נחשב ליראה אמיתית:

א. שמתיירא מהקב"ה ושומר מצוותיו, כדי שיחיו בניו, ויהיה נשמר מעונש גופו או ממונו. יראה מעונשים שבעוה"ז.

ב. שמתיירא גם מעונשים של גיהינום.

ואלו השתיים אינן יראה אמיתית, כי אינו מקיים היראה מטעם מצוות ה', אלא מטעם תועלת עצמו. ונמצא שתועלת עצמו הוא השורש, והיראה היא ענף ומסובבת מתועלת עצמו.

ג. יראה, שהיא עיקר, שאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא גדול ומושל בכל, העיקר והשורש של כל העולמות, והכול נחשב כאין לפניו. הוא גדול, משום שהוא השורש, שממנו מתפשטים כל העולמות, וגדלותו מתראה על מעשיו, והוא מושל בכל, משום שכל העולמות שברא, הן העליונים והן התחתונים, נחשבים לפניו כלא כלום, שאינם מוסיפים משהו על מהותו.

ונאמר, וישים חפצו באותו המקום, שנקרא יראה. שישׂים ליבו ותאוותיו באותו מקום, הנקרא יראה, שיהיה דבוק ביראת ה' ברצון ובחשק, המותאם והראוי למצוות המלך. (191)

~

המצווה השנייה זו מצווה, שמצוות היראה נאחזת בה ואינה יוצאת ממנה לעולם. והיא אהבה, שיאהב אדם את אדונו אהבה שלמה.

ומה היא אהבה שלמה? זו היא אהבה רבה, שכתוב, התהלך לפניי והיֵה תמים. תמים, פירושו, שלם באהבה. ושכתוב, ויאמר אלוקים יהי אור, זו היא אהבה שלמה, הנקראת אהבה רבה. וכאן היא מצווה, שיאהב אדם את אדונו כראוי.

כי יש אהבה התלויה בדבר, שבאה מרוב טובה, שהשפיע לו ה', שע"י זה התדבק בו בלב ונפש. והנה אע"פ שדבוק בה' בתכלית השלמות, מ"מ נחשבת לאהבה בלתי שלמה. כמ"ש, את האלוקים התהלך נוח. אשר נוח היה צריך סעד לתמוך בו, כי היה נסעד ברוב טובה שהשפיע לו ה'. אמנם אברהם לא היה צריך סעד לתמוך בו, כמ"ש, התהלך לפניי והיה תמים. כי התהלך לפניי, פירושו, בלי סעד, אלא לפניי. ואע"פ שלא תדע, אם אבוא אחריך לתמוך בך. זו היא אהבה שלמה, אהבה רבה. שאע"פ שאיני נותן לך כלום, מ"מ תהיה אהבתך שלמה. להידבק בי בכל לב ונפש. (198)

~

המצווה השלישית, לדעת שיש אלוקים גדול ושליט בעולם.  ולייחדו בכל יום ייחוד כראוי, בשישה קצוות העליונים, חג"ת נה"י דז"א, ולעשותם ייחוד אחד בשש מילים של שמע ישראל, ולכוון הרצון עימהם למעלה. וע"כ צריכים להאריך במילה אחד, כשיעור שש מילים.

הזוהר אומר ב' דברים:

א. צריכים לדעת, שיש אלוקים גדול ושליט בעולם.

ב. לייחדו בכל יום ייחוד כראוי.

כי תחילה צריכים לדעת אותם ב' צדדים, שיש באהבה, שהם או"א עילאין וישסו"ת. שיש אלוקים גדול, או"א עילאין, שהוא רב וגדול בחסדים. ושליט בעולם, ישסו"ת, שנקרא שליט, שמורה על הדינים שיוצאים מהם, שהאור נגנז מהם ויוצא דין הקשה. כי השם שליט ומושל מורה על דינים.

הפירוש הוא, שיש לדעת ב' צדדים אלו של אהבה, ולכלול בכל אחת מהם יראה, ויקבל אהבת ה', הן בחסד והצלחת דרכיו והן בדין. כי אז נחשב לאהבה שלמה.

ואח"כ צריכים לייחד בכל יום ייחוד כראוי, בשישה קצוות העליונים. להעלות מ"ן לזו"ן, וזו"ן לישסו"ת. ואז עולים ישסו"ת וזו"ן, ומתייחדים כאחד עם או"א, הנקראים שישה קצוות עליונים, להיותם מלבישים ו"ק דא"א, שע"י הייחוד הזה מתעלים ישסו"ת במקום או"א למעלה מפרסא דא"א, ששם מים עליונים, ואין האור נגנז מהם. וכאשר ישסו"ת מתמלאים באור, אז הם משפיעים לזו"ן, וזו"ן לכל העולמות, ומתגלים החסדים בעולמות. וזהו עניין ק"ש. (204)

~

ע"י שבירת הכלים דקדושה, ונפילתם לבי"ע דפרודא, נפלו עימהם ניצוצין דקדושה לקליפות. שמהם באו ענייני תענוגות ואהבות מכל המינים, לרשות הקליפות, שהניצוצין מעבירים אותן לקבלת האדם ולהנאתו. והם גורמים בזה לכל מיני עברות, כמו גנבה גזלה ורציחה.

אמנם יחד עם זה, נתן לנו תורה ומצוות. אשר, אפילו אם מתחיל לעסוק בהם עוד מתוך שלא לשמה, להנאתו עצמו, למלא תאוותיו השפלות, כפי כוחות שבירת הכלים, הנה סופו שיבוא על ידם לשמה. ויזכה למטרת הבריאה, לקבל כל הנועם והטוב שבמחשבת הבריאה, בכדי להשפיע לו נחת רוח. (175)

~

תרי"ג (613) המצוות שבתורה נקראות פקודין, וגם עצות.

כי בכל דבר יש ההכנה להשגה, אחור, והשגת הדבר, פנים. ועד"ז יש בתורה ומצוות, נעשה ונשמע. כשמקיימים תורה ומצוות בנעשה, מטרם שזוכים לשמוע, נקראות המצוות תרי"ג עצות, הכנה, אחור. וכשזוכים לנשמע, נעשים תרי"ג המצוות פקודין, מלשון פיקדון. כי בכל מצווה מופקד אור של מדרגה, כנגד איבר מיוחד בתרי"ג איברים וגידים של הנשמה, ושל הגוף. ונמצא שבעשיית המצווה, הוא ממשיך לאיבר שכנגדה בנשמתו ובגופו, את האור, השייך לאותו איבר וגיד. וזה הפָנים של המצוות. לכן הפנים של המצוות נקראים פקודין.

(ביאור כללי לכל י"ד מצוות, ואיך מתחלקים לז' ימי בראשית, 1)

~

לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.

כי האדם מתוך שפלותו, אי אפשר לו לעסוק תכף בהתחלה במצוות, כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואי אפשר לו מטבעו לעשות איזו תנועה, אם לא לטובת עצמו. לכן הוא מוכרח מתחילה לעסוק במצוות שלא לשמה, מתוך תועלת עצמו. אבל עכ"ז ממשיך שפע קדושה תוך מעשי המצוות. אשר ע"י השפע שממשיך, סופו לבוא לעסוק במצוות לשמה, בכדי לעשות נחת רוח ליוצרו. (175)

~

ע"י העסק בתורה ומצוות לשמה, זוכים ישראל להידבק בו ממש, ושכינתו מתלבשת בהם, עד שהם עושים אותם המעשים, שהבורא עושה.

שהם מחיים מתים, ומורידים גשמים, ומקיימים שמיים וארץ. ומבחינה זו, הרי הם כמוהו ממש, כמ"ש, ממעשיך היכרנוך. אבל כל זה משיגים רק מאמונה שלמה ותמימה, שאינם מעלים הרהור כלל וכלל, כדי להשיג אותו בחכמתם, כדרך חכמי הגויים. (163)

~

מי מכם אשר הפך חושך לאור, והמר יטעם לו כמתוק, עוד מטרם שבא לכאן, בעודו בחיים בעוה"ז. מי מכם, אשר בכל יום מצפה לאור, המאיר בשעה שהמלך פוקד את האיילה, שאז מתגדל כבוד המלך, ונקרא מלך על כל מלכי העולם. ומי שאינו מצפה לזה בכל יום בעודו בעוה"ז, אין לו חלק כאן. (54)

~

צריך לדעת, אשר אלוקים הויה, הכול אחד בלא פירוד. הויה הוא האלוקים.

וכשהאדם יידע שהכול אחד, ולא ישׂים פירוד, אז אפילו הצד האחר יסתלק מהעולם, ולא יהיה נמשך למטה.

כי אם יתעצם האדם להעלות מ"ן, ולהעלות הזו"ן לייחדם במקום או"א כהלכתו, הנה לא לבד שלא ייאחז הס"א בשפע, אלא עוד גורם זה להעביר את הס"א, שלא תוכל לשלוט בעולם. (211)

~

אלו המחזיקים את התורה, הם כביכול העושים אותה, כי כל אלו כוחות הפירוד מתהפכים ונעשים לשערים. וכל מנעול נעשה לפתח, וכל פתח נעשה להיכל החכמה, שע"י המחזיקים את התורה מתגלות ובאות כל המדרגות הנשגבות, הנכללות במחשבת הבריאה ליהנות לנבראיו.

נמצא כי כל החכמה וכל התורה, אינה באה לכלל גילוי, זולת ע"י המחזיקים את התורה, שיש בהם עשיה. שנוהג בהם טו"ר. ומשום זה נקראים המחזיקים את התורה. כי רק על ידיהם היא מתגלה. והכתוב קורא אותם עושיהם. כי הם, כביכול, כמו עושיהם של התורה. כי לולא ההסתרות שלהם, שע"י התגברותם עליהם נהפכו לשערים, לא הייתה באה התורה לכלל גילוי. (124)

~

המ"ן, שמעלים הצדיקים, כדי לעשות נחת רוח ליוצרם, לתועלת העליון, נקראים דברי תורה שהתחדשו. כי הן מתחדשות ע"י הזיווג העליון. והזו"ן מקבלים מוחין חדשים על ידיהם, עד שזוכים ע"י זה לנטוע שמיים וליסוד ארץ. ונעשים שותפים עם הקב"ה, כי מתחדשים שמיים וארץ ע"י הדברים שלהם. (68)

~

התפילה, שאנו מתפללים, היא תיקון השכינה הקדושה, להמשיך לה שפע, למלאה מכל חסרונותיה. כי ע"כ, כל הבקשות הן בלשון רבים. כמו, וחוננו מאיתך דעה, השיבנו אבינו לתורתך.

כי התפילה היא בעד כלל ישראל, שכֹּל שיש בשכינה הקדושה, יש בכלל ישראל. והחסר בה, חסר בכלל ישראל. ונמצא, כשאנו מתפללים בעד כלל ישראל, אנו מתפללים לצורך השכינה הקדושה, כי היינו הך. ונמצא, שקודם התפילה, אנו צריכים להסתכל בחסרונות שבשכינה, כדי שנדע, מה שצריך לתקן בה ולמלאה. (183)

~

שהאדם הגשמי מתמלא רחמים ואהבה על חברו, הוא מוריד דמעות מעיניו, כי זה נמשך משורש הדמעות הרוחניות.

כי כל דבר רוחני הנוהג בעליונים, מכה ומוציא לו ענף בבריות הגשמיות. כי האור העליון בועט ומכה על המסך לעבור גבולו, משום שהאור העליון נמשך תמיד רק מא"ס, שלמעלה מעולם הצמצום, שאינו נבחן שם שום גבול.

ומתוך שהאור העליון חושק ומתאווה להתפשט בתחתון, נאמר, נתאווה הקב"ה לדור בתחתונים, וכן לומדים, שכינה בתחתונים צורך גבוה. ע"כ, הוא בועט ומכה על הגבול שבמסך, להימשך למטה מגבולו, והמסך מחזירו לאחוריו כאו"ח. אשר בינתיים, נפלטו דמעות לחוץ. הרי שהדמעות האלו, באו מתוך הרחמים והאהבה אל התחתון. ולכן גם בענף הגשמי נפלטו תמיד דמעות, בעת שמֵעיו הומים ומתעוררים באהבה וברחמים על חברו. אבל הדמעות הרוחניות אינן נאבדות, כמו הגשמיות.

הדמעות הרותחות כאש, נופלות לתוך הים הגדול. כמ"ש, כי עזה כמוות אהבה, קשה כשאוֹל קנאה, רשָפיה רִשפי אש שלהבת יה. כי אלו הדמעות באות מתוך רחמים ואהבה מהאור העליון אל התחתון. וכמו שתמצא בענף הגשמי, בעת שהאדם נכמרו מעיו באהבה ורחמים על חברו, נמצאות הדמעות רותחות, כפי מידת כְּמִירַת מעיו עליו. כן הוא בדמעות האמורות, שרותחות כאש, שרשפיה רשפי אש שלהבת י"ה. וע"כ נאמר, הדמעות הרותחות כאש, נופלות לתוך הים הגדול. ומידת המלכות מצד החכמה נקרא הים הגדול, כי ממנה נמשכים מים רבים אדירים מִשְׁבְּרֵי ים.

ומכוח הדמעות האלו, עומד ומתקיים אותו הממונה שעל הים, שנקרא רהב. אותו השר של הים, שנהרג בעת בריאת העולם. כמ"ש, ובתבונתו מחץ רהב, שבעת שנאמר לו, ייקוו המים אל מקום אחד, לא רצה לבלוע מֵימֵי בראשית. ומאלו הדמעות, הנופלות לים הגדול, הוא עומד ומתקיים, שהולך על ידיהן ושב לתחייה.

ונאמר, שמְקדש את שם המלך הקדוש, ומקבל עליו, לבלוע כל מימי בראשית. כי בעת בריאת העולם, לא הגיע שום תיקון אל המלכות דמלכות. כי המאציל תיקן העולמות אבי"ע במ"ן דבינה ולא במ"ן דמלכות, שזה הספיק רק לט"ר דמלכות ולא למלכות דמלכות.

וכמ"ש, עַמי אתה. עימי אתם בשותפות, אני התחלתי העולמות ואתם גומרים אותם. כי המלכות דמלכות כל תיקונה מוטל רק על התחתונים. ולפיכך, כשנאמר לשר הים, ייקוו המים אל מקום אחד, סירב ולא רצה לבלוע כל מימי בראשית, כי הקליפות היו גוברות עליו, מחמת החיסרון של תיקון המלכות דמלכות. וע"כ נהרג. אמנם אלו הדמעות הן המבררות והמתקנות את המלכות דמלכות.

וע"כ נותנות חיוּת לשרו של ים, שיוכל לעמוד לקדש את שם המלך הקדוש, לקיים מצוות אדונו ולבלוע כל מימי בראשית. כי אז תתבטלנה כל הקליפות שבעולם וכל כוחות הרשע, וייקוו כולם אל מקום אחד, לעולם האצילות. כי עולם האצילות יתפשט בשווה עם רגלי א"ק עד לעוה"ז, ויהיה גמה"ת, כי ישוב בי"ע להיות אצילות. (56)

~

בשעה שעלה ברצונו של הקב״ה לברוא האדם, קרא כיתות של מלאכים העליונים, והושיב אותם לפניו, ואמר, אני רוצה לברוא אדם. אמרו לפניו, מה אֱנוֹש כי תזכרנו, מה טיבו של אדם זה? אמר להם, האדם הנברא בצלם שלנו, יהיה חכמתו מרובה מחכמתכם.

כי נשמת האדם היא כלולה מכל המלאכים ומדרגות העליונים, כמו שגופו כולל כל בריות העוה"ז. ולפיכך, בעת בריאת נשמתו של האדם, קרא לכל מלאכים עליונים, שיכללו את עצמם בנשמת האדם. כמ"ש, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. ששיתף כל המלאכים, שיתכללו בצל"ם ודמות האדם. ושאלו הם, להקב"ה, מה טיבו של אדם זה, כלומר, מה נרוויח ממנו, ע"י התכללותנו בו?

והשיב להם, האדם הנברא בצלם שלנו, יהיה חכמתו מרובה מחכמתכם. שהבטיח להם, שזה האדם, שיתכלל מהצלם שלנו, תהיה חכמתו גדולה מחכמתכם. ונמצא שתרוויחו גם אתם ההשגה גדולה ההיא, שחסרה לכם עתה. שלעת"ל מעלת ישראל תהיה גדולה מהמלאכים. וע"כ השתתפו כולם ונכללו בצלמו של האדם. (156)

~

בהיכל המלך המשיח כבר מוכנים ומזומנים כל התיקונים, הצריכים להתגלות בגמה"ת עם ביאת המלך המשיח, אף פרט קטן לא יחסר. ואלו הנשמות, שבהיכל המלך המשיח, הן כל אלה, שכבר זכו לגמה"ת משורש נשמתם עצמם. (119)

~

יש לדעת, שאין סדר הזמנים בנצח כמו בעוה"ז. ונמצא, שבעת שחשב ה' לברוא העולם, הרי כבר נבראו אצלו כל הנשמות עם כל התנהגותן, עד הגמר בכל השלמות הנרצה מהן, כדי לקבל כל העונג והטוב, שחשב עליהן ליהנות אותן. כי אצלו, היהיה משמש כמו ההווה, ואין עתיד ועבר נוהגים בו. ובזה תבין מה שכתוב, הראה הקב"ה לאדה"ר דור דור ודורשיו. וכן למשה. שלכאורה תמוה, כיוון שעוד לא נבראו, איך הראה אותם? אלא כמ"ש, שכל הנשמות וכל התנהגותן עד לגמה"ת, כבר יצאו לפניו במציאות. והן נמצאות כולן בגן העדן העליון. ומשם הן יורדות ובאות בהתלבשות הגופים בעוה"ז, כל אחת ואחת בשעתה. ומשם הראה הקב"ה אותן לאדה"ר, ולמשה, ולכל הכדאים לזה.

וע"כ נאמר בזוהר, כמו שהם מתייחדים למעלה באחד, אף היא מתייחדת למטה באחד. כי קומת הזיווג הגדול שבגמה"ת, כמ"ש, יהיה ה' אחד ושמו אחד, הנה כבר יצאה למעלה קומה זו מכל הנשמות ומכל מעשים שבעולם, שייבראו עד גמה"ת, מבחינת נצחיותו, שכל העתיד משמש לו כהווה. ונמצא, עמוד האור הזה, המאיר מסוף העולם ועד סופו, שיאיר בגמה"ת, כבר עומד בגן העדן העליון ומאיר לפניו, כמו שיתגלה לנו בגמה"ת.

ונאמר, אחד כנגד אחד, כי הקב"ה אחד. כי לעת גמה"ת יאירו ב' הקומות אחד כנגד אחד. ואז יהיה ה' אחד ושמו אחד. ושנאמר, שאלו הדברים עושים קו מדָרֵי מעלה ומדָרֵי מטה. קו, המאיר מדָרֵי מעלה ומדָרֵי מטה, אחד כנגד אחד. כי אותה הקומה מאירה מדָרֵי מעלה, שהם הנשמות כולן, הנמצאות בגן העדן העליון. ומאירה מדָרֵי מטה, שהם כל הנשמות, אחר עוברן בפועל בהתלבשות הגוף בעוה"ז, ובאו לגמה"ת. כלומר, שאותם ב' הקומות מאירות בגמה"ת יחד. ואז מתגלה ייחודו, ה' אחד ושמו אחד. (141)

~

לעת קץ, כאשר יתגלה הזיווג הגדול דעתיק יומין רב פעלים מקבצאל, יתגלה אור גדול בכל העולמות. וע"י זה ישוב כל בשר בתשובה שלמה מאהבה. (126)

~

כמה יש לו לבן אדם לעמול בתורה יום ולילה, כי הקב"ה מקשיב לקול העוסקים בתורה.

ובכל מילה, המתחדשת בתורה, ע"י האדם שעמל בתורה, עושה רקיע אחד. ז"א נקרא קול, נוקבא נקראת דיבור. כשהצדיק עוסק בתורה, מעלה מ"ן לזו"ן, בקול ודיבור של התורה שלו. קול עולה לז"א, דיבור עולה לנוקבא. והקב"ה מקשיב לקול העוסקים בתורה, כי קול התורה עולה למ"ן לז"א, הנקרא הקב"ה. ובכל מילה, המתחדשת בתורה, ע"י האדם שעמל בתורה, עושה רקיע אחד.

מילה, פירושו דיבור. וכל דיבור המתחדש בתורה של העוסק בתורה, עולה למ"ן לנוקבא, הנקרא בשם מילה ודיבור. שע"י זה נעשה רקיע אחד. רקיע, המסך, שעליו נעשה הזיווג של הקב"ה ושכינתו, שזה נעשה ע"י המ"ן, שהצדיקים מעלים בעסק תורתם.

ועניין החידוש שאומר במילה של תורה, ואינו אומר חידוש בקול של תורה, הוא משום שהנוקבא צריכה לכל זיווג בניין יסודה מחדש, כי אחר כל זיווג חוזרת להיות בתולה. וע"י המ"ן של הצדיקים, מתחדש בה תמיד היסוד שלה, שהוא בית הקיבול לאורות דז"א. ולפיכך אומר, ובכל מילה המתחדשת בתורה. כי המילה, המלכות, מתחדשת ממש ע"י דבר תורה של הצדיק. כי אחר כל זיווג, חוזר ונעלם בית הקיבול שלה.

באותה שעה שדבר תורה מתחדש מפי האדם, הדבר ההוא עולה והוּעד לפני הקב"ה. והקב"ה לוקח אותו הדבר ונושק אותו, ועוטר אותו ב-70 עטרות מפותחות ומחוקקות. ודבר החכמה שהתחדש, עולה ויושב על ראש צדיק חי העולמים. ומשם עף ושט ב-70,000 עולמות. ועולה לעתיק יומין, הכתר. וכל דברי עתיק יומין, הם דברי חכמה בסודות הסתומים העליונים. כלומר, בעת שהאדם מעלה מ"ן בדבר תורה שלו, אז המילה עליונה, הנוקבא דז"א, עולה והועד לפני הקב"ה לזיווג עימו. (61-62)

~

כיוון ששאל האדם וחקר להסתכל.

להסתכל, פירושו, הזיווג דאו"א, הנקרא הסתכלות או"א זה בזה, ע"י עלייתם לראש דא"א, שאז הבינה חוזרת לקבל הארת החכמה בשביל הזו"ן. כי אפילו ישסו"ת, הז"ת דבינה, אינם צריכים להארת החכמה לצורך עצמם, כי מבחינת עצמם דומים הז"ת דבינה אל הג"ר שלהם, ואינם נזקקים לקבל חכמה. אלא בעת שהזו"ן עולים למ"ן לישסו"ת, מתעוררים הישסו"ת בשבילם, לעלות לראש דא"א ולקבל חכמה. אבל גם הזו"ן אינם עולים למ"ן לישסו"ת, אלא רק ע"י העלאת מ"ן מבני אדם התחתונים אל הזו"ן. באופן, שנשמות בני אדם עולות למ"ן אל הזו"ן, ואז עולים הזו"ן למ"ן אל הישסו"ת, ואז עולים הישסו"ת לא"א, ונעשים שם פרצוף אחד עם או"א עילאין, ואז מסתכלים או"א זה בזה, וממשיכים חכמה בשביל הזו"ן.

וכיוון ששאל האדם, כלומר שמַעֲלה מ"ן, וחקר, כלומר שחוקר במעשיו, כדי להעלות הזו"ן לזיווג או"א, להסתכל, בכדי שאו"א יסתכלו זה בזה וימשיכו חכמה. ולדעת ממדרגה למדרגה עד סוף כל המדרגות, המלכות. כי הארת החכמה, הנמשכת ע"י עליית מ"ן וזיווג, נקרא בשם ידיעה, או נקרא חכמה ע"י הדעת. כי הזו"ן העולים למ"ן, נבחנים שם לדעת לאו"א, כי הם הגורמים לזיווג שלהם. והזיווג נקרא ידיעה, מלשון, והאדם ידע את חווה אשתו.

ולדעת, פירושו, להמשיך המוחין בדעת ממדרגה למדרגה, מדעת של מדרגת או"א אל המוחין של מדרגת הז"א. עד סוף כל המדרגות, מהז"א אל הנוקבא, הנקראת סוף כל המדרגות. (8)

~

אי אפשר להידבק בה' ולקיים מצוותיו כראוי, אלא רק אחר שמאמין בשמותיו של הקב"ה, שהוא טוב ומטיב לכל, ורחום וחנון. ואלו, שעוד לא זכו לנפש דקדושה, הרי גם הס"א עוד שולטת עליהם. ולכן הולכות ומשוטטות בעולם, ואינן מוצאות מקום לנוח.

ובעת שמחשבותיהם משוטטות בעולם, ורואים ההנהגה של ה' בבני העולם, שלפי דעתם אינה כל כך טובה, כפי שצריכה להיות ע"פ שמותיו הקדושים, נמצאים פוגמים בשמותיו הקדושים, ואינם מוצאים מקום מנוחה, שיוכלו להאמין בשמות ה', להתקשר בו. ולפיכך, נטמאים בתוך צד הטומאה. כלומר, שבאים לכפירה בה'. וכל זה הוא, שהרי לא נכנס בקדושה, ולא נכלל בה. כי לא זכה בנפש דקדושה, ואינו עושה פעולות להתכלל בקדושה.

אמנם המתעסקים בתורה והמשיכו נפש קדושה, מתהפך גופם להיות כמלאכים, שזוכים להקדים עשיה לשמיעה כמוהם. וע"כ עליהם כתוב, ועוף יעופף על הארץ. שעתיד הקב"ה, לעשות להם כנפיים כנשרים, וישוטטו בכל העולם. כי הם משוטטים במחשבותיהם בכל העולם כולו, ורואים הנהגת ה'.

ועכ"ז, לא לבד שאינם נכשלים בצד הטומאה, אלא שעוד מקבלים כוח להעלות מ"ן, ולהגדיל כוחם תמיד, כמ"ש, וקוֹוֵי ה', יחליפו כוח, יעלו אֵבֶר כנשרים. כי ע"י זה מעלים אבר כנשרים, לשוטט בכל מקרי בני העולם. והם מחליפים כוח תמיד, ומעלים מ"ן בכוח אמונתם בייחוד ה', וממשיכים תמיד רוח קדושה מלמעלה. (217)

~

בריאת העולם פירושו שִׁכלול וקיום, באופן שיוכל העולם להתקיים ולגמור הכוונה שעליה נברא. ונודע, שזה לעומת זה עשה אלוקים. שכנגד כל כוח שיש בקדושה, עשה הקב"ה כוח שקול בס"א כנגד הקדושה. כמו שיש ד' עולמות אבי"ע דקדושה, כן יש ד' עולמות אבי"ע דטומאה כנגדם.

וע"כ בעולם עשיה לא יוכר בין עובד אלוקים ללא עבָדו, שאין בירור כלל בין קדושה לטומאה. ולפי זה, איך אפשר לעולם שיתקיים, כי איך נדע להבדיל בין טוב לרע, בין קדושה לטומאה? אמנם יש בירור אחד חשוב מאוד, והוא לדעת, כי אל אחר הסתרס ולא עושה פרי. וע"כ הנכשלים בבירור והולכים בדרכי אבי"ע דטומאה, מתייבש מקורם, ואין להם שום פירות רוחניים לברכה, והם נובלים והולכים עד שנסתמים לגמרי. והיפוכו הדבקים בקדושה, שזוכים לברכה במעשה ידיהם, כמ"ש, כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו ייתן בעיתו, ועלֵהו לא ייבּוֹל, וכל אשר יעשה יצליח.

והוא הבירור היחיד שבעולם העשיה, לדעת אם הוא קדושה או להיפך. כמ"ש, וּבְחָנוּני נא בזאת, אמר ה' צבאות, אם לא אפתח לכם את ארובות השמיים, והַריקותי לכם ברכה עד בלי די. ואח"כ כתוב, ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלוקים ללא עבָדו.

וזהו הקוטב של כל המאמר של האותיות. כי באו כל האותיות כולן, בכדי לברוא העולם, בהוראת מדרגתה בקדושה, המיוחדת לאותה האות. כי כ"ב אותיות הן פרָטות כל ראשי המדרגות, הנמצאות בד' העולמות אבי"ע. וכל אות מהן הייתה מעריכה את מעלת מדרגתה, להורות, שע"י השגת מדרגתה יוכלו בני העולם להגביר את הקדושה על הקליפות, בכדי להגיע אל גמה"ת הנרצה. והקב"ה השיב לכל אחת מהן, שיש כנגדה אותו הכוח גם בקליפות, וע"כ לא ישיגו בני העולם על ידה שום בירור.

עד שבאה הב', שהוראת מדרגתה היא הברכה, שכנגדה אין שום לעומת בקליפות, כי אל אחר הסתרס ולא עושה פרי. ואז אמר לה הקב"ה, ודאי בך אברא את העולם. כי בה לבד יש בירור והבחן, לדעת בין עובד ה' ללא עבָדו, משום שלא נמצא לה לעומת בס"א. וע"כ, בה ודאי יתקיים העולם, לברר ולהגביר את הקדושה על מרכבות הטומאה, עד שיבולע המוות לנצח, ויבואו לגמה"ת. (23)

~

אברהם, הוא שורש החסד, שבנשמות ישראל. כי הוא תיקן השכינה הקדושה, לבחינת בית קיבול לאור החסד. וקיבלה החסדים, בעד כל נשמות ישראל, בכל מילואן. ואם היה נשאר כן, היו כל ישראל דבקים בה' דבקות תמידית. והשכינה הקדושה הייתה בית מלכות, המלא כל טוב ועונג. ולא היה שום איש, רוצה להיפרד ממנה אפילו לרגע.

אמנם כל תיקונו של אברהם, היה, שעשה בית קיבול שלם, לבלי שום אפשרות של פגם, לאור החסדים. שהעלה את השכינה הקדושה להשפעה ונחת רוח ליוצרנו. ולא לקבל להנאת עצמנו כלום. כי זהו המידה ובית הקיבול של אור החסד. כמ"ש, האומר, שלי שלך ושלך שלך חסיד, שאינו דורש להנאת עצמו אף משהו.

וכיוון, שכל הצמצומים וכל אחיזת הס"א, הוא רק בקבלה לעצמו, נמצא, שהסיר בזה כל חלאת הקליפות והס"א לגמרי. וניתקנה השכינה בתכלית הטהרה. אמנם, עוד לא הייתה נגמרת בזה מחשבת הבריאה. כי מחשבת הבריאה הייתה בעיקר, ליהנות לנבראיו. אשר מידת ההנאה, תלויה ושקולה רק בשיעור החשק לקבל. שלפי גדלות החשק לקבל, כן מידת התענוג מהקבלה.

וע"כ, אחר שכבר ניתקנה השכינה, רק בכלי של השפעה, בלי קבלה לעצמו כלום, שהוא עניין הסתלקות מלקבל מה', ורק להשפיע אליו לבד, וא"כ לא הגיע עוד מזה, שום תיקון למחשבת הבריאה השורשית, שאינה באה אלא רק בגדלות החשק לקבל.

וזהו, שאברהם הוליד את יצחק. כי אחר שיצחק מצא השכינה, בתכלית השלמות והמילוי מאור החסד, ע"י התיקונים של אברהם, הרגיש את החיסרון שיש בה. שעוד אינה ראויה לקבל כל הכלול במחשבת הבריאה. ע"כ הלך ותיקן אותה לבית קיבול. באופן, שתהיה ראויה לקבל כל השלמות הנרצה והכלולה במחשבת הבריאה. שעורר גם את החשק, לקבל מה', אלא רק בקבלה ע"מ להשפיע. פירושו, שחושק מאד לקבל, ורק מטעם שהמשפיע רוצה כן. ולולא שהמשפיע היה רוצה כן, לא היה בו שום רצון של משהו לקבל ממנו.

ונודע, שקבלה ע"מ להשפיע, נחשבת להשפעה ממש. ונמצא, שאין עוד לס"א שום אחיזה, ברצון לקבלה הזו. וע"כ ניתקנה על ידו השכינה הקדושה, בכל השלמות הגדולה האחרונה. כי עתה היא ראויה, לקבל כל הנועם והרוך, מכל מה שחשב ה', ליהנות לנבראיו, בעת שעלו במחשבה לברוא אותם.

ולפיכך, נקראת עתה השכינה הקדושה, בבחינת היכל קודשו. כי עתה שוכן בה המלך, בכל הדרו ותפארתו, כמו מלך בהיכלו. (184)

~

והעניין ההוא של מוליך חמוריהם, המחמר אחריהם, הוא הסיוע לנשמות הצדיקים, הנשלח להן ממרומים, בכדי להעלותן ממדרגה למדרגה. כי לולא הסיוע הזה, שהקב"ה שולח לצדיקים, לא היו יכולים לצאת ממדרגתם ולהתעלות יותר למעלה. ולכן לפי מעלתו ומדרגתו של כל צדיק, שולח לו הקב"ה נשמה גבוהה ממרומים, המסייעת לו בדרכו.

והנה בתחילה, אין הצדיק מכיר את הנשמה ההיא כלל. ונדמה לו, שהיא נשמה נמוכה ביותר, שהתלוותה עימו בדרכו. וזה נקרא עיבור נשמת הצדיק. כלומר, שהנשמה של מעלה עוד לא גמרה הסיוע שלה, וע"כ אינה ניכֶּרת כלל, מי

היא. אלא אחר שגמרה כל הסיוע שלה, והביאה את הצדיק למדרגה הרצויה, הנה אז ניכרת אצלו, ורואה את רוממותה. וזה נקרא גילוי נשמת צדיקים. (85)

~

רבי פינחס היה רגיל לפני רבי רחומאי, בשפת הים של כנרת.

ואדם גדול וּשְׂבע ימים היה רבי רחומאי, ועיניו כָּהו מראות. אמר לרבי פינחס, שמעתי בוודאי, שיוחאי חברנו, יש לו מרגלית, אבן טובה, בן. והסתכלתי באור המרגלית ההיא, שהוא יוצא כהארת השמש מנרתיקה, ומאיר את כל העולם.

ביאור הדברים. המלכות בכל תיקוניה, נקראת אבן טוב, ונקראת מרגלית. ואומר, שיוחאי חברנו, יש לו מרגלית, אבן טובה, בן. שכבר זכה במלכות, בכל תיקוניה וקישוטיה. והסתכל ברוח הקודש, באור של המרגלית, שהיא מאירה כאור השמש, ביציאתה מנרתיקה, שהוא תיקון העתיד של המלכות, שתהיה אור הלבנה כאור החמה, שאז היא מאירה כל העולם כולו.

והנה, אחר שאור המלכות נעשה לאור החמה, ועלה עד השמיים שִׂיאה, הנה האירה מהשמיים עד לארץ, בעמוד אחד של אור, לכל העולם כולו. והיה מאיר והולך, עד שהספיק רבי שמעון לתקן כיסא דעתיק יומין כראוי.

והרמז הוא, שכבר זכה לב' הגילויים שבגמה"ת, שהם, ששת הפסוקים, שמהפסוק השמיים מספרים ועד תורת ה' תמימה, וששת השמות הכתובים מהפסוק ואין נסתר מחמתו עד סוף המזמור. כי, האור עומד מן השמיים עד הארץ, ומאיר כל העולם, רומז על ששת הפסוקים. ועד שיבוא עתיק יומין, ויישב על הכיסא כראוי, רומז על ששת השמות. (185)

~

רבי שמעון היה יושב ועוסק בתורה, בלילה, שבו הכלה, מלכות, מתחברת בבעלה.

וכל החברים, שהם בני היכל הכלה, צריכים באותו הלילה. שלמחרתו, ביום השבועות, הכלה נועדת להיות תחת החופה עם בעלה, להיות עימה כל אותו הלילה, ולשמוח עימה בתיקוניה, שהיא מיתקנת בהם. כלומר, לעסוק בתורה, ומתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובדרשות המקראות, ובסודי החכמה. משום שאלו הם התיקונים שלה ותכשיטיה. והכלה ועלמותיה באה ועומדת על ראשיהם, ומיתקנת בהם, ושמחה בהם כל אותו הלילה.

ולמחרת, ביום השבועות, אינה באה לחופה אלא עימהם. ואלו, החברים, העוסקים כל הלילה בתורה, נקראים בני החופה. וכיוון שבאה לחופה, הקב"ה שואל עליהם, ומברך אותם, ומעטר אותם בעטרותיה של הכלה. אשרי חלקם.

ביאור הדברים. יש בזה ב' פירושים, ושניהם עולים בקנה אחד:

א. כי ימי הגלות נקראים לילה, כי הוא הזמן של הסתרת פניו מבני ישראל. ואז שולטים כל כוחות הפירוד על עובדי ה'. ועכ"ז, דווקא בעת ההיא, מתחברת הכלה בבעלה, ע"י תורה ומצוות של הצדיקים, הנקראים בעת ההיא, המחזיקים את התורה. וכל המדרגות הנשגבות, הנקראות סודות התורה, מתגלות על ידיהם. כי ע"כ הם נקראים עושיהם, שהם, כביכול, העושים של התורה. ונמצא, שימי הגלות נקראים הלילה, שבו הכלה מתחברת בבעלה. וכל החברים, שהם בני היכל הכלה, הם המחזיקים את התורה.

ולאחר גמה"ת והגאולה השלמה, כמ"ש, והיה יום אחד, הוא ייוודע לה', לא יום ולא לילה, והיה לעת ערב יהיה אור. למחרתו, הכלה נועדת להיות תחת החופה עם בעלה. כי אז ישוב הב"ן להיות ס"ג, והמ"ה יהיה ע"ב. וע"ב נבחן למחרת היום ולחופה חדשה. והצדיקים בעת ההיא נקראים בני חופה, העוסקים בתורה, שאין בהם עשיה. כי אז נאמר, ומלאה הארץ דעה את ה'. ולהיות הצדיקים הללו, ע"י מעשיהם הטובים, יעלו הב"ן להיות ס"ג, מכוח המשכתם היראה מזמן שעבר, נבחנים שהם עושים את החופה החדשה הזו, וע"כ נקראים בני חופה.

ב. ליל שבועות נקרא הלילה, שבו הכלה מתחברת בבעלה. כי למחרתו נועדת להיות תחת החופה עם בעלה, ביום השבועות, יום קבלת התורה. כי ביום קבלת התורה, היה כבר בחינת גמה"ת, בחינת בילע המוות לנצח, ומָחָה אדוניי ה' דמעה מעל כל פנים, כמ"ש בפסוק, חָרות על הלוחות, אל תקרא חָרות אלא חֵירות, כי באה חירות ממלאך המוות. (125)

~

חופה, היא כינוס וקיבוץ של כל האו"ח, שיצא ע"י המ"ן, שהעלו הצדיקים בכל אלו הזיווגים של הקב"ה ושכינתו, שהתגלו בזה אחר זה בכל הימים והזמנים של 6,000 שנה.

כי כולם נעשו עתה לאור גדול אחד של או"ח, העולה וחופף על הקב"ה ושכינתו, הנקראים עתה חתן וכלה. שהאו"ח חופף ממעל להם כמו חופה.

ולפיכך נקראים אז הצדיקים בני חופה. כי לכל אחד יש חלק בחופה זו, בשיעור המ"ן שהעלה למסך שבמלכות לעליית או"ח. ושנאמר, השמיים, זהו החתן, הנכנס לחופה. הכוונה היא על העת של גמה"ת, שאז נקרא הקב"ה חתן, שנכנס אז לחופתו. (128)

~

מטרם גמה"ת, מטרם שהכשרנו את כלי הקבלה שלנו, לקבל רק ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרנו ולא לטובת עצמנו, נקראת המלכות בשם עצה"ד טו"ר.

כי המלכות היא הנהגת העולם לפי מעשה בני אדם. וכיוון שאין אנו מוכשרים לקבל כל העונג והטוב, שחשב ה' בעדנו במחשבת הבריאה, ע"כ מוכרחים לקבל הנהגת טו"ר מהמלכות, שהנהגה זו מכשירה אותנו סוף כל סוף, לתקן כלי הקבלה שלנו ע"מ להשפיע, ולזכות לעונג ולטוב שחשב בעדנו.

כי הרגשתנו טו"ר מסבבת ג"כ שכר ועונש. כי הרגשת הרע גורמת פירוד מאמונת ה'. ונמצא, שאם האדם מתאמץ בעת הרגשתו הרעה, שלא לפגום אמונתו מחמת זה, ויוכל לשמור התורה והמצוות בשלמות, הרי הוא מקבל שכר. ואם חלילה אינו עומד בניסיון ומקבל פירוד, הוא מתמלא בהרהורים רעים. ונודע, כי על הרהורים אלו, שהקב"ה מעניש עליהם כמו על מעשה, שע"ז כתוב, למען תְפוֹשׂ את בית ישראל בליבם. גם נודע, שצִדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו. אכן זה רק בתוהה על הראשונות. אמנם לפעמים מתגברים ההרהורים על האדם, עד שתוהה על ריבוי המע"ט שעשה, ואומר, מה בצע, כי שמרנו משמרתו, וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות. כי אז נעשה רשע גמור, שהרי הוא תוהה על הראשונות. והוא מאבד כל המע"ט שעשה בהרהור רע זה. כמ"ש, צִדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו. ועכ"ז מועילה תשובה. אבל אז נחשב כמתחיל לעבוד ה' מחדש, כקטן שנולד, שכל צדקתו מימים שעברו, חלפה ואינה.

והנה, הנהגת טו"ר, גורמת לנו הרבה פעמים עליות וירידות. כל אחד לפי מה שהוא. ותדע, שכל עלייה נחשבת משום זה ליום בפני עצמו. כי מסיבת הירידה הגדולה, שהייתה לו בינתיים, בהיותו תוהה על הראשונות, נמצא בעת עלייה, כקטן שנולד. הרי שבכל עלייה, הוא כמתחיל מחדש לעבוד את ה'. וע"כ נחשבת כל עלייה ליום מיוחד. ועד"ז כל ירידה נחשבת ללילה מיוחד.

כמ"ש, יום ליום יביע אומר. יום קדוש מאלו ימים העליונים של המלך. כלומר, בכל עלייה, שהייתה לאדם, שהתדבק אז בימים העליונים של הקב"ה, משבחים את החברים ואומרים כל אחד לחברו אותו הדבר שאמר. כי ע"י הזיווג הגדול שבגמה"ת, יזכו לתשובה מאהבה, כי יגמרו תיקון כלי הקבלה, שיהיו רק ע"מ להשפיע נחת רוח לה'. ויתגלה לנו בזיווג הזה כל הטוב והעונג הגדול של מחשבת הבריאה.

ואז נראה בעליל, כי כל אלו העונשים, שהיו בימי הירידה, עד שבאנו להרהורים לתהות על הראשונות, הם היו המטהרים אותנו, וגורמים ישרים לכל האושר והטוב, שהגיע לנו בעת גמה"ת. כי לולא אותם העונשים הנוראים, לא באנו לעולם לעונג ולטוב הזה. ואז הזדונות האלו נמצאים נהפכים לזכויות ממש.

ויום ליום יביע אומר. שכל עלייה ועלייה שמטרם גמה"ת, היא יום אחד מאלו ימים העליונים של המלך, משבחים את החברים. ונמצא עתה, שהוא חוזר ומתגלה בכל הַדרת שלמותו, השייכת לאותו יום, ומשבח לחברים המחזיקים את התורה, עם אותו דבר שאמר כל אחד לחברים, שהוא שָווא עַבוד אלקים, ומה בצע, כי שמרנו משמרתו, שהביאם אז לעונשים גדולים.

כי עתה נהפכו לזכויות, שהרי כל שלמותו ואושרו של אותו יום, לא היו יכולים להתגלות עתה, באותו פאר והדר, לולא העונשים ההם. וע"כ נחשבו דוברי המילים ההן, ליִראֵי ה' ולחושבי שמו, כמו מע"ט אמיתיים.

ושנאמר, יום ליום יביע אותו אומר, ומשבח אותו. כי כל הלילות האלו, שהם הירידות, הייסורים והעונשים, שהפסיקו דבקות ה', עד שנעשו ימים מרובים בזה אחר זה. הנה עתה, אחר שגם הלילות והחושך שבינתיים נעשו גם הם לזכויות ולמע"ט, ולילה כיום יאיר וחשכה כאורה, שוב אין הפסקות בינתיים, ונמצאים מתחברים כל 6,000 שנה ליום אחד גדול בלבד.

ונמצאות כל הזיווגים, שיצאו בזה אחר זה, וגילו עליות ומדרגות נפרדות, כל אחת מחברתה, התקבצו עתה לקומת זיווג אחד גבוה ונישא, המאיר מסוף העולם עד סופו. וכתוב, יום ליום יביע אומר. כי המילה שהפסיקה בין יום ליום, נעשית עתה לשבח גדול, ומשבח אותו, כי נעשה לזכות. וע"כ נעשו כולם יום אחד לה'. (140)