כָּל מַעְיָנַי בָּךְ
פרשת השבוע בחיינו
מיכאל לייטמן
פרשת "שמות"
(בראשית א', א' – ו', א')
פרשת "שמות" פותחת בפירוט שמות בני יעקב שירדו למצרים, שבעים נפש. בהמשך מסופר שיוסף וכל הדור הקודם של בני ישראל מתו וקם מלך חדש שלא ידע את יוסף. המלך החדש מדבר עם בני עמו, הם מחליטים שישראל מאיימים על מצרים ולכן הם רוצים להטיל עליהם מיסים חדשים. אבל ככל שהמצרים מעבידים את בני ישראל יותר, כך הם הולכים ומתרבים ובונים את פיתום ורעמסס.
התורה מדברת על מה שמתרחש בתוך האדם. היא פונה לאדם ומספרת לו כיצד הוא יכול לתקן את עצמו, כמו שכתוב, "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין". 1 לכן אנו צריכים לראות בתורה אמצעי תיקון בלבד, תיקון עצמנו מהרע שבנו, מהאגו שלנו. כל מה שמסופר בתורה תכליתו ללמד אותנו כיצד לתקן את האגו שלנו. ובמידה שבה נתקן אותו, נתחיל להרגיש בתוך האגו המתוקן את הבורא, נגלה את הבורא הנסתר בתורה.
הבורא, העולם הרוחני, מסתתר מאחורי האגו שלנו, במידה שאנחנו מתקנים אותו, אנו מגלים את העולם העליון יותר ויותר, מגלים את הבורא, אנו מתחילים לגלות את החיים הנצחיים שלנו, וכך מתקדמים. רק לשם כך ניתנה התורה, לכן היא פונה לכל אדם באשר הוא, וכך עלינו לקבל אותה.
הסיבה שמתייחסים לתורה כאל סיפור היסטורי היא מפני שכך זה התגלה בעם שלנו, אולם למעשה זה היה שורש המתגלה בענף. היום, לאחר כל ההכנה שהנשמות שלנו עברו, אנו צריכים להשיג את סיפור התורה הזה בעצמנו, בכוחנו. חכמת הקבלה כעת מתגלה, התורה מתגלה, ומביאה לנו את הנחיצות לגילוי הבורא בעולם הזה, שזה למעשה כל תפקיד האדם. אם נגלה את העולם הרוחני, נגלה את הא-לוהות, ובכך נעלה מהמימד שלנו למימד העליון.
לכן עלינו לראות הכול דרך הפרספקטיבה של התפתחות האגו שהתפתח החל מ"אדם הראשון", שגילה את מטרת האדם בעולם הזה לפני כ-5,770 שנה למניין הספירה העברית, 2 הוא היה הראשון שאליו התגלה הבורא. ממנו והלאה אנו סופרים את לוח הזמנים שלנו, את הגילוויים שלנו, כיצד אנחנו הולכים ומגלים את העולם הרוחני.
עשרים דורות אחרי אדם הראשון מסופר על אברהם. אברהם חי בדור של בבל העתיקה. באותה עת, האנושות סבלה מהאגו בפעם הראשונה. האגו התגלה כרע גדול שחייבים להיפטר ממנו, כי הוא דחף ודחה אותנו זה מזה, עד שכבר לא יכולנו אפילו לדבר זה עם זה, ונדמה שאנו מדברים בשפות שונות.
כך אברהם, שהיה המשך תהליך ההתפתחות של האדם הראשון, מגלה שוב את אותה השיטה, שיטת הקבלה. אברהם גילה כיצד אנו מתפתחים, ומדוע האגו הולך וגדל כל הזמן, עד הדרגה של מגדל בבל. אברהם הכריז שבמקום לעבוד את הפסלים, עלינו לגלות את הא-לוהות, על ידי כך שנתקן את עצמנו במידת החסד, שזו המידה שלו.
אברהם טען באוזני הבבלים שהשגת דרגת האהבה, ו"אהבת לרעך כמוך", הקשר הנכון בין האנשים, הוא בעצם תיקון העולם, אז האנושות תוכל להגיע לדרגת הבורא, שזו מטרת הבריאה. אולם, הבבלים ונמרוד בראשם לא שמעו לו, ולכן אברהם היה חייב לצאת מבבל עם כמה אלפי תלמידים שהצטרפו אליו, ויחד איתו הגיעו לארץ כנען.
כמו בפרשות קודמות, גם בפרשה זו אין הכוונה לתאר רק את המסע שאברהם עבר מבבל לארץ כנען, אלא מדובר על תהליך שהאדם עובר לאחר שהוא מגלה את האגו שלו, כשמתגלה לו לראשונה תכונת ההשפעה שבו, הנקראת "אברהם".
לאחר מכן האדם מתפתח בצורה הדרגתית, לפי הרשימות שבו, רצונות קטנים שכל פעם מתגלים, רצון אחר רצון. כל הרשימות מתגלות בנו בזו אחר זו בשרשרת, מעתה ועד גמר התיקון, ואנחנו מממשים חלק מהרשימות האלה, מהגֵנים הרוחניים שנמצאים בנו, כך מסתיימים החיים שלנו.
כשהגוף מת, הנשמה חוזרת להתגלגל, ואז בגלגול הבא היא שוב מממשת חלק מהרשימות, מהגנים הרוחניים שלנו. כך עד שלאחר גלגולים רבים אנו מגיעים לגמר התיקון, שם כולם נמצאים "כאיש אחד בלב אחד", מחוברים יחד באהבה.
בתהליך זה אנו מגיעים להזדהות, להשתוות הצורה עם הבורא, שזו מטרת הבריאה, זהו המצב הגבוה ביותר. מצב שכל אחד מאיתנו צריך להגיע אליו בחייו, בעולם הזה, אם לא בגלגול הזה, אז בגלגול הבא, אולם בסופו של דבר אנחנו חייבים להשיג את המטרה הנעלה הזאת.
לכן פרשת "שמות" היא פרשה מורכבת, עשירה באירועים. מסופר שלאחר שהאדם מגלה את הכוח הראשון שלו הנקרא "אברהם", "קו ימין", ורוצה להתקדם איתו מעל האגו, הוא מגלה את כוח "יצחק" ואת כוח "יעקב" שבו, אז יש לו כבר ג' קווים. לאחר מכן הוא מגלה את שנים עשר בני יעקב, עד יוסף שאיתו הוא נכנס למצרים. בכך הוא מסיים את ההתפתחות הראשונה שהיא עדיין התפתחות בדרגה קטנה מאוד של האגו שלנו (ראו שרטוט מס' 1).
"בְלבַַּת אש מתוך הסנה"
"בעניין הזה של משה יש להסתכל בחכמה עליונה. כי למה כתוב, מן המים מְשִׁיתִיהוּ, אלא ללמד, שמי שנמשך מן מים, החסד, אינו מתירא מאש, הדין. ממקום שנגזר נשמת משה, לא נגזר אדם אחר".
זוהר לעם, שמות, 391
כאמור הכול קורה כתוצאה מהאגו המתפתח, וכשהוא מגיע לגודל מסוים, אז נכנסים למצרים. מצרים זה מצב שבו האגו מגיע לדרגת התפתחות חדשה. אנו מודדים את האגו בקשיות שלו, בעביות שלו, בכובד שלו, בכמה הוא מושך אותנו, בכמה הוא דורש שנמלא אותו ונחשוב רק עליו ונחיה רק בשבילו.
בכניסה למצרים העביות שלנו היא בדרגת שורש, עביות שורש זה עדיין אגו קטן. דרגת "יוסף" חותמת את ההתפתחות הקודמת, יוסף אוסף לתוכו את כל ההתפתחות של האחים שלו. האחים של יוסף היו לפניו ולא חשבו שהכניסה למצרים הכרחית, הם לא רצו להיכנס למצרים. יוסף הוא שמחבר את כולם, הוא "אוסף", "יוסף", "צדיק", כי הוא יכול לגבש ולחבר את כל התכונות הקודמות של הנשמה ולהביא אותן לסכום כזה, שאז אפשר להיכנס איתן למצרים. מצרים זו עביות א', העביות הבאה. כשאדם נכנס לעביות הזאת, כלומר, כשהיצר הרע שבו גדל, והיצר עדיין צריך לגדול עד למימדים של "פרעה", אז האדם יודע כבר שאין לו ברירה, הוא חייב לברוח ממנו. זה קורה לנו כבר ביציאת מצרים (ראו שרטוט מס' 2).
לאחר מכן נעשה לו פתאום קשה, "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף".
רואים זאת גם על אנשים שמתחילים ללמוד את חכמת הקבלה. בהתחלה, הם פעילים מאוד, כי הם רוצים להתקדם למטרה נעלה, גדולה. ומרגישים "שאין בחיים כלום מלבד זה". האדם ממש נדבק למטרה והולך קדימה.
לכן בהתחלה אנחנו רואים כמה טוב היה לבני ישראל במצרים, ויוסף זוכה להיות ראש השרים של פרעה. וגם היהודים, בני ישראל שבמצרים, בארץ גושן התפתחו. כלומר האדם התפתח על ידי האגו, כי מדובר באדם המשתוקק לרוחניות, והאגו שגדל עוזר לו להתפתח לרוחניות, בכיוון הזה.
במהלך הדרך אנו רואים כיצד זה קורה. קודם כל נכנסים ל"שבע שנות שובע". שבעים נשמות נכנסות למצרים, כלומר, למידה שלמה של האדם, שבה הוא נכנס ל"הכבדת הלב". בכך לא מסתיימת הכבדת הלב. אנו רואים שכל הזמן, במהלך ההיסטוריה, גם לאחר גלות מצרים, ובכל מה שעברנו עד היום, כל פעם אנחנו הולכים ומתקדמים על ידי האגו, שכל הזמן גדל ולוחץ עלינו ולא נותן לנו מנוחה.3 כבר לא קל לו כמו שהיה בהתחלה. לפני כן הוא היה מוכן להעביד את עצמו בפרך כדי להגיע למטרה הנעלה, הכול כך יפה נצחית ושלמה, ופתאום, האגו מתחיל לגדול והאדם מתחיל לחשוב, "יש לי עוד דברים בחיים, החיים הם לא רק השגת הבורא. גילוי העולם הרוחני אמנם יפה, אבל יש לי עוד מטרות בחיים".
אנחנו שומעים זאת מהרבה אנשים שמגיעים ללימוד ולאחר תקופה מסוימת מתייאשים, וזה בדיוק המצב שעליו מספרת הפרשה. "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף", שלא ידע את העביות הקודמת. האגו החדש דורש מהאדם לעבוד בשבילו, ובאמת כאן האדם מגיע לייאוש גדול.
הוא כאילו בונה ועושה את כל מה שדורשים ממנו, לומד, משתתף בפעולות רבות ובהפצה, עובר מצבים שונים, אבל הוא רואה שכל פעם נעשה לו קשה יותר ויותר. זה נקרא שהוא מגיע למצב "וייבן ערי מסכנות לפרעה, את פתום ואת רעמסס". 4 כאשר בני ישראל כבר התחילו לצאת ממצרים, פרעה דווקא ליווה אותם עד גבול מצרים.
לכן איננו צריכים לראות בפרעה כוח רע בלבד, כמו שנהוג לחשוב, אלא הוא כוח רע בהתאם למידה שאנחנו נמצאים ברע, הוא מגלה את הרע שלו כנגד הרע שלנו, וזאת כדי לעזור לנו להיפטר מהרע שלנו. אז אנחנו מגלים במקום פרעה הרע את פרעה הטוב.
עלינו להבין שאמנם היא בת פרעה, אולם פרעה עצמו הוא כוח הבורא, ההפוך ממנו. בצורה ההפוכה הזו מצידו, הוא דוחף את בני ישראל בצורה אגרסיבית לגאולה, ל"אבינו שבשמים". גם פרעה וגם הבורא הם שני כוחות, חיובי ושלילי, והאדם הולך בין שניהם וכך גדל.
על פי המסופר בפרשה זה קורה כשלאחת הנשים העבריות נולד ילד, היא מחביאה אותו ביאור ובת פרעה, בתיה, מוצאת אותו. היא נקראת בתיה מהמילה "בת י-ה", הבת של הבורא.
"למדתי, אני יודע, אני דווקא מצליח, וידוע לכולם שאני מתקדם בחכמת הקבלה ובכלל, וכולם חושבים שאני מוצלח", אבל בפנים הוא מרגיש ריק. זה נקרא "ערי מסכנות", כל מה שבנה נראה לו חסר ערך. על הרקע הזה מתחיל להתגלות "משה" שבו, ההבחנה שלאחר מכן תמשוך את האדם ממצרים. היא מתגלה דווקא בנקודה של הייאוש הגמור, כשהוא באמת אינו יודע כבר מה יכול להציל אותו.
כלומר הוא בונה ערים יפות לפרעה, לאגו שלו, ונראה לו כביכול שיש לו הכול, אולם אז בנקודה שבו הנקראת "ישראל", שאיתה הוא רוצה להשיג את הרוחניות, הוא מגלה שבעצם אין לו כלום.5 כביכול כל העבודה של הבורא היא עבודה הפוכה, הוא פועל בדחייה, בדחיפה, באגרסיביות, ובכך לא נותן לאדם ליהנות בגשמיות, בעולם שלו, "במצרים", אלא הוא מכריח את בני ישראל לצאת ממצרים.
אם אדם היה נכנס עם הכוח שלו, עם האגו שגדל בו, למצרים, לעולם הזה, והיה מצליח בכל מעשיו, הוא אף פעם לא היה יוצא לרוחניות. דווקא הייסורים הגלובליים שאנו מרגישים כיום מכל עבר, זו התגלות "פרעה". הוא לא נותן לנו ליהנות מהחיים האלה, ובסופו של דבר לוחץ עלינו יותר ויותר, ודוחף אותנו כלפי מעלה, שנתחיל לחשוב על יציאה מהאגו שלנו, ואז נזכה לתורה.
כתוב, "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין". בזכות פרעה האדם סוף סוף מכיר את הרע שבו, ואז הוא זקוק לתורה. ובאמת אז האדם זוכה לצאת ממצרים למעמד הר סיני ולקבלת התורה.
מסופר שאיש משבט לוי מתחתן עם בת לוי ונולד משה. בת פרעה מביאה את משה לבית פרעה, ושם הוא גדל. מדוע משה גדל בבית פרעה, איך זה מסתדר?
זו אכן שאלה מעניינת, איך ילד "יהודי", עם נקודה שבלב, שיש לו נטייה לרוחניות, גדל דווקא בתוך האגו? כי החיבור בין פרעה לנקודה שבלב גורם לפריחה גדולה גם לאגו. פרעה מצליח על ידי בני ישראל, כי הם אלה שיכולים למשוך אור. כאשר יש לאדם קירבה לרוחניות הוא יכול להצליח גם בעולם הזה, הוא רואה את העולם מלמעלה, הוא רואה את כל הדברים שקורים בעולם ומובן לו יותר מה קורה. לכן גם אם הוא לומד את חכמת הקבלה, הוא חכם יותר מאחרים בהרבה תחומים, ויכול להצליח יותר בעולם הזה. זאת בעצם הקליפה, ופרעה מאוד מעוניין בתוצאה הזו.
בני ישראל שהגיעו למצרים הפכו אותה למדינה גדולה ועשירה. מצרים הייתה ועודנה נחשבת למדינה המרכזית במזרח התיכון, ובאותם ימים היא הייתה המדינה המצליחה ביותר. לכן פרעה מעוניין מאוד בשילובם של בני ישראל בכלכלה ובתרבות המצרית, זה נקרא שהוא מגדל את "משה". הרצון האגואיסטי הגדול שבאדם המשתוקק לבורא, הרצון הזה מעוניין מאוד באותה נקודה שבלב, כי רק הנקודה הזו יכולה להביא לאגו את האור ולפתח אותו.
ובאמת דווקא אנחנו, האגואיסטים הגדולים, נמצאים בין שני הקצוות האלה. הנקודה שבלב שלנו מתפתחת על ידי האגו, כמו שכתוב, "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". 6 כדי לצאת מהעולם הזה אנחנו דווקא זקוקים לקנאה, לתאווה ולכבוד, שהם הביטויים של האגו הגדול ביותר.
קנאה, תאווה וכבוד אלה התכונות האגואיסטיות ביותר של האדם, וככל שהן מפותחות יותר, הן עוזרות לאדם לראות שהוא אינו יכול להישאר בעולם הזה, שהוא אינו יכול למלא את עצמו. אדם קטן מתמלא מדברים קטנים, אולם אדם גדול רואה בסופו של דבר שכל ההתפתחות שלו בעולם הזה לא מביאה אותו אלא לריקנות.
משה גדל כנסיך, ומסופר שכילד ישב על ברכיו של פרעה ושיחק בזקנו. פעם הוא לקח את הכתר של פרעה ושם אותו על ראשו, וכל שרי פרעה הזהירו אותו שמשה עלול לתפוס את מקומו. לאחר שמשה גדל והגיע לגיל 40 , גיל הבינה, הוא הרגיש שאינו מסוגל להישאר יותר בבית פרעה. ואז הוא "הרג" את המצרי שבו, הוא הרגיש שהמצרי שבו מתחיל להכות את היהודי שבו, והוא לא יכול היה לסבול זאת, לכן היה עליו לבחור עם מי הוא הולך. כך, בלית ברירה משה הורג את המצרי שבו, ואז הוא כבר לא יכול להישאר יותר עם פרעה, והתכונות הנוספות שבו, הנקראות "יהודים", "עם ישראל", דווקא הן מלשינות עליו לפרעה ולכן הוא נאלץ לברוח משם.
משה בורח למדיין, ומגיע לביתו של יתרו, כהן מדיין, מתארח אצלו ונשאר שם. כהן מדיין נותן למשה את ציפורה בתו לאישה, ולמשה נולד בן בשם "גרשום", כי "גר הייתי בארץ נוכרייה". 7
לא מספיק שהנקודה שבלב האדם גדלה עד לדרגה שהיא לא יכולה יותר לסבול להיות באגו, עדיין אין לה בסיס, אין לה את הסביבה הנכונה, שבה היא יכולה לקבל שיטה שבעזרתה תוכל לצאת מ"פרעה". אמנם השיטה הזאת היא עדיין לא שיטת הקבלה, כי משה עדיין לא יכול להיות קרוב לאור, אבל באמצעות השיטה הזו הוא נכנס לזמן ההכנה. ארבעים שנה הוא נמצא אצל יתרו, ולאחר ארבעים שנה, בגיל 80 , מדובר על מדרגות ההשגה, סך כל מאה עשרים מדרגות, הוא חוזר למצרים עם השיטה שלמד בבית יתרו במדיין.
יתרו היה חכם גדול. לאחר קבלת התורה גם הוא מגיע אל בני ישראל ומלמד אותם כיצד לקיים את הדינים והמשפטים, מסופר על כך רבות בספר הזוהר. מדובר על כוח הקליפה כנגד כוח הקדושה. מכאן רואים שיש שלבים רבים שהאדם עובר, הוא עוזב את האגו שלו וחוזר, עוזב וחוזר, במין גיחות כאלה. דוגמה לכך אפשר לראות בזמן שמשה מתחיל להתמודד עם פרעה, איך שכׂל פעם הוא בא לפרעה ועוזב, וכך שוב ושוב.
"משה" הוא כוח מיוחד המתעורר ונמצא בנו. איננו יודעים היכן בדיוק קבור משה, אלא רק שזה בהר נבו, מעבר לירדן. מקום קבורתו יתגלה לנו רק לקראת גמר התיקון. באמצעות כוחו של משה, שיקום ויתחדש בנו, נגיע לגמר התיקון ונסיים את כל תיקון הנשמות שלנו. נקודת "משה" היא נקודה מיוחדת מאוד באדם, היא הקשר המיוחד שבין כל הנשמות, היא כוח הבורא.
משה חוזר למצרים לאחר שספג מיתרו את כל החכמה שלו, "חכמת מדיין", לאחר מכן הוא מגיע ל"סנה הבוער", לגילוי הבורא. שם הנקודה שבלב שלנו מקבלת בפעם הראשונה קשר עם הבורא, האדם מרגיש שהוא ממש מקבל גילוי של הבורא אליו. זה עדיין לא קשר ברור, אלא רק גילוי בדרגת הצומח, בדרגת האש, גבורות. דרגת החסדים אמנם נמצאת, אבל גם היא מתוך גבורה. למשה עדיין אין לבוש חסדים להתגלוּת הבורא, ולכן הוא לא "רואה", אלא רק "שומע". דרגת החכמה נקראת "ראייה" ודרגת החסדים נקראת "שמיעה".
משה מצוּוה לחזור לאגו שלו, ולעבוד עימו כך שהוא חייב להוציא משם את כל הניצוצין שאיתם הוא יכול להתקדם, אם הוא יתקן אותם, הוא יגיע לתיקון. בלי הניצוצין האלה הוא עצמו לא זקוק לתורה, כי הוא בעצמו אינו כוח אגואיסטי, לו אין שום עניין בתיקון.
לכן כדי להוציא מהאגו שלו את כל ההבחנות, את כל הכלים השבורים, הוא חוזר ועובד עם האגו שלו, זה נקרא שהוא חוזר למצרים ומתמודד עם פרעה. המעמד שלו מול פרעה מיוחד מאוד, כאן מתגלה לנו צורת העבודה המיוחדת שקיימת רק בחכמת הקבלה, שהיא הפיכת הנחש למטה. הפיכת העבודה בדעת לעבודה מעל הדעת.
אנחנו תמיד עובדים עם האגו שלנו, עם הרצון לקבל, איננו עוזבים אותו, אלא מטפלים בו. כתוב, "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין". התורה היא תבלין לרצון לקבל. קצת "פלפל ומלח" לכל התבשיל הגדול שנקרא "אגו", "רצון לקבל", כדי להפוך אותו לאור אין סוף. לכן חסר לנו רק להוסיף קצת מהתורה, ואז מהאגו הגדול נגיע לעולם אין סוף, פי תר"כ פעמים גדול יותר.
אדם שנמצאת בו הנקודה שנקראת "משה", מתחיל לגלות את שיטת העבודה האמיתית, הנקראת "הפיכת המטה לנחש והנחש למטה". כלומר, תלוי איך אדם מקבל את כל היוצרות, את כל התכונות הנמצאות בו. הוא אינו מוחק דבר, לא את הרע, לא את הטוב ולא את התכונות שבו, אלא עליו להפוך את השימוש בהם בלבד.
האדם תופס את הנחש ולוקח אותו בידיו, וזה המטה שאיתו הוא צועד קדימה, "מטה" מלשון "למטה", בכך הוא מקטין את עצמו, את ההתעלות הוא מקבל על ידי הכוח שנקרא "אמונה למעלה מהדעת". האדם מעלה את האגו שלו לתכונת הבינה, לתכונת המלכות וכך מתקדם. ככל שמתגלה בו האגו יותר ויותר, בעשר ספירות דקליפה, בעשר הופעות של פרעה בו, כך הוא יכול כנגד זה, על ידי המכות, להפוך את האגו כל פעם לקדושה ולהתעלות מעליו.
אדם שנמצא ביציאה ממצרים הפנימית שלו, מוכן לעבור את עשר המכות האלה רק כדי לצאת ממצרים. הוא נמצא במצב שהוא בעצמו מזמין את המכות האלה על ידי המטה, והן עוזרות לו לעלות למעלה מהאגו. אותן מכות הן תרופה עבורו, בדומה לניתוח מכאיב, שאיננו אוהבים, אולם עוברים אותו בלית ברירה כדי להבריא.
לכן אנו עוברים בשמחה את עשר המכות, עשרה תיקונים על האגו שלנו, על הרצון לקבל. אנו מוכנים לכך, מפני שבכל פעם אנו מתעלים. הסבל שאנו מרגישים בגילוי האגו עוזר לנו להתעלות מעליו, כך אנחנו מצליחים לצאת ממנו כל פעם יותר ויותר. לאחר עשר המכות, אנחנו מסיימים בהדרגה את מדרגת מצרים ויוצאים ממנה, יוצאים מחוץ לאגו.
מסופר על חששו של משה שבני ישראל לא יאמינו לו. גם היום אנו רואים שבני ישראל לא מאמינים לחכמת הקבלה. מהיכן מגיעה הדרישה להוכחות?
רצוי שההוכחות לא יבואו, כי אם עשר המכות מגיעות לאדם בצורה פנימית, זה מצב שקשה לסבול. למרות שלומדי הקבלה, מתחזקים באמצעים שונים, הם נמצאים בתוך חברה, עם סדר מיוחד בחיים, בהפצה, בלימוד, ולמרות שבנו לעצמם מסגרת טובה, חזקה ורחבה, הכוללת תלמידים מכל העולם, אנחנו רואים עד כמה ההתקדמות לפעמים קשה. לכן צריכה להיות לאדם סביבה חזקה ביותר, ועליו להתחזק כל פעם יותר ויותר בבניית הסביבה, וכך להתקדם בצורה הנקראת "אחישנה".
כלומר, ההתקדמות הרוחנית נעשית על ידי ברור פנימי, ולא על ידי מכות שיכולות להגיע. לעומת זאת, לשאר העולם אין את השיטה הזאת, והם גם אינם רוצים בה, הם אינם מסוגלים לשמוע על הדרך להתקדם. הם יכולים להתקדם רק אם לומדי חכמת הקבלה יספקו להם, עד כמה שאפשר, את הידיעה מדוע הם סובלים. אז, מתוך הכרת הסבל, גם הם ירצו להירפא ממנו, למרות שהתרופה די מרה. כל תרופה מרה, בדומה לתרופה נגד הכשת נחש העשויה מארס הנחש, לכן גם סמל הרפואה הוא הנחש, זה אותו נחש שהופך למטה, לדרך קדימה, לריפוי, לתרופה. אותו נחש יכול להיות גם ההיפך מתרופה, תלוי כיצד משתמשים בו. זו השיטה שמשה רוכש על ידי המטה והנחש, מול האגו שלו, מול פרעה, וכך הוא לומד ללכת קדימה.
לכן אם העולם לא יקבל את השיטה הזו, אם הוא לא ישמע עליה ולא ידע שהמכות האלה הן מכות שנועדו לדחוף אותנו, אז הוא יעבור את המכות בצורה קשה מאוד. פרעה קירב את בני ישראל לאבינו שבשמים, הכוונה, שהמכות באות כדי שנתקרב לא-לוהות, כדי שנגלה את העולם הרוחני, כדי שנתעלה לדרגה עליונה יותר. לכן כדאי לנו לזרז, כמה שיותר, את התפתחות הפצת חכמת הקבלה, אחרת נתקדם רק על ידי מכות.
"פרעה" הוא כוח שחוזר על עצמו, לאותו שם יש משמעויות שונות. האם יש פה סוג של איחוד?
פרעה הוא הבורא שמציג את עצמו לפנינו בצורה הפוכה, כל פעם באופנים שונים. אופן הגילוי תלוי גם באדם שנכנס לאגו גדול יותר.
היה מצב של "ויהי רעב בארץ", יעקב ובניו סובלים מרעב בארץ ישראל. ה"רעב בארץ" זה מה שהאדם מרגיש, "שאין יותר ממה ליהנות", אפילו לא בדרך הרוחנית שלו. הוא רצה להתקדם לבורא, לגלות אותו, הוא מוכן להשתנות, הוא מוכן לעשות הכול, אבל לאן הוא יכול ללכת עוד, מה עוד הוא יכול לעשות? פתאום האדם מגלה שמיצה הכול, גם את חכמת הקבלה.
אז, מגיע רצון אגואיסטי חדש, שאומר, "אפשר להתקדם בעולם הזה גם עם מה שרכשת מחכמת הקבלה, אתה תתחיל להצליח, אתה יכול להמשיך בלימוד שלך". כך מגיעים ל"שבע שנות שובע", כשהרוחניות שבאדם משרתת את האגו שלו, כך ששניהם הולכים כביכול יחד, בכפיפה אחת, ואז האדם נהנה.
פרעה נהיה ידידותי, האדם רואה שעל ידי האגו הוא יכול לגלות דברים, הוא יכול ללמוד, הוא יכול להבין יותר, הוא יכול להתפתח. כולם מתחילים להעריך אותו, הוא מקבל פתאום תגובות טובות מהעולם, הוא מרגיש שאפשר שוב למלא את הקנאה, התאווה והכבוד שלו, אבל רק עד גבול מסוים.
כך, שוב מתחיל להיות לאדם רווח מהרוחניות, רווח אפילו גדול יותר מהרווח בגשמיות, כי שוב הוא מגלה שבגשמיות אין יותר כלום. הגילוי הזה מגיע לאדם מפני שעל ידי הלימוד, גם אם "שלא לשמה", מגיע אליו המאור המחזיר למוטב, אותו מרכיב שאנו שוכחים כל הזמן, המרכיב השלישי שמשנה לנו את האיזון. אם לא היה המרכיב הזה, האדם היה ממשיך להתקדם בעולם הזה ללא גבול, כמו בהמה.
אולם בגלל שהאדם משתמש בכל האמצעים הללו, לימוד, הפצה, קבוצה, אמנם על ידי האגו, אבל האור משפיע עליו, וכך במקום להתקדם בעולם הזה עוד ועוד, הוא פתאום נופל, שבע שנות השובע מסתיימות, ומתחילות שבע שנות רעב.
האדם איננו מבין מהיכן זה מגיע ומה קרה. אבל זה קורה כתוצאה מהאור שהשפיע עליו, ההשפעה שלו בעשר ספירות הסתיימה, לכן יש נפילה. הרצון לקבל גדל, וקם מלך חדש, "פרעה חדש" שכבר לא נראה כמו הקודם, שאיתו האדם לא יכול להמשיך, לכן הוא נכנס למצב נפילה, ירידה, ואז הוא מרגיש שכל העולם חשוך ואינו יודע מה לעשות. אם למרות זאת הוא ממשיך באותה דרך, הוא רואה את "פיתום ורעמסס", הוא יכול לבנות ערים, ארמונות, וכל מה שעולה על לבו, אבל מה התועלת, מה הרווח מהן? הן מתגלות כ"ערי מסכנות".
מה המשמעות הקבלית לכך שמשה היה כבד פה וכבד לשון?
המשמעות היא שאיננו יכולים לשמוע את הנקודה שבלב. גם איננו יכולים לשמוע כשהיא מדברת בתוכנו, מושכת אותנו, ואומרת, "תוותר על כל האגו שלך, תתעלה מעליו, תקבל את הכול למעלה מהדעת. תתחבר עם הזולת, מתוך עצמך, מתוך הלב, מתוך הרגש שלך, תנסה להרגיש את הזולת ממש כחלק שלך, ועוד יותר" .
הילל הזקן אמר, "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך",8 אם יש לך כיסא אחד או כרית אחת, עליך לתת אותם לזולת. לא להתחלק איתו שווה בשווה, ולא שלא יהיה לאף אחד מכם, אלא דווקא לתת לזולת, ובכך נקרא שאתה אוהב אותו. אם אינך נותן לזולת, בגלל שיש לך רק אחד, או גם אם אתה מחלק, זה לא נקרא שמימשת את תנאי האהבה.
"אהבה" נקרא שהזולת קרוב לך יותר מעצמך. ודאי שהדברים האלה קשים מאוד ובלתי מציאותיים בעינינו, אולם אסור לשכוח את המרכיב השלישי, את המאור המחזיר למוטב. רק הוא יכול לעשות בנו את השינוי הזה, ברגע שאנחנו מתחילים באמת להרגיש את הזולת, אנו מרגישים בתוך הזולת את הנשמה שלנו, את העולם הרוחני, את הבורא ואת המימד העליון. אז אנחנו מיד נמצאים מחוץ לנו, בקליטת המציאות האמיתית, הנכונה, המציאות שמחוץ לנו. השינוי הזה נעשה רק על ידי האור העליון, ובכל אחד ואחד מאיתנו קיימת האפשרות שזה יקרה.
האם "הסנה הבוער" זה המחסום, האם זה מה שנראה כשנגיע למחסום?
לא. בספר הזוהר מדובר רבות על הסנה הבוער, על עשר המכות, כנגד אילו ספירות כל מכה ומכה ומה בדיוק נעשה על ידי המכות. כיצד אדם מתנתק מהרצון לקבל שלו ועולה באמונה למעלה מהדעת עד שהוא יוצא ממצרים. עשר המכות הן עשרה שלבים שאחריהם האדם יוצא מהאגו.
"הסנה הבוער" הוא דרגת הבינה שמתגלה במשה, לאחר מכן הוא כבר יכול לבוא לפרעה ולהתמודד עימו. זו דרגת הבינה עם הגבורות שלה, עם הרצון לקבל המוכן שבה, שמשיג את הגבורות של הבינה ויכול להתמודד ככוח משפיע כנגד כוח המקבל של פרעה.
משה ואהרון פונים אל פרעה ומבקשים ממנו לשחרר את ישראל. פרעה מסרב בתוקף, "מי ה' אשר אשמע בקולו". 9 הם חוזרים אל עם ישראל, ועם ישראל טוען כלפיהם, "הִבאשתם את רֵיחֵנו, בעיני פרעה ובעיני עבדיו, לתת חרב בידם, להורגנו". 10 על מה בעצם מדובר?
אם האדם מתחיל להתמודד עם האגו שלו במקום ללכת איתו, ודאי שקשה לו. הוא נמצא במצב שהוא לא נמצא ברוחניות ולא בגשמיות, אין לו כלום גם מהרוחניות, וגם מהגשמיות. הוא נמצא כביכול תלוי בין שמים לארץ עד שהוא מסיים לגלות את כל עשר המכות. הוא עובד ממש באמונה למעלה מהדעת, בהשפעה.
זהו מצב שבו האדם איננו רואה את המטרה, לא את התשלום ולא את השכר, או משהו שהוא יכול להשיג, ברוחניות או בגשמיות. עליו לעבור עשר מכות על האגו, על הרצון לקבל שלו, בוויתורים גדולים מאוד, הוא סובל מזה מאוד. אלה הן עשר המכות שעוברות על "פרעה" שלו. פרעה נמצא באדם, הוא כל החומר שלו, כל האגו שלו. זהו תהליך שהאדם עובר בפנימיותו, והוא לא עומד מול מישהו ומוכן "לשבור לו את הפרצוף", אלא הוא בעצם שובר את עצמו. האדם כביכול שואל "מה ייצא לי מזה, בשביל מה ולמה, ומה נשאר לי?" כלום לא נשאר, וכל מכה שעוברת האדם כביכול עומד למות.
אדם מרגיש רגשות לא נעימים. ואת הכול הוא עובר כדי להתעלות מעל האגו. ואין ברירה, חייבים לעבור את המצבים הללו. כאן העם כולו מטיל ספק. מלבד משה ואהרון שמוכנים לעמוד, כל הכוחות האלה, בני ישראל, אפילו שהם שייכים לרוחניות, אלה קולות הספק באדם. כלומר, לא רק האגו שלו נגד כל התהליך הזה, שזה ברור למה, אלא אפילו הכוחות שאיתם האדם הלך תמיד לקראת הרוחניות, פתאום הוא מגלה שהם לא עוזרים לו, הם לא רוצים לעזור. הם חווים סבל כל כך גדול שהוא מתחיל להרגיש שאין לו שום כוח, שום תמיכה מכלום. אז איך יעלה, איך ילך?
אז הבורא אומר לאדם, "בוא אל פרעה", כלומר, "אתה רק צריך להיות תלוי בי, ולא לסמוך על אף אחד, על כלום. אם אתה שוכח אותי, ודאי שאתה נופל ונעלם בתוך המכה הזאת, אם אתה תלוי בי, אני הולך איתך. זאת אומרת, רק אז תצליח, עם הכוח שלי בלבד".
ודאי שמשה הוא כבד לשון, כי לאדם אין כוח לדבר כנגד האגו שלו, מה הוא יכול להסביר לעצמו, לאן הוא הולך, מה הוא עושה, איך זה אפשרי?
אלה הטענות שלנו מבפנים, "כבד לשון אני", מה האדם יכול לומר על כך? הרי מה שנחשב חשוב הוא כסף, כבוד, שליטה, בריאות, ידע, אבל מרגע שהאדם מתחיל ללמוד את חכמת הקבלה הוא כבר אינו רוצה כלום מלבד רוחניות, מי בעולם מעריך רוחניות? אף אחד.
האדם מתקשה לתת הסבר, בעיקר לעצמו, וזה מצב הנקרא "כי כבד פה וכבד לשון אנוכי". 11
משה פונה אל ה', וה' אומר, "עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו". 12
התורה מדברת על פנימיות האדם, פרעה אומר, "מי ה' אשר אשמע בקולו", 13 והמטרה היא להגיע לדבקות עם ה'. כיצד פועל המנגנון שמביא את האדם לדבקות?
המנגנון עובד כך שכל הרע יהפוך לטוב ויהיה יחד עם הבורא בכפיפה אחת. המטרה היא שפרעה, קשה העורף, יעבוד יחד עם הבורא. בסופו של דבר, לאחר שאנו מתקנים את עצמנו, אותו פרעה מגיע לגמר התיקון במלואו, אותו הכוח מתהפך. עלינו להשתמש בכל כוח הקבלה, אבל רק בכוונה על מנת להשפיע, ואז מגיעים לתיקון גדול.
הבורא לא ברא שום דבר מיותר, שום תכונה לא נעלמת מהאדם. כל הרשעים הגדולים ביותר שהתגלו ושעתידים להתגלות בגשמיות וברוחניות, כל אותו פרעה, המן, הם לא יותר מאשר כוחות הפוכים מהבורא. אנו בונים אותם כך מתוך המומים שלנו. ואם האדם מתקן את עצמו, אין יותר רע בעולם, כי כל הרע שאנו רואים זו העתקה מאיתנו.
אם הכול תלוי באדם, והוא מגלה בתוכו את מצרים, את פיתום ורעמסס, את משה, את בית המקדש הראשון והשני, את החורבן, את ארץ ישראל, האם האדם באמת יכול להזיז בפנים דברים והם ישתנו גם בחוץ? האם הוא יכול לשלוט בגורלו, ובכלל בעולם כולו?
אכן כן, כי העולם הוא העתקה מהאדם. העולם הוא מה שאדם מרגיש בתוכו, ולא קיים עולם מחוץ לו. העולם נמצא בו, כך שאם הוא משנה את התכונות שלו, העולם משתנה. אנו חושבים, "איך אני יכול לשנות את התפרצות הרי הגעש, את הצונאמי, את התפוצצות הכוכבים?" כל זה נמצא על המסך שלנו, וביכולתנו לתקן את הראייה הזאת, אלה הכוחות שלנו, הדומם, הצומח, החי והמדבר שבנו. כך שאם נתקן את הראייה הזאת, כל התופעות האלה נעלמות, הן מסתדרות ונכנסות לאיזון.
נדמה לנו שהעולם שאנו רואים זה מה שקיים, והוא קיים בפני עצמו, יציב, מוצק, ולא תלוי בנו. כך נדמה לנו, כי אין לנו כלים לשנות את עצמנו, כל עוד איננו משתמשים בחכמת הקבלה. ברגע שנתחיל לשנות את הכוחות הפנימיים שלנו, את התכונות שלנו, נתחיל להרגיש שהעולם משתנה בהתאם לזה. אז האדם מתחיל לראות כבר שאין לו צורה, הוא כביכול מתאדה, הוא זה ששולט על מה שיוקרן על המסך שלו.
"ויאמר אל עמו"
"כל אומות העולם מושכים חוזק מן השרים הממונים עליהם בשמיים. וישראל מושכים כוחותיהם מן הקב"ה. והם נקראים, עם ה', ולא עם של מושל ממונה. כאן נקראים המצרים עמו של הממונה. ישראל נקראים עם ה', ושאר האומות נקראים עמו של המושל הממונה שלהם. שכתוב, כי כל העמים ילכו איש בשם אלוקיו, ואנחנו נלך בשם ה' אלוקינו לעולם ועד".
זוהר לעם, שמות, 297
"הצילנו מיד הרועים"
"אבל עיקר הגלות, שבחינת ישראל שבאדם, היינו מה שעליו לשמור את התורה ומצוות, והגויים, הנמצאים באדם עצמו, לא נותנים לו חופש לעשות מה שהוא רוצה. ואז האדם מרגיש שהוא נמצא בגלות בתוך הגוף שלו. ומטרם שהאדם יוצא מגלות זה, היינו מתאוות גשמיות, אין הוא מסוגל להרגיש תענוגים רוחניים מתורה ומצוות.".
רב"ש, דרגות הסולם, 506