גודל ההגבלה שהאדם מסוגל ליצור: "מסך" ו"כלי"

פעולה אלטרואיסטית מוגדרת כפעולה המנותקת מחישובי תועלת והנאה אישית, כתוצאה מהכרת גדולתה של מטרת הבריאה. הדבר מתבטא בכך שבפני תענוג המגיע בצורת אור רוחני, האדם שם "מסך", הגבלה הדוחה את התענוג ומחזירו למקורו. בכך האדם יוצר גבול רצוני להתפשטות התענוג. בכך הוא מוכן להגדיר בעצמו את סיבת קבלת התענוג: לא למען הנאת האגואיזם, אלא למען מטרת הבריאה ולמען הבורא הרוצה להעניק לו תענוג. בזה שהוא עצמו נהנה הוא מעניק הנאה לבורא, וזוהי הסיבה היחידה להנאתו.

עם זאת, האדם מגדיר את כמות התענוג בהתאם לכוח הרצון שלו לדחות קבלת תענוג ישיר מאור הבורא, וליהנות רק מזה שהוא גורם הנאה לבורא. במקרה זה, פעולת האדם ופעולת הבורא מקבילות והאדם מרגיש בנוסף, תענוג עצום מיצירת זהות בין תכונותיו לתכונות הבורא - "השתוות תכונות" או "השתוות צורה". הוא נהנה מכוח, תחושת גדולה, קיום אינסופי וידיעה מוחלטת.

המדרגות הרוחניות נקבעות באמצעות גודל ה"מסך" שאותו האדם יכול לבנות בדרך לקבלת התענוג האלטרואיסטי. ככל שכוח ההתנגדות לאינטרסים האישיים גדול יותר, כך האור המתקבל "למען הבורא" גדול יותר, ומושגת מדרגה גבוהה יותר.

כל איברי החישה שלנו, חושינו, פועלים בעקבות מפגש עם אינפורמציה. המידע מגיע באמצעות צלילים, ריחות, מראות ועוד. ללא מפגש עם האות האינפורמטיבי המוגבל בהתפשטותו, לא יכולה להתקבל כל תחושה באיברי החישה. לפי העיקרון הזה פועלים כל מכשירי המדידה, מכיוון שכל חוקי עולמנו נובעים מחוקים רוחניים.

גילוי תופעה חדשה בעולמנו, גילוי ראשון של הבורא, וכן כל הרגשת בורא נוספת, תלויים בגודל ההגבלה שאדם מסוגל ליצור. ההגבלה הזאת נקראת "כלי" בעולם הרוחני. בעצם, מה שמשיגים ב"כלי" הוא לא האור עצמו, אלא הקשר ההדדי בינו לבין ההגבלה בדרך התפשטותו. כלומר, מושגת תוצאה מהשפעת האור על ה"כלי" הרוחני של האדם. זאת, ממש כמו בעולם שלנו, בו אנו לא משיגים את התופעה עצמה, אלא את תוצאתו של המפגש בינה לבין איברי החישה שלנו, או בינה לבין מכשירי המדידה שלנו.