כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

ההבדל בין שני המלכים הוא, שיהודה הוא מלך, ויוסף הוא מלך מהמילה מלכות. התכללות מלכות בזעיר אנפין זה יוסף, יסוד, הוא לא שייך עדיין למלכות, הוא ספירה למעלה ממלכות. לכן הוא יכול להיות המקשר בין כל תכונות יעקב, בין כל בית יעקב, לפרעה. ויהודה הוא מלכות, לא מלכות פרעה אלא מלכות של קדושה.
אנו כולנו מבית יהודה, לכן יהודה שואל את יוסף, כיצד אנו מתקיימים הלאה? ויוסף מסביר ליהודה, שעלינו להתקיים כעת לא במלכות יהודה אלא במלכות פרעה, זו חובה. כלומר, יש כאן שוב אותה דילמה, אותו פיצול, שבו האדם אינו מבין איך, למרות שהוא מתקדם לרוחניות הוא נעשה אגואיסט גדול יותר ויותר. לכן חכמת הקבלה נקראת כך, כי כלי הקבלה גדלים, ודווקא בתיקונם אנו מגיעים לגילוי הבורא.

חכמת הקבלה מסבירה אירועים היסטוריים באופן פנימי. האם גם את האירועים שקרו בגשמיות אפשר להסביר באופן פנימי?
האירועים המתוארים במקרא קרו בהיסטוריה, ואנו גם מסבירים מדוע הם קרו בהיסטוריה. לכל דבר שקרה או קורה לנו כאן ועכשיו, יש סיבה רוחנית. כלומר, יש כוחות הפועלים בעולם ומביאים את השפעתם למטה, לעולם הזה, ומפעילים את החומר, ואז בחומר מתרחשת תמונת המציאות שלנו.

נניח עכשיו יש לאדם בעיה בעבודה. האם גם את הבעיה הזו הוא יכול לפרש באופן פנימי?
ודאי שיש סיבה פנימית, אולם האדם אינו יכול לדעת אותה לפני שהוא בעצמו מגלה זאת. עליו לעבוד על כך שהעולם הזה יהיה "שקוף" עבורו, ושכל הכוחות הפועלים בעולם יתגלו לו. אנו רוצים שיגיע אלינו גילוי מלימוד חכמת הקבלה, שתחילה תתגלה רשת הקשר בינינו ובין כל חלקי המציאות, דומם, צומח, חי ומדבר. כך נראה את כל הקשרים בין בני האדם, במידה שנרצה לראות, במידה שהדבר באמת חשוב לנו, כי זו מערכת אדירה. אנו רואים איזה מגוון של מערכות יש בגוף האדם בלבד, אם נוסיף לכך את הקשר בין בני האדם, את הקשר בין כל חלקי המציאות, את הקשר בין כל העולמות עם כל מה שממלא אותם, כל היצורים הנמצאים בכל העולמות, אז ודאי שזו מערכת אדירה.
ודאי שבסופו של דבר אנו מגיעים למצב שאנו נכללים בה, ולא קשה לנו לחיות בה ולהכיר את כל המערכת. בינתיים, כשהאדם מגלה את מה ששייך אליו, הוא מגלה את הכוחות האלה ומבין מדוע האירוע קורה. כלומר, אם הוא רוצה לדעת מדוע בדיוק קרה לו כך וכך, עם אנשים מסוימים, הוא מגלה זאת באופן יחסי, הדבר תלוי באיזה מצב הוא נמצא, ותלוי מהי תכנית הבריאה כלפיו. יש מצבים רבים שלגביהם לא מגלים לאדם את העתיד או את הסיבות הנכונות לְמה שקורה. בכל זאת, האדם מתחיל להבין מתוך כלל החוקים שהוא לומד מהי הסיבה לכל דבר. יכול להיות שלא בצורה אישית מדויקת אבל כן באופן כללי.
 

כיצד מפתחים את הרגישות הזאת?
את הרגישות הזאת לא אנחנו מפתחים. מתוך הלימוד אנו מזמינים את המאור המחזיר למוטב,שברא את הרצון שלנו, את התכונות שבנו, אולם הוא ברא את התכונות האלה ברמה הגשמית, הגופנית שלנו, ולא פיתח אותנו למעלה מרמה הזו. 
כדי שהאור המקיף ישפיע עלינו ויפתח אותנו, עלינו להתחיל לעבוד, ללמוד את חכמת הקבלה, ללמוד עם מורה ולהיות בקבוצה. כשאנחנו יחד, אנו מושכים עלינו את המאור המחזיר למוטב, את האור המקיף, ואז רואים את המערכת. לאו דווקא רואים את כל המערכת, אלא את מה שעלינו לראות מתוך התכנית הכללית, כדי להתקדם נכון, שלא נטעה. כמו ילד קטן שגדל מגיל שלוש עד גיל ארבע, ובגיל ארבע רואה יותר, הוא רואה כמה שעליו לראות כדי להתפתח הלאה, לא יותר מדי. כלומר, האדם תמיד מתפתח בהדרגה, לפי התכנית, בסיבה ומסובב, כך הוא מגיע לגילוי, בזה אחר זה.
ודאי שיש אפשרות לראות את הכול, כמו ברקמה, מצד אחד רואים פרחים או תמונה אחרת ומהצד השני רואים את החוטים הקושרים את כל חלקי התמונה זה לזה. חכמת הקבלה מאפשרת לאדם לראות את הצד השני, לראות איך כל החלקים קשורים זה עם זה.

מה זה פרשת השבוע מבחינה פנימית?
"פרשת השבוע" היא חלק מהדרך שאנו צריכים לעבור כעת, היא מתחילה ומסתיימת בדרגה רוחנית מסוימת. היא חותמת את ההתקדמות במצב מסוים והפרשה הבאה היא סיבוב חדש, זו התחדשות של המנגנון העליון הפועל עלינו, שנקרא זעיר אנפין דעולם האצילות, הוא מתחדש בשבע הספירות שלו. לכן לפי המנהג היהודי אנו קוראים פעם בשבוע את פרשת השבוע, אבל הפרצוף של זעיר אנפין דאצילות מחדש עלינו את ההשפעה בכל שלב ושלב, בכל מדרגה ומדרגה. זה נקרא שבוע, שבעה ימים, שבע הספירות שלו. יש לזעיר אנפין שבע ספירות, חג"ת נהי"ם, ובדרגה הבאה הוא שוב מתחדש ויש חג"ת נהי"ם, וכך גם בדרגה שאחריה. לכן כשקיבלנו מזעיר אנפין "מנה" מסוימת ותיקנו את עצמנו על ידי המנה הזאת, זה נקרא שהגענו לתיקונים של שבוע ימים. ביום האחרון, שבת, איננו צריכים לעשות כלום. מה שתיקנו במשך שישה ימים, בשש ספירות דזעיר אנפין, נכנס ביום השביעי למלכות, ומלכות נקראת "שבת". לכן כנגד המצב שבו איננו פועלים ברוחניות, יש לנו מנהג גם בגשמיות.

האם לאחר מעבר המחסום יש סנכרון בין תוכן הפרשה למצב הפנימי?
לאו דווקא. האדם לא מתקדם לפי מה שהוא קורא בספר. ייתכן שכעת יום כיפור אבל מבחינה פנימית האדם נמצא ביום הזה בתשעה באב או בט"ו בשבט. אין סנכרון בין הפנימיות והחיצוניות, בפנימיות אנחנו מזרזים את הזמנים, אנו הולכים למעלה ומהר יותר מהקצב של לוח השנה. בכלל, הלוח בעולם שלנו שייך רק לאורות שמאירים לדרגת חי, לגשמיות, לא לדרגת המדבר, לפנימיות האדם. לפנימיות האדם האורות מאירים בקצב ובצורה אחרים לגמרי.

 

לאחר שהאחים עולים חזרה לארץ כנען, הרצון צריך לגדול, יצר הרע צריך לגדול, ולכן כל בית יעקב יורדים למצרים. יעקב יורד עם כל הרכוש שלו, עם הנשים והילדים, עם העגלות שפרעה שלח לו, ובדרך הוא עוצר בבאר שבע. הבורא נגלה אליו בסוג של התגלות הנקרא "במראות הלילה" ואומר לו אל תירא, אני איתך, אני מוריד אותך למצרים, ואעשה אותך שם לגוי גדול, וכן הלאה. כך כל שבעים הנפש, שאותם מונים בפרשה, יורדים למצרים, מגיעים לארץ גושן, שם יוסף נפגש עם אביו, והם נופלים אחד על צווארו של השני מתוך בכי של התרגשות.

זו התקשרות מיוחדת שיש בין יוסף ליעקב, בקטנות. שניהם נמצאים בקטנות, כי הם במצרים, הם צריכים להיות קטנים ומצרים מתחילה לשלוט עליהם. הם יודעים שאין ברירה, עליהם לקבל את השליטה הזאת כדי לגלות את היצר הרע ולאחר מכן לתקנו. לכן אין ברירה, עליהם ללכת פעם בשמאל ופעם בימין, בשני הקווים. ארץ גושן זו הארץ הפורייה ביותר במצרים.

 

הם הולכים להיות רועי צאן, לא סתם עובדי אדמה. זהו תפקיד מיוחד, המצרים אינם אוהבים להיות רועי צאן, והעברים דווקא כן.
העברים אוהבים להיות רועי צאן, כי זה שייך לעבודה הרוחנית ברצון לקבל. לא לקבל כמו עבודת האדמה, אלא בדרגה עליונה יותר, בכוונה להשפיע על מנת לקבל. כלומר, המצרים שבנו מכבדים מאוד את היהודים שבנו, מפני שבכוונה להשפיע על מנת לקבל יש הרבה רווח לרצון לקבל. לכן ודאי שפרעה שמח, האגו שלנו מקבל כל מה שאנו לומדים בחכמת הקבלה, אנחנו נעשים חכמים יותר, מבינים יותר, אנחנו חושבים שנרוויח יותר, האגו שלנו תופח וגדל ואנחנו מרגישים טוב.

כשהאדם לומד את חכמת הקבלה, זהו השלב הראשון בתהליך ולפעמים גם האחרון לאותם אנשים שאינם רוצים להתקדם יותר. טוב להם להיות בזה, להרגיש שהם רוכשים כבוד, שליטה, אולי אפילו מרוויחים כסף בדרכים שונות, והם נעשים מדריכים למיניהם. מצרים מסוכנת מאוד, אולם אין ברירה, אנחנו חייבים לעבור אותה. לכן לא במקרה כתוב ש"אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה".9 כלומר, אדם שעובר את שלבי ההתפתחות הרוחנית בלי שיהיה לו איכפת, מכסף, כבוד ושליטה, אלא רק מההתקדמות הפנימית שלו והפצת חכמת הקבלה, אדם זה עובר בהצלחה את השלב הזה, אחרת זה מאוד לא פשוט. יש כאלה שמוכרים חוטים אדומים, מים קדושים וברכות למיניהן, שזה לגמרי אסור על פי חכמת הקבלה. האר"י הקדוש כותב שכל הדברים האלה פסולים, ואינם קיימים בחכמת הקבלה. אלא היא נותנת לאדם יכולת להתמודד עם הרצון האגואיסטי שלו בלבד, ולהפוך אותו להשפעה ולאהבת הזולת. כל התורה מסתכמת ב"ואהבת לרעך כמוך", 10 הכלל הגדול בתורה.
יוסף נפגש עם יעקב במצרים ומביא את בני ישראל לארץ גושן, למקום הטוב ביותר באגו של האדם. האדם מרגיש היכן הוא נמצא כעת, כלומר, הוא לומד את חכמת הקבלה, הוא עובד על חיבור עם האחרים, הוא רואה שהכול עובד ופועל בצורה טובה. בשלב הראשון סוף סוף כולם מרגישים מדוע רע, ושדווקא חכמת הקבלה היא שעוזרת לנו. שיטת אברהם היא שעוזרת לנו להשתמש נכון באגו שלנו. אלה "שבע שנות שובע" וכולם מרוצים, האגו שלנו, ה"פרעה" שלנו, מרוצה מאיתנו, כל התכונות האגואיסטיות שלנו, שהם המצרים שבנו, מרוצים מאיתנו, וכך גם בית יעקב. הכול טוב ויפה, בונים את פיתום ורעמסס, ובהמשך מגיעים ל"שבע שנות רעב".