כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

לכן יוסף, שזה האדם שבָּנוּ, הנקרא בינתיים "יוסף", נמצא כל הזמן במצבים כאלה. קודם האדם שבנו נקרא "אברהם", הוא מתפתח ליצחק ויעקב ולאחר מכן ליוסף, משה, דוד וכן הלאה.
יוסף מבין שאין לו ברירה, השאלה איך הוא משתמש ברצון שמתעורר, איך הוא משתמש במצרים שלו? הוא יכול להשתמש ברצון בכוונה על מנת לקבל שנקרא "אשת פוטיפר", ואז את כל מה שיש לו מהרוחניות הוא מוסר לאגו שלו ונהנה בתוך האגו, בעוד שלרוחניות הוא כבר סגר את הדרך, או שהוא מתעלה מעל הרצון האגואיסטי, בורח ממנו, כמו שיוסף ברח מאשת פוטיפר, והוא מוכן להיות באותו אגו, אבל במצב שהוא כמו בית סוהר. כלומר, בינתיים הוא לא מסוגל לצאת, אבל הוא מחזיק את עצמו כך, הוא נמצא במאבק גדול מאוד, כדי לא להשתמש ברצון בכוונה על מנת לקבל. ואז בהדרגה, לאחר שר המשקים, שר האופים והחלומות מתחילה להתגלות בו אפשרות להמשך התפתחות.
כל המערכת הזאת ברורה מאוד, זה המבנה של הנשמה, שבה נמצאים בָּנו יוסף, אשת פוטיפר, פרעה, אחיו ובנימין. אז אפשר להבין שכך הנשמה צריכה לגדול, בצורה הדרגתית, היא לא יכולה לגדול בלי הרצון האגואיסטי שמתווסף ומתגלה, ובלי האורות שמתגלים. כששני כוחות מנוגדים פועלים יחד, הם מוסיפים לאדם כוח, וכך הוא גדל.

בעניין הטומאה והקדושה, כיצד האדם יודע אם מה שהוא בחר ומה שהוא עושה נכון?
הדבר תלוי באיזו רמה, באיזו דרגה האדם נמצא. אדם שיש לו כבר נקודה שבלב והוא בקבוצה, אז הוא נמצא תמיד באחד מהשניים, או שהוא בכוונה לעצמו או בכוונה לזולת. לזולת זה מישהו מחוץ לו, זה יכול להיות גם כלפי הבורא, כלומר או לקדושה או לטומאה. כוונה על מנת לקבל נקראת "טומאה", אין בזה שום דבר רע, מלבד העובדה שבכך האדם "חותך" את ההתקדמות הרוחנית שלו, ואז הוא נשאר בעולם הזה בחזקת "בהמה". אין לו יותר כלום, הוא מסיים את חייו כמו כולם. אבל אם האדם רוצה להגיע לפתיחת העולם העליון, אז עליו לחבר את עצמו לזולת, כלומר, לצאת החוצה, כי העולם העליון נמצא מחוץ לנו.
בעולם העליון חמשת החושים נקראים ספירות: כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות, ובהם אנו מרגישים את מה שמחוץ לנו, ללא שום קשר אלינו.
את החושים האלה עלינו לגלות בתוכנו, זה נעשה על ידי לימוד, על ידי האור העליון, ועל ידי שיטת חכמת הקבלה. במידה שהאדם מגלה יכולת להרגיש את מה שמחוץ לו, הוא מגלה את הבורא, את העולם העליון. לשם כך נועדה כל חכמת הקבלה, ולכן הברור הוא פשוט, או כוונה לזולת או כוונה לעצמך, זה הברור היחיד שיש לאדם בכל חייו, וכל היתר כבר נמצא בגנים, בהורמונים של האדם, הכול כבר נתון בפנים ונמצא.

גם כשאדם רוצה להשפיע לזולת, הוא כביכול מרמה את עצמו.
בינתיים הרמאות הזו היא בסדר, כי האדם נמצא בתכונות הקיימות בו, ולכן זו לא נחשבת רמאות, כי הוא לא מרמה כאן אף אחד. אבל אם האדם משפיע לזולת, השאלה היא לשם מה?
ייתכן שזה כדי שיהיה לו טוב יותר, וזה כמו כל אדם רגיל, כמו שכולנו עושים בעולמנו. כתוב "כל חסד דעבדין, לגרמייהו עבדין", 5 כלומר, כל חסד שעושים אנשים, הם עושים עבור עצמם, אף אחד לא משפיע לשני, אלא זה סוג של קבלה סמוייה, בצורה כזאת האדם מרוויח. לכן האדם יכול להשפיע, מפני שאחרת לא הייתה לו בכלל יכולת להשפיע, כי אין לו בכלל יכולת לתת. אם האדם נותן, אז לבטח יש בפנים חשבון שהוא מקבל מזה רווח, והקבלה היא יותר מהנתינה.
אם אדם נמצא בקבוצה והוא משפיע לחברים, ויחד עם זה ברור לו שהוא עושה זאת למען עצמו, אבל בסופו של דבר הוא רוצה על ידי זה שכולם יתחברו יחד ויצאו לרוחניות, אז אפילו שהוא נמצא עכשיו בחשבון שיהיה לו טוב, בכל זאת בהדרגה, על ידי הפעולה הזאת הוא מזמין על עצמו את המאור המחזיר למוטב.
כלומר, יש בעולם שלנו פעולות שבהן האדם מרמה אחרים שהוא כביכול נותן, וזה לא מביא לו כלום. ויש פעולות שהאדם משפיע לאחרים על מנת להרוויח, אבל אלה פעולות המזמינות את המאור המחזיר למוטב, הן מזמינות אור עליון, כי האדם נמצא בקשר לזולת. אם האדם נמצא בקבוצה שהמגמה שלה היא להשפיע לבורא, הקבוצה הזו כלפיו היא "זולת". אם הוא רוצה גם להתכלל בהם, ומשפיע להם מסיבות שונות, ולא חשוב מהן, אז בכך שהוא רוצה להתכלל בהם, הוא מזמין עליו את השפעת האור המקיף, המאור המחזיר למוטב, למרות שכל הכוונות שלו הן אגואיסטיות. כך, בגלל שהוא רוצה להתחבר עימם, האור שהוא מזמין, מתקן אותו.
כלומר, יש בעולם שלנו פעולה אגואיסטית שיכולה להזמין על עצמה תיקון. גם אדם שאין לו שום קשר להשפעה או לרוחניות, יכול פתאום להרגיש שמתעורר בו רצון להשפיע. פתאום הוא חושב על כך, הוא מתחיל להעריך שזה דבר טוב, שיש בו משהו, זו השפעת האור.

לשם מה אדם צריך להשפיע לקבוצה?
יש בזה חשבונות רבים. בסופו של דבר המגמה היא להגיע לבורא דרך הקבוצה, הבורא הוא המטרה והקבוצה היא האמצעי.

כיצד עובדים בפועל עם מצרים בעזרת שר המשקים?
שר המשקים הוא קו שמאל, זה אור החכמה שצריך להתגלות במצרים, וזה מה שרוצים להוציא ממצרים. בכלי הקבלה נכנס אור חכמה, ההארות האלה נמצאות בהם קצת, וזה מה שרוצים להוציא ממצרים. את הכלים האלה עלינו "לגנוב" ממצרים, ואיתם לצאת. עם הכלים שגונבים ממצרים, כשלוקחים את הרצונות לקבל, מגיעים לאחר מכן להר סיני ומתחילים לתקן אותם, אז הכלים האלה הופכים להיות מִדְבָּר, ולאחר מכן ארץ ישראל.

מהו "רעב" ברוחניות?
רעב ברוחניות זה מצב שבו יש לאדם רצון לקבל, אבל אין לו במה למלא אותו, הוא אינו יכול למלא אותו. האדם אינו יכול למלא את הרצון בכוונה על מנת לקבל, כי הוא יודע שזה הפוך מהמטרה שלו. ולמלא אותו בכוונה על מנת להשפיע הוא אינו מסוגל, לכן הוא נמצא ברעב.

נדמה שמבחינה גשמית המצב של יוסף במצרים הוא שיא התענוג. האם יש מחזוריות במצב
של שנות שובע ולאחר מכן שנות רעב?
כן. תקופות אלה יכולות להגיע מספר פעמים. תקופת שובע, תקופת רעב, תקופת שובע, תקופת רעב, כך קצת ועוד קצת, עד שמתמלאת הסאה. עד שאדם מתחיל להרגיש, שזהו, גמרנו, כמו שכתוב "וייאנחו בני ישראל מן העבודה", 6 כאשר בכל הכלים, בכל התכונות, בלב ובמוח שלו הוא כבר מבין שבמצרים, ברצון לקבל בתוכו, הוא אינו יכול לראות יותר שום עתיד טוב. כאשר כל הכלים נמצאים ברשות האדם והוא מרגיש כנגדם את האורות הגדולים, אולם הוא אינו יכול למלא אותם, יש לו רק פיתרון אחד, לברוח מזה. כלומר, להתעלות מעל הרצונות האלה.
לפי המצבים האלה אנחנו רואים שבהדרגה, שלב אחר שלב, מתגלים באדם עוד ועוד הבחנות חדשות. אם האדם לא עבר הבחנה קודמת, הוא אינו יודע עדיין מהי ההבחנה הבאה. יש לנו את אברהם, יצחק, יעקב, ועכשיו יש גם את יוסף עם בנימין, לאחר מכן את משה וכולי, בכל פעם קם כוח חדש בתוך הנשמה ומתחיל להוביל את ההתפתחות, ולידו גם כל המרכיבים האחרים שלו.
תמיד מדובר ברצון לקבל ורצון להשפיע, תקופה אחר תקופה, כך אנו מתפתחים. כל עוד האדם לא מסיים את התקופה הקודמת, הוא איננו יודע מהי התקופה הבאה. האדם איננו יודע מהן שבע שנות רעב לאחר שבע שנות שובע, רק נראה לו שבצורה כזאת הוא מתקדם וכך הוא ייכנס לרוחניות. פתאום במקום להיכנס לרוחניות, הוא נופל והמצב הופך להיות חושך מצרים. הוא גם אינו יודע, שלאחר החושך הזה, כשאין ברצון לקבל שום מילוי, לא אורות מקיפים, לא פנימיים, כלום, דווקא ממצב זה הוא פתאום ייצא ויגיע לאור. יש כאן התפתחות הדרגתית, ועלינו רק לדעת כיצד אנחנו מתקדמים, אולם הגילוויים הם תמיד הפתעה.

מהיכן קיבל יוסף את החכמה לרוחניות, מדוע הוא היה חכם יותר מאחיו וגילה זאת לפניהם?
מהיכן הוא שאב את הכוח, את החכמה?
כמו במשפחה, הקטן בדרך כלל חכם יותר מהאחרים. יוסף התפתח על פני כל הכלים הקודמים, על פני כל התכונות הקודמות שלו. הוא שואב את ההשפעה על פני האחים שלו. 

שנים עשר בני יעקב הם י-ה-ו-ה כפול ג' קווים. כשמתפתחת באדם כל הנשמה שהיא י-ה-ו-ה, בשלושת הקווים, ובסוף יוסף מגיע, אז ודאי שהוא הכי חכם, ודאי שהוא הכי מבין, עד כדי כך, שהוא מסוגל לשלב את הרצון לקבל ואת הרצון להשפיע. הוא מסוגל לשלב את פרעה עם כל התכונות של אברהם, יצחק ויעקב. לכן יוסף מיוחד, הוא הבחיר בבני יעקב.

האם יוסף למד הכול מהאחים שלו, מהרצונות שלהם, מהכוחות שלהם?
כן, כי יוסף התפתח אחריהם, הנשמה שלנו מתפתחת בשלושת הקווים שבה. י-ה-ו-ה, חכמה, בינה, זעיר-אנפין ומלכות, כל אחד מהם מתפתח בימין, שמאל ואמצע, הקו האמצעי. הסיכום שלהם זה יוסף, הסיכום של כל ההתפתחות (ראו שרטוט מס' 4).
התוצאה היא שהסיכום של כל בית יעקב הוא ביוסף. אם כך, ודאי שיוסף מוכן להתחבר עם המלכות הלא מתוקנת שהיא מצרים, ורק הוא מסוגל לעשות זאת.