כש"אור" נכנס ב"כלי"

הדבר החשוב ביותר עבור המתחיל, הוא לשנן לעצמו ללא הרף, שהכל בא מהבורא. עליו לחזור ולהזכיר לעצמו שוב ושוב, שכל רצונותיו ומחשבותיו, ולו אף השפלים ביותר, נשלחים אליו מהבורא, כדי שיתמודד עמם, יתגבר עליהם, ולא יאבד את הקשר עם הבורא למרות הפרעתם.

מחשבות אלה מחזקות את אמונתו, הן בהשגחתו של הבורא, והן בכוחות אותם הוא שולח אליו, יחד עם המחשבות בהן הוא אמור להילחם. כך הוא מחזק אמונתו בהשגחה, אמונה ההולכת ונעשית קבע. ככל שתצמח בקרבו הרגשת האמונה הקבועה שהבורא נמצא בכל, כך תחלחל ללבו ההרגשה הוודאית שהבורא שוכן באדם; שהבורא "לבוש" באדם עצמו, וכך קובע את כל מחשבותיו ורצונותיו. כך תגבר אמונתו שהאדם עצמו הנו חלק מהבורא.

על האדם לקלוט שדווקא הרגשת הריחוק מהבורא היא ההרגשה לה הוא זקוק. עליו להבין שמתוך הרגשת הריחוק, בעזרתה ובתוכה, הוא יוכל אחר כך להרגיש את הבורא עצמו. שתי ההרגשות הללו נקראות בקבלה "כלי" ו"אור". "כלי" הוא הרצון להרגיש את הבורא; רצון שנולד באדם שלב אחרי שלב תחת השפעת המחשבות והרצונות המפריעים והמסיחים את הדעת; מחשבות המסיטות אותו בכוונה ממחשבות על הבורא והיותו יחיד, ובכך דוחפות אותו לעבר חיזוק כוחות האמונה וההיאחזות במחשבות על הבורא, למרות ההפרעה. "אור" מגלם את התשובה לרצון האדם להרגיש את הבורא. כשהבורא עצמו מתלבש ברצון הזה של האדם, "אור" נכנס ל"כלי".