לקטע הקודם

האמונה היא כוח

האמונה, משמעותה כוח המכין את האדם לפעול בכיוון התפתחות רוחנית. אמנם בראשית הדרך, לא ניתן עדיין להרגיש את הבורא, כי האדם טרם הצליח לסגל לעצמו תכונות אלטרואיסטיות. אבל קיימת האמונה בהשגחתו העליונה של הכל יכול, אליו ניתן לפנות ברגעי יאוש באופן אינסטינקטיבי.

התכונה המיוחדת הזו של גופנו, האמונה, "הושתלה" בנו כדי שנוכל לעבור מהסתר כפול להסתר רגיל ועד לגילוי הבורא.

דורי דורות של מדענים, חוקרים ומגלים לפנינו את סודות הטבע. אילו היתה האנושות משקיעה מאמצים דומים בהשגת הבורא, הוא היה מתגלה לנו, במידה שלא היתה פחותה מהמידה בה מתגלים לנו סודות הטבע. אבל, משום מה, איננו שומעים על מדענים החוקרים את משמעות מטרת הבריאה. לא זו בלבד, אלא שבדרך כלל הם שוללים מכל וכל קיומה של הנהגה עליונה.

הסיבה לכך שהמדענים מתכחשים לאמונה, נעוצה בעובדה שהבורא הקנה להם יכולת שכלית ודחף פנימי להמציא המצאות גשמיות. מאידך, דווקא בשל כך, "הושתלה" בנו, שאיננו מדענים, אמונה אינסטינקטיבית וזאת בניגוד להם.

הטבע והיקום מוצבים לפנינו כך, שהם שוללים הימצאות הנהגה עליונה. לכן, למדען שלא "הושתל" בו כוח אמונה על ידי הבורא, אין אפשרות לסגל לעצמו באופן עצמאי כוח זה.

סיבה נוספת המחזקת מגמה זו, היא העובדה שהחברה מצפה ממדען לתוצאות גשמיות מעבודתו. המדען, בנכונותו לעמוד בציפיות וברצונו לרצות את שולחיו, נכנע לדרישה זו. גילוי הבורא הוא הגילוי שהכי קשה להגיע אליו. ומכיוון שהממצאים בעלי הערך הגדול ביותר, נמצאים בכמות מינימלית ומתגלים בקושי רב, המדען מתחמק מכישלון בטוח.

על ידי התעלמות מדעת הרוב, והעמקת האמונה באופן עצמאי, ניתן להתקרב להרגשת הבורא. כוח האמונה זהה בעוצמתו לשאר הכוחות שהעניק אור הבורא לאדם. יחודו בכך שהוא מסוגל להביא את האדם למגע עם הבורא.

השגת הבורא דומה להשגת דעת. בתחילה האדם עובד על לימוד והשגה, ואחר כך הוא משתמש במה שהשיג. כצפוי, בהתחלה זה קשה. את הפירות קוטף מי שמשיג את המטרה ויוצא לעולם הרוחני. האדם המתפתח רוחנית צפוי להשיג ידיעה מוחלטת על בריאת כל העולמות והשוכנים בהם. כן הוא צפוי להשיג את גלגולי הנשמות בכל הזמנים והמצבים, מתחילת הבריאה ועד סופה, ולזכות בהרגשת התענוג האינסופי של הבורא.