כָּל מַעְיָנַי בָּךְ
פרשת השבוע בחיינו
מיכאל לייטמן
פרשת "ויגש"
(בראשית מ"ד, י"ח – מ"ז, כ"ז)
בפרשת "ויגש" ממשיכה השתלשלות האירועים של בית יעקב וסיפור ירידתם למצרים. הפרשה הקודמת, פרשת "מקץ", הסתיימה בכך שיוסף תופס את בנימין שגנב לו את גביע הכסף, ודורש להשאיר את בנימין אצלו. בפרשת "ויגש", יהודה ניגש ליוסף ופותח במונולוג נסער. הוא אומר ליוסף שלא ייתכן שהם יחזרו לארץ כנען בלי בנימין, כי אביו לא יכול בלעדיו, נפשו קשורה בנפשו. יהודה אומר ליוסף, כי עבדך ערב את הנער, נשבעתי לאבי לחזור יחד עם בנימין, קח אותי במקומו, אני מוכן להישאר פה במקומו.
כשיוסף שומע זאת הוא לא יכול להתאפק יותר, הוא מבקש מכל המצרים הניצבים עליו לצאת, ומתוודה בבכי בפני אחיו שהוא יוסף אחיהם, הבכי של יוסף נשמע בכל בית פרעה. אחיו לא מאמינים לו, הם נבהלים, אבל הוא מרגיע אותם, מספר להם את סיפורו וגם מבקש מהם שלא יאשימו את עצמם, את הכול הבורא סידר, כך הוא סידר זאת בגלל שנות הרעב. הוא אומר להם, תבואו למצרים ואני אספק לכם את מזונכם וכן הלאה. הוא מבקש שיחזרו ליעקב, יספרו לו שהוא חי, וישובו למצרים עם אביהם, וכך הם עשו.
זהו החלק הראשון של הפרשה. בסופו של הפרק, אחיו של יוסף עולים חזרה לארץ כנען, פוגשים את יעקב, מספרים לו את הדברים, גם הוא לא מאמין, אולם הוא רואה את העגלות העמוסות מִנחה שיוסף שלח איתם, ומבין שהם דוברים אמת. יעקב הנרגש יורד למצרים דרך באר שבע, שם מתגלה לו הבורא, לבסוף הוא מגיע למצרים לפגוש את יוסף.
כל הפרשה הזאת ובכלל כל הסיפור של בית יעקב לפי הפשט נשמע כמו טלנובלה. כיצד ניתן להעביר את כל הדמיונות והתיאורים הוויזואליים הללו בפרשה לתוך הפנימיות? מה יכול לעשות אדם שרוצה להתקשר לזה?
הסיפור הזה באמת מיוחד ומורכב, בפרט שהוא נכתב לפני אלפי שנים, אולם אנו לומדים מכאן שכדי לתקן את עצמנו ולהגיע לדרגת הבורא, עלינו לעבור את כל המאורעות האלה.
כשאברהם גילה את חכמת הקבלה, וגילה אותה מצד החסד הוא מיד שאל, איך אגיע לתיקון, "במה אדע כי אירשנה". 1 כי אני ארכוש את כל הארץ, את כל הרצון, ואעלה אותו להידמות לבורא, כיצד אני יכול לעשות זאת? ואז נאמר לו, "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אתם ארבע מאות שנה". 2
מהתפתחות הרצון אנו למדים שנדרשות ארבע מאות שנה. כשהאור משפיע על הרצון, הוא מביא אותו, מפתח אותו בארבעה שלבי התפתחות י-ה-ו-ה, הידוע כשם ה'. זה השם שבו מתפתח הרצון לקבל עד שמגיע לשלמותו, וארבעת השלבים האלה נקראים "ארבע מאות שנה". לכן ברור לנו, וזה מה שנגלה לאברהם מתוך ההיכרות עם הבריאה עצמה, שהאדם חייב לעבור ארבע מאות שנה, ארבע מאות הבחנות, כדי להגיע ליצר האמיתי, העמוק, והגרוע שלו, ורק לאחר מכן יוכל לתקן אותו. כי באברהם, מצד החסד אין רע, הוא כולו חסד, נתינה, אהבה, ולכן הוא שאל "במה אדע כי אירשנה". כלומר, "איך אני מגיע?" אין לי עביות מספקת כדי להגיע מהעולם הזה, מדרגת בבל לדרגת הא-לוהים, שזו מטרת הבריאה, שהאדם יהיה כדומה לבורא, אדם.
לאחר אברהם יוצאת בחינת גבורה, שזה יצחק, ולאחר מכן מגיע יעקב. יעקב נמצא באמצע, הוא כבר תחילת הקו האמצעי, הוא מתחיל לקשור בין כל הדברים. ולאחר מכן י"ב שבטים, הנובעים מיעקב (ראו שרטוט מס' 1).
1 בראשית טו, ח.
2 בראשית טו, יג.
4 ספר הזוהר, בראשית פרשת "ויצא" קס"ה ע"ב.
5 סוכה נב, ע"א.
"המפגש בין יהודה ויוסף"
"ויגש אליו, הוא התקרבות עולם בעולם. התקרבות של עולם התחתון, הנוקבא, נפש, יהודה, לעולם העליון, יסוד דז"א, רוח, יוסף. כדי שיהיה הכול אחד. משום שיהודה היה מלך ויוסף היה מלך, התקרבו זה לזה, והתאחדו זה בזה".
זוהר לעם, ויגש, 22
"קחו לכם מארץ מצרים עגלָות"
"והעגלה הזו, היו ישראל תחת ממשלתה רד"ו (210) שנים, שרק בכדי לברר העגלה
הזו, שהיא ו"ק דשמאל, היו ישראל תחת קליפת מצרים כמה זמנים וכמה שנים. כי
יותר משיעור זה, המכונה עגלה, אסור לקחת ממצרים".
זוהר לעם, ויגש, 112
כמו בפרשה הקודמת "מקץ" גם כאן יש מאבק. המאבק עד כמה תכונות הבורא, תכונות הנתינה וההשפעה, הן מנוגדות למלכות ואינן יכולות להיכנס איתה לקשר. עד כמה בני ישראל לא יכולים לרדת למצרים, עד כמה נדרש תהליך מסובך ומורכב כל כך כדי להתחיל בקשר כלשהו בין הרצון האגואיסטי, מצרים, פרעה, לבין תכונת ההשפעה. זה לא קורה בבת אחת, אלא קודם צריך להיות רעב בתכונות ההשפעה, מצב שהן לא מסוגלות להשפיע במאומה, הן מיצו את עצמן, ולאחר מכן מתגלה להן שהן כן מסוגלות לעשות משהו, אולם רק על ידי כך שיתחדש בהן רצון לקבל נוסף. ניתן להיכנס לתוך הרצון לקבל הזה, רק על ידי מכירת יוסף, בחינת היסוד שלהן, הקשר שיכול להיות להן עם המלכות, עם הרצון לקבל הגדול.
לכן מוכרים את יוסף, כלומר, דוחים תכונה אחת מכל תכונות ההשפעה שלנו ומסכימים לכך. גם מצד יוסף מתעורר הרצון לקבל, והוא אומר לאחיו "אתם חייבים לי" וכולי. כלומר, אנו רואים פיצול מיוחד בתוך האדם, שבגללו הוא איננו מסוגל להבין כיצד הוא הולך לתקן את עצמו בכלים של השפעה, ברצון להשפיע, באהבת הזולת, במשהו טוב, ויחד עם זאת להיכנס לבור עמוק עם התאוות הגדולות, עם הרצונות והאכזריוּת, ולהיות פושע גדול, הגרוע מכולם.
בעלייה הרוחנית, שני הדברים האלה, הרצון לקבל הגדול, האכזרי, והרצון להשפיע אהבה והתחשבות, עולים יחד, בקנה אחד, וצריכים להתפתח באדם במקביל. איננו מבינים זאת, איננו תופסים ש"כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו",3 אלא אנו תמיד נמצאים או בקצה האחד, ברצון לקבל או בקצה השני, בהשפעה ובאהבה.
כשהאדם נמצא ברצון לקבל הוא כביכול אומר, "אם אני ברצון לקבל, בסדר גמור, אני גרוע יותר מכולם ולא איכפת לי", הוא אומר זאת כביכול למען המטרה, למרות שהמטרה כולה להשפיע ולאהוב למעלה מהאגו. איך יכול להיות שפעם האגו ישלוט בו ופעם הוא ישלוט באגו, לסירוגין?
ספר הזוהר מספר על כך רבות, אולם בכל זאת לאדם קשה להבין זאת. כשאנו מתחילים להיכנס ללימוד חכמת הקבלה, ולומדים תקופה ממושכת ראשונה, אז מתחילים להרגיש את העליות והירידות, את הסתירות, אולם איננו יכולים עדיין לכלול אותן זו בזו. איננו יכולים עדיין לדעת כיצד הרצון לקבל והרצון להשפיע, שהם מנוגדים לגמרי, יכולים להיות בכפיפה אחת, ב"חיבוק" ממש.
כאן בפרשה נאמר כבר בהתחלה, "וייגש אליו יהודה". יהודה הוא מלכות, ומלכות היא דרגת הנפש, שם נמצאות כלל הנשמות. כאשר יהודה מגיע ליוסף שהוא יסוד, יוסף מְאַחד את כל התכונות הקודמות, חסד, גבורה, תפארת שהיא מידתו של יעקב, ולאחר מכן נצח, הוד, יסוד, שהן התכונות של זעיר אנפין. יוסף מקבל מהן את מה שהוא מקבל, ומצרף אותן כולן יחד. כלומר, יוסף, היסוד, אין לו תכונה משלו, הוא רק אוסף את התכונות, ולכן הוא מסוגל לומר לאחים, "אתם חייבים לי, אתם צריכים להתכלל בי, אתם צריכים כולכם להתקיים כדי שאני אוכל לקבל אתכם ולהביא אתכם לחיבור עם המלכות".
בהמשך יוסף ויהודה נפגשים ביניהם ובפעם הראשונה נעשה קשר בין היסוד למלכות. כשמגיעים לקשר הזה, אז כבר יכולים להביא את כל בני ישראל, מה שנקרא את כל "בית יעקב", למצרים.
מלכות דאצילות נקראת "כנסת ישראל", היא כונסת את כל הנשמות השבורות שלנו בתוכה וכשהן מגיעות למלכות, הן נמצאות אצלה. המלכות בעצמה נקראת "ארבע מאות שנה", "פרעה". יש למלכות ארבעה חלקים, ארבע האותיות האחרונות של האלף-בית, ק', ר',ש', ת', ועליה לקבל מזעיר אנפין, הנקרא "הקדוש ברוך הוא", הכוח העליון (ראו שרטוט מס' 2).
אנו יודעים שגלות מצרים לא נמשכה ארבע מאות שנים, אלא מאתיים ועשר שנים בלבד, מפני שאם בני ישראל היו מקבלים יותר ממאתיים ועשר שנים, הם לא היו יכולים לצאת ממצרים. כלומר, הרצון לקבל היה כל כך גדול שהם היו חייבים להישאר שם. לכן הם נשארים במצרים רק מאתיים ועשר שנים, זה נקרא ו"ק, כלומר מספר קטן, חלק מהרצון לקבל, ולא הרצון כולו, כלומר כל ארבע מאות השנים (ראו שרטוט מס' 2).


מאתיים ועשר השנים האלה הן רצון שאיתו יכולים לצאת ממצרים ולהתחיל לתקן, אבל לוקחים, "גונבים" ממצרים את כל הכלים, ולאחר שיוצאים עם מאתיים ועשר הבחנות, לאחר מעמד הר סיני, מתחילים לתקן את כל יתר הכלים. התיקון מתחיל מיד, מחטא העגל והלאה, אבל מחוץ למצרים. אם האדם נשאר במצרים עצמה, בתוך הרצון לקבל, ושם מפתח את הרצון לקבל, וקולט אותו, נכלל ממנו, הוא לא יכול לצאת ממצרים. כשהאדם יוצא מהאגו, מתרומם ממנו, אז הוא יכול לחדש אצלו את הרצון לקבל שנמצא מחוץ לו, וכך הולך ומתקן אותו.
המפגש בין יהודה ליוסף הוא מפגש טעון מאוד. מה אנו יכולים ללמוד מהמפגש הזה על העבודה הפנימית שלנו? אנו רואים שיהודה נחרץ מאוד, הוא מרגיש שהוא ערב לבנימין. מי זה בנימין בקשר ביניהם, ומדוע הוא זה שפותח את יוסף לתיקון?
מדובר בספירות פנימיות, בתכונות פנימיות שבזעיר אנפין דאצילות. "בנימין" זה בן ימין, זה מלכות, "עלמא דאתגליא",4המפגש בין יוסף ויהודה הוא תחילת התיקון.
אנו רואים שהאנושות מתפתחת על פני כדור הארץ מאות אלפי שנה, וההתפתחות שעליה אנו מדברים, התפתחות האדם, החלה מהאדם הראשון, לפני למעלה מ-5770 שנים. אברהם הוא הדור העשרים לאדם הראשון. כשאברהם גילה את חכמת הקבלה כבר היה לו את הספר שכתב האדם הראשון הנקרא "רזיאל המלאך", כך ספר הזוהר אומר לנו. אברהם גילה הבחנות נוספות, אבל כל ההבחנות האלה שנמצאות באנושות ובאנשים שגילו את הא-לוהות, אינן מספיקות כדי לגשת איתן לגילוי הרוחני, לכן היה עליהם לרדת למצרים, ולאחר השהייה במצרים יש מה לתקן.
כך גם אצלנו. אנו קיימים בעולם הזה שנים רבות ומתפתחים בו עוד ועוד, כשאנו מתפתחים, אנחנו פתאום מגלים הרגשת ריקנות, זו המחלה הנפוצה של ימינו. אז, מתגלה אצלנו נקודה שבלב, שהיא רצון למשהו שלא נמצא בעולם הזה, זה רצון המושך אותנו למשהו שאנו לא יודעים בדיוק מהו. עם הרצון הזה אנו מגיעים לחכמת הקבלה, למורה ולקבוצה, לכל האמצעים שאיתם אנחנו יכולים להתקדם.
חכמת הקבלה אומרת שעל האדם להתעלות מעל הרצון האגואיסטי שלו, אולם הרצון שלו קטן, ליהנות קצת, לנוח קצת, תאוות קטנות לאוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, שליטה, מושכלות, דברים קטנים. כשהאדם מתחיל ללמוד, הוא חושב שאולי הוא לא צריך לחשוב על שום תאוות, להגביל את עצמו, לאכול פחות וכדומה. על כך אומרים המקובלים, "תעזוב את הדברים האלה תתייחס אליהם כמו שאתה רוצה, מצידנו זה כלל לא חשוב, תתנהג כמו שהתנהגת", כי לא מדובר בכלל על אותו אגו, אותו רצון לקבל שעליו האדם צריך לבנות את העולם הרוחני שלו. על האדם להתחיל לרכוש את האגו הנכון, הכול לפניך, כמו שכתוב, "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו".5
הבורא אומר, "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין", 6 ועוד. אומרים המקובלים, אם תשתמש בקבוצה, במורה, בחכמת הקבלה, אם תלמד נכון בקבוצה, בהדרכה נכונה, תתחיל לגלות את היצר הרע שלך. היצר הרע שלך הוא דחייה מהחיבור, קו שמאל. אם אדם רוצה להתקרב לקבוצה, להיות "כאיש אחד בלב אחד", 7 להיות בערבות, אותה דחייה מהדברים האלה, מהחיבור עם האחרים, מהשפעה לחברים, נקראת "יצר הרע". כלומר, היצר הרע זה מה שנשאר משבירת הכלים, משבירת הנשמות (ראו שרטוט מס' 3).
מתוך הלימוד, האדם רוכש תחילה את היצר הרע, וככל שהוא משתדל להיות טוב, היצר הרע גדל בו יותר ויותר, כמו שכתוב, "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו", רק אז יש לו יצר הרע, לא לפני כן.
המצבים הקודמים שהיינו בהם נקראים "בבל", כשמתחילים לעסוק קצת בחכמת הקבלה המצב נקרא "ארץ כנען", כשמתחילים להיות חזקים בחיבור, מגיעים למצב הנקרא "מצרים". גם אז לא למצרים כולה, אלא רק מאתיים ועשר שנים, לאחר מכן יהיו עוד שנים.
התהליך שאנו עוברים דרך סיפורי התורה, מתאר לנו כיצד עלינו לגלות את כל הרע שבנו במידה הגדולה ביותר, כי אין אדם מתקן אלא מה שיש בו, ורק מתוך התיקון אנו מגיעים לרוחניות.
בהתאם לדחייתו של האדם את המצבים הרעים, במידה שהוא אינו מסכים עם היצר הרע למרות שהוא גדל כל הזמן, הוא מתחיל לקבל מלמעלה עזרה, מגיע אליו "המאור המחזיר למוטב", או ה"אור מקיף", ומתחיל להאיר לו. אז האדם נמצא בין שני הכוחות, והוא מגיע למכות, להתנגשויות זה כנגד זה. כך עוברות עליו ההתנגשויות, עד שהוא מגיע להתנגשות האחרונה, שאיתה הוא מגיע למצב שהוא בורח ממצרים, עולה למעלה בעצמו ומגיע לאור העליון, זו כבר היציאה לארץ ישראל (ראו שרטוט מס' 3).
בלי בבל, בלי ארץ כנען ובלי פרעה אי אפשר לבנות רוחניות. זה מה שאנו רואים, כיצד בצורה שיטתית האדם עובר ורואה את אותה הבטחה שהבורא נתן לאברהם, "כי גר יהיה זרעך",8 ורק לאחר מכן הוא מגיע לירושת הארץ. אברהם וכל האבות הגיעו לארץ ישראל, שנקראה אז ארץ כנען, זה היה עדיין רצון לקבל חלש, וכדי לרכוש את הרצון לקבל הזה בצורה רוחנית, הם היו צריכים להיות בעומק הרע של הרצון לקבל.
כך גם אנו היום. לאחר שעשינו את כל הסיבוב, אותה קבוצה שנקראה עַם ישראל בעבר, סיימה את תפקידה בחורבן בית המקדש, וכיום אנו מתחילים את תיקון העולם מחדש. אותה קבוצה משמשת עבורנו כדוגמה. גם זאת לפי החוק הרוחני, שכל שורש רוחני חייב לגעת פעם אחת בענף גשמי. לכן איננו צריכים לרדת למצרים, לא להיות בבבל, ולא לעבור את החורבנות האלה, עלינו לתקן את עצמנו בלבד. אולם, את כל השלבים שבני ישראל עברו בחומר, ממש בפועל, במשך שנים, אנו יכולים לעשות ונעשה, לא בחומר אלא בתוכנו, בהבחנות פנימיות. לא במשך שנים ארוכות, עם מלחמות ובעיות קשות, אלא הכול בברור פנימי. אבל עלינו לבצע זאת כאן ועכשיו, כך אומרים המקובלים.
אנו רואים שמיום ליום חכמת הקבלה מתגלה יותר ויותר, ומסבירה מה עלינו לבצע כדי לצאת מהמשבר, כי אותו משבר שהרגישו בבבל, חוזר היום במימדים גדולים ומאיימים על כולנו הרבה יותר, והמשבר לוחץ עלינו ומחייב אותנו לתיקון.

ההבדל בין שני המלכים הוא, שיהודה הוא מלך, ויוסף הוא מלך מהמילה מלכות. התכללות מלכות בזעיר אנפין זה יוסף, יסוד, הוא לא שייך עדיין למלכות, הוא ספירה למעלה ממלכות. לכן הוא יכול להיות המקשר בין כל תכונות יעקב, בין כל בית יעקב, לפרעה. ויהודה הוא מלכות, לא מלכות פרעה אלא מלכות של קדושה.
אנו כולנו מבית יהודה, לכן יהודה שואל את יוסף, כיצד אנו מתקיימים הלאה? ויוסף מסביר ליהודה, שעלינו להתקיים כעת לא במלכות יהודה אלא במלכות פרעה, זו חובה. כלומר, יש כאן שוב אותה דילמה, אותו פיצול, שבו האדם אינו מבין איך, למרות שהוא מתקדם לרוחניות הוא נעשה אגואיסט גדול יותר ויותר. לכן חכמת הקבלה נקראת כך, כי כלי הקבלה גדלים, ודווקא בתיקונם אנו מגיעים לגילוי הבורא.
חכמת הקבלה מסבירה אירועים היסטוריים באופן פנימי. האם גם את האירועים שקרו בגשמיות אפשר להסביר באופן פנימי?
האירועים המתוארים במקרא קרו בהיסטוריה, ואנו גם מסבירים מדוע הם קרו בהיסטוריה. לכל דבר שקרה או קורה לנו כאן ועכשיו, יש סיבה רוחנית. כלומר, יש כוחות הפועלים בעולם ומביאים את השפעתם למטה, לעולם הזה, ומפעילים את החומר, ואז בחומר מתרחשת תמונת המציאות שלנו.
נניח עכשיו יש לאדם בעיה בעבודה. האם גם את הבעיה הזו הוא יכול לפרש באופן פנימי?
ודאי שיש סיבה פנימית, אולם האדם אינו יכול לדעת אותה לפני שהוא בעצמו מגלה זאת. עליו לעבוד על כך שהעולם הזה יהיה "שקוף" עבורו, ושכל הכוחות הפועלים בעולם יתגלו לו. אנו רוצים שיגיע אלינו גילוי מלימוד חכמת הקבלה, שתחילה תתגלה רשת הקשר בינינו ובין כל חלקי המציאות, דומם, צומח, חי ומדבר. כך נראה את כל הקשרים בין בני האדם, במידה שנרצה לראות, במידה שהדבר באמת חשוב לנו, כי זו מערכת אדירה. אנו רואים איזה מגוון של מערכות יש בגוף האדם בלבד, אם נוסיף לכך את הקשר בין בני האדם, את הקשר בין כל חלקי המציאות, את הקשר בין כל העולמות עם כל מה שממלא אותם, כל היצורים הנמצאים בכל העולמות, אז ודאי שזו מערכת אדירה.
ודאי שבסופו של דבר אנו מגיעים למצב שאנו נכללים בה, ולא קשה לנו לחיות בה ולהכיר את כל המערכת. בינתיים, כשהאדם מגלה את מה ששייך אליו, הוא מגלה את הכוחות האלה ומבין מדוע האירוע קורה. כלומר, אם הוא רוצה לדעת מדוע בדיוק קרה לו כך וכך, עם אנשים מסוימים, הוא מגלה זאת באופן יחסי, הדבר תלוי באיזה מצב הוא נמצא, ותלוי מהי תכנית הבריאה כלפיו. יש מצבים רבים שלגביהם לא מגלים לאדם את העתיד או את הסיבות הנכונות לְמה שקורה. בכל זאת, האדם מתחיל להבין מתוך כלל החוקים שהוא לומד מהי הסיבה לכל דבר. יכול להיות שלא בצורה אישית מדויקת אבל כן באופן כללי.
כיצד מפתחים את הרגישות הזאת?
את הרגישות הזאת לא אנחנו מפתחים. מתוך הלימוד אנו מזמינים את המאור המחזיר למוטב,שברא את הרצון שלנו, את התכונות שבנו, אולם הוא ברא את התכונות האלה ברמה הגשמית, הגופנית שלנו, ולא פיתח אותנו למעלה מרמה הזו.
כדי שהאור המקיף ישפיע עלינו ויפתח אותנו, עלינו להתחיל לעבוד, ללמוד את חכמת הקבלה, ללמוד עם מורה ולהיות בקבוצה. כשאנחנו יחד, אנו מושכים עלינו את המאור המחזיר למוטב, את האור המקיף, ואז רואים את המערכת. לאו דווקא רואים את כל המערכת, אלא את מה שעלינו לראות מתוך התכנית הכללית, כדי להתקדם נכון, שלא נטעה. כמו ילד קטן שגדל מגיל שלוש עד גיל ארבע, ובגיל ארבע רואה יותר, הוא רואה כמה שעליו לראות כדי להתפתח הלאה, לא יותר מדי. כלומר, האדם תמיד מתפתח בהדרגה, לפי התכנית, בסיבה ומסובב, כך הוא מגיע לגילוי, בזה אחר זה.
ודאי שיש אפשרות לראות את הכול, כמו ברקמה, מצד אחד רואים פרחים או תמונה אחרת ומהצד השני רואים את החוטים הקושרים את כל חלקי התמונה זה לזה. חכמת הקבלה מאפשרת לאדם לראות את הצד השני, לראות איך כל החלקים קשורים זה עם זה.
מה זה פרשת השבוע מבחינה פנימית?
"פרשת השבוע" היא חלק מהדרך שאנו צריכים לעבור כעת, היא מתחילה ומסתיימת בדרגה רוחנית מסוימת. היא חותמת את ההתקדמות במצב מסוים והפרשה הבאה היא סיבוב חדש, זו התחדשות של המנגנון העליון הפועל עלינו, שנקרא זעיר אנפין דעולם האצילות, הוא מתחדש בשבע הספירות שלו. לכן לפי המנהג היהודי אנו קוראים פעם בשבוע את פרשת השבוע, אבל הפרצוף של זעיר אנפין דאצילות מחדש עלינו את ההשפעה בכל שלב ושלב, בכל מדרגה ומדרגה. זה נקרא שבוע, שבעה ימים, שבע הספירות שלו. יש לזעיר אנפין שבע ספירות, חג"ת נהי"ם, ובדרגה הבאה הוא שוב מתחדש ויש חג"ת נהי"ם, וכך גם בדרגה שאחריה. לכן כשקיבלנו מזעיר אנפין "מנה" מסוימת ותיקנו את עצמנו על ידי המנה הזאת, זה נקרא שהגענו לתיקונים של שבוע ימים. ביום האחרון, שבת, איננו צריכים לעשות כלום. מה שתיקנו במשך שישה ימים, בשש ספירות דזעיר אנפין, נכנס ביום השביעי למלכות, ומלכות נקראת "שבת". לכן כנגד המצב שבו איננו פועלים ברוחניות, יש לנו מנהג גם בגשמיות.
האם לאחר מעבר המחסום יש סנכרון בין תוכן הפרשה למצב הפנימי?
לאו דווקא. האדם לא מתקדם לפי מה שהוא קורא בספר. ייתכן שכעת יום כיפור אבל מבחינה פנימית האדם נמצא ביום הזה בתשעה באב או בט"ו בשבט. אין סנכרון בין הפנימיות והחיצוניות, בפנימיות אנחנו מזרזים את הזמנים, אנו הולכים למעלה ומהר יותר מהקצב של לוח השנה. בכלל, הלוח בעולם שלנו שייך רק לאורות שמאירים לדרגת חי, לגשמיות, לא לדרגת המדבר, לפנימיות האדם. לפנימיות האדם האורות מאירים בקצב ובצורה אחרים לגמרי.
לאחר שהאחים עולים חזרה לארץ כנען, הרצון צריך לגדול, יצר הרע צריך לגדול, ולכן כל בית יעקב יורדים למצרים. יעקב יורד עם כל הרכוש שלו, עם הנשים והילדים, עם העגלות שפרעה שלח לו, ובדרך הוא עוצר בבאר שבע. הבורא נגלה אליו בסוג של התגלות הנקרא "במראות הלילה" ואומר לו אל תירא, אני איתך, אני מוריד אותך למצרים, ואעשה אותך שם לגוי גדול, וכן הלאה. כך כל שבעים הנפש, שאותם מונים בפרשה, יורדים למצרים, מגיעים לארץ גושן, שם יוסף נפגש עם אביו, והם נופלים אחד על צווארו של השני מתוך בכי של התרגשות.
זו התקשרות מיוחדת שיש בין יוסף ליעקב, בקטנות. שניהם נמצאים בקטנות, כי הם במצרים, הם צריכים להיות קטנים ומצרים מתחילה לשלוט עליהם. הם יודעים שאין ברירה, עליהם לקבל את השליטה הזאת כדי לגלות את היצר הרע ולאחר מכן לתקנו. לכן אין ברירה, עליהם ללכת פעם בשמאל ופעם בימין, בשני הקווים. ארץ גושן זו הארץ הפורייה ביותר במצרים.
הם הולכים להיות רועי צאן, לא סתם עובדי אדמה. זהו תפקיד מיוחד, המצרים אינם אוהבים להיות רועי צאן, והעברים דווקא כן.
העברים אוהבים להיות רועי צאן, כי זה שייך לעבודה הרוחנית ברצון לקבל. לא לקבל כמו עבודת האדמה, אלא בדרגה עליונה יותר, בכוונה להשפיע על מנת לקבל. כלומר, המצרים שבנו מכבדים מאוד את היהודים שבנו, מפני שבכוונה להשפיע על מנת לקבל יש הרבה רווח לרצון לקבל. לכן ודאי שפרעה שמח, האגו שלנו מקבל כל מה שאנו לומדים בחכמת הקבלה, אנחנו נעשים חכמים יותר, מבינים יותר, אנחנו חושבים שנרוויח יותר, האגו שלנו תופח וגדל ואנחנו מרגישים טוב.
כשהאדם לומד את חכמת הקבלה, זהו השלב הראשון בתהליך ולפעמים גם האחרון לאותם אנשים שאינם רוצים להתקדם יותר. טוב להם להיות בזה, להרגיש שהם רוכשים כבוד, שליטה, אולי אפילו מרוויחים כסף בדרכים שונות, והם נעשים מדריכים למיניהם. מצרים מסוכנת מאוד, אולם אין ברירה, אנחנו חייבים לעבור אותה. לכן לא במקרה כתוב ש"אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה".9 כלומר, אדם שעובר את שלבי ההתפתחות הרוחנית בלי שיהיה לו איכפת, מכסף, כבוד ושליטה, אלא רק מההתקדמות הפנימית שלו והפצת חכמת הקבלה, אדם זה עובר בהצלחה את השלב הזה, אחרת זה מאוד לא פשוט. יש כאלה שמוכרים חוטים אדומים, מים קדושים וברכות למיניהן, שזה לגמרי אסור על פי חכמת הקבלה. האר"י הקדוש כותב שכל הדברים האלה פסולים, ואינם קיימים בחכמת הקבלה. אלא היא נותנת לאדם יכולת להתמודד עם הרצון האגואיסטי שלו בלבד, ולהפוך אותו להשפעה ולאהבת הזולת. כל התורה מסתכמת ב"ואהבת לרעך כמוך", 10 הכלל הגדול בתורה.
יוסף נפגש עם יעקב במצרים ומביא את בני ישראל לארץ גושן, למקום הטוב ביותר באגו של האדם. האדם מרגיש היכן הוא נמצא כעת, כלומר, הוא לומד את חכמת הקבלה, הוא עובד על חיבור עם האחרים, הוא רואה שהכול עובד ופועל בצורה טובה. בשלב הראשון סוף סוף כולם מרגישים מדוע רע, ושדווקא חכמת הקבלה היא שעוזרת לנו. שיטת אברהם היא שעוזרת לנו להשתמש נכון באגו שלנו. אלה "שבע שנות שובע" וכולם מרוצים, האגו שלנו, ה"פרעה" שלנו, מרוצה מאיתנו, כל התכונות האגואיסטיות שלנו, שהם המצרים שבנו, מרוצים מאיתנו, וכך גם בית יעקב. הכול טוב ויפה, בונים את פיתום ורעמסס, ובהמשך מגיעים ל"שבע שנות רעב".
בלתי אפשרי לתקן יותר ממאתיים ועשר שנים. לאחר מכן, אחרי שהאדם מכיר את האגו ועובד בקבוצה, בהפצה ובלימוד, בכל מה שהוא יכול לחבר יחד, הרצון לקבל ולימוד חכמת הקבלה, המאור המחזיר למוטב מתחיל להשפיע עליו. האור מתחיל להשפיע, כי הוא לומד ממקורות אמיתיים, אותנטיים, נמצא בקבוצה ובהפצה. למרות שהוא עושה זאת לטובת האגו שלו, זה נקרא "לא לשמה", אבל הוא בכל זאת עושה משהו. הוא גם שומע שעליו לעשות פעולות השפעה, להיות משפיע, צריך להתעלות. אז הוא מגיע למצב, שהוא אינו יודע כיצד הוא מגיע אליו, שפתאום הוא מתחיל להרגיש את עצמו בחושך, בריקנות, אין לו כלום.
בהתחלה יש לו תרעומת, כי הוא הגיע לחכמת הקבלה משום שכל החיים היה לו חושך, כל העולם הזה היה חושך עבורו, והוא חשב שכאן הוא ימצא אור לנשמה, מילוי, תענוגים, עונג לנפשו. ואילו כאן עוד יותר גרוע, ממש שחור. כאן מתחילה תקופה של שבע שנות רעב, שבה בונים, עושים דברים רבים, פעילות גדולה, האדם לומד, מתארגן עם הקבוצה, רוצה לפרוץ עם החברים לרוחניות, לפרוץ עם כל מה שהוא עושה, אבל הוא רואה שהכול אלה פיתום ורעמסס. אלה הן ערים יפות ל"פרעה". יכול להיות שהאגו שלו ייהנה מזה, אבל הוא עצמו כבר לא מזדהה עם האגו הזה, ונשאר ריק. על כך כתוב, "וייאנחו בני ישראל מן העבודה", 11 והתחילו לצעוק כלומר, גם זה לא עוזר. האדם הגיע לחכמת הקבלה, נכנס להתגברות על האגו, הזמין על עצמו כוחות שונים והתחיל להרגיש טוב ורע, רע וטוב, מצבים, שינויי מצבים, ואינו יודע כיצד לצאת מזה. כאן מגיעים למצב שהגיע זמנו של יעקב למות, ובזה בעצם מסתיימת הפרשה. הפרשה הבאה היא כבר תחילת היציאה, לקראת ההתעוררות, ההתרוממות ממצרים.
בסוף הפרשה יעקב עומד למות, הוא קורא ליוסף ומבקש להיקבר בקבר האבות, ובפרשה הבאה, פרשת "ויחי", יעקב מת. מה על האדם לעשות במצב הזה, כיצד לצאת מזה?
צריכה להיות עבודה אחרת, כמו בשבע שנות הרעב, זו עבודה מול פרעה. בשבע שנות השובע אף אחד לא נלחם בפרעה, להיפך, חושבים שפרעה יעזור לנו, וכמה שנלמד יותר, נדע יותר, נרכוש יותר, בכך נצליח. כאן צריכה להיות מהפכה פנימית בתוך האדם. עליו לתת לעצמו דין וחשבון קשה מאוד, שלא בכוח שלו ולא בשכל שלו הוא יצליח להגיע לרוחניות. שהוא לא תלוי בכמות הידע ולא בשום הצלחה גשמית שיש לו, אלא בהצלחה רוחנית, הוא תלוי במאה אחוז, באור העליון שישפיע עליו. אם יוכל לשכנע את הבורא דרך הסביבה שיעזור לו, הוא יצליח. אם לא יוכל, דבר לא יעזור.
בהתחלה זה מותיר את האדם במצב שהוא אינו רואה למי לפנות, איך לעבוד בלי הכלים הרגילים שלו. יש לו ידיים, יש לו שכל, יש לו רצון, וברור לו כיצד הוא פועל בהם בעולם, הרי הוא לא נולד עכשיו, אבל לאחר ניסיונות רבים הוא מתחיל להרים ידיים, "וייאנחו בני ישראל מן העבודה", ומתחיל לחפש על ידי מה הוא יוכל להצליח.
לאחר כל השלבים שעוברים דווקא במצרים, יש אנשים רבים שאינם מסוגלים להמשיך הלאה, הם מה שנקרא "מתים במצרים", אבל יש כאלה שעוברים, אלה שמסכימים שההתקדמות איננה בשכל ולא ברגש אלא בעבודה מיוחדת למעלה מהרגש והשכל. זו כבר עבודה לקראת "לשמה", לרכוש את תכונת ההשפעה, תכונת הבינה. זו למעשה העבודה מול פרעה, כשהאדם מתחיל להילחם נגדו ולא להרגיש את עצמו כחכם, כיודע, כמבין, בעל כוח, אלא ההיפך, כמו משה, הוא קטן, מפוחד ואינו יודע כלום. הוא הולך רק בגלל שהבורא אומר לו "בוא אל פרעה", אין לאדם ברירה והוא בא.
כעת אנחנו קוראים פרשה מרגשת מאוד. מה מרגש בפרשה הזאת?
אדם שעובר את המצבים האלה, עובר מצבים טראגיים, חדים מאוד, מצבים של חוסר הבנה, חוסר התמצאות. האדם הוא כמו תינוק קטן שפתאום נקלע ליער או למקום לא מוכר אחר ואינו יודע מה לעשות ואל מי לפנות. הוא מפוחד ומבולבל מאוד. כמו שקורה בדרך כלל בחיים, כשאנחנו נזכרים במצבים שעברנו בחיינו, אנחנו מתרגשים, כך גם ברוחניות, כשאנחנו ניזכר במצבים האלה אנחנו נתרגש.
כעת זו כבר הַמְתקה, האדם כבר מסתכל על זה כמו שמסתכלים על תינוק, באהבה, אבל אלה היו מצבים קשים מאוד והאדם אינו יודע כיצד לצאת מהם. ללא תמיכה של מורה, אין בכלל אפשרות להתקדם, לכן זה בנוי כך.
הדרך היא עדיין דרך אישית, וכל אחד ואחד עובר אותה בהתפעלויות הפנימיות שלו. ובאמת אלה מצבים נפלאים, גם אם לעת עתה כשהאדם עובר אותם הם לא נעימים, אבל הם נפלאים, הם מביאים לאחר מכן לעמקות ההבנה, עמקות ההרגשה בכל הבריאה. האדם מתחיל לראות ולהרגיש, להתכלל עם כל העולמות יחד. ולכן לא כדאי לוותר בשלב זה, אלא להמשיך, אז נגיע ל"ארץ חמדה טובה ורחבה", לכל טוב.
"והקול נשמע בית פרעה"
"התפילה אינה אותו קול הנשמע, כי היא חכמה בלי חסדים שאינה נשמעת. ומההיא תפילה? היא קול אחר התלוי בקול הנשמע, שצריכה לקבל חסדים מז"א, שהוא קול הנשמע, ואז החכמה שבה מתלבשת בחסדים והיא נשמעת. ומשום זה אין אדם צריך להשמיע קולו בתפילתו, אלא להתפלל בלחש, בקול שאינו נשמע, כבחינת הנוקבא, שהיא תפילה, ועל ידי תפילתנו מייחדים הקול שאינו נשמע, עם ז"א, קול הנשמע".
זוהר לעם, ויגש, 99-100