אדם מבקש רצון לבקש

 

המארח המעוניין לעורר את תיאבון אורחיו לארוחה העיקרית, יגיש להם בתחילת הסעודה מתאבנים, ורק אחר כך יציע לאורחיו את הארוחה המלאה. ללא הכנה, תיפגם ההנאה מהסעודה, גם אם היתה מפוארת וטעימה. על אחת כמה וכמה נכון הדבר כשמדובר בעירור תיאבון למאכלים "על טבעיים", כאלה שאיננו רגילים בהם - תענוגות האלטרואיזם.

הצורך בהתקרבות לבורא נוצר באדם באיטיות כתוצאה מהמאמצים שהוא עושה. וזה קורה דווקא במצבי ההתרחקות הכי חריפים, כשהישועה הרוחנית נעלמת מעבר לאופק, כשהחשכה והריקנות משתלטים על הנפש, כתוצאה מהמצבים חסרי המוצא שהבורא זימן. באופן פרדוקסאלי, דווקא אז, מתוך תהומות הייאוש, מאירה קרן אור האמונה. הנכונות לקבל עזרה מתעוררת, ובצידה ה"תיאבון" לתענוג הרוחני שהכין הבורא. כגודל הסבל, כן גודל הנכונות והבשלות להנאה.

המקרה בו אנו מדברים הוא מקרה מובהק של "דרך יסורים" ולא "דרך הקבלה". נשאלת השאלה, אם אין זו "דרך הקבלה", אז למה לקרוא לעזרת הבורא? כי איזה משקל יכול להיות לתפילה של אדם שאיננו הולך ב"דרך הקבלה"?

התשובה פשוטה. תפילה, אפילו אינה יוצאת מעומק הלב, בכל זאת מכינה את האדם לישועה. כי בעצם התפילה טמונה הבטחה סמויה לתיקון הרצון ברגע שהכוחות הרוחניים יתקבלו. בהבטחה הסמויה מקופלת הישועה. תפילה כזו מתקבלת על ידי הבורא ו"דרך יסורים" הופכת ל"דרך הקבלה".

לכן האדם לא צריך להסכין עם היסורים לרגע, אפילו אם הוא בטוח שהם נשלחו אליו על ידי הבורא, וגם אם הוא מאמין שכל מה שהבורא שולח נועד לטובתו. הבורא איננו מצפה מהאדם לקבל את יסוריו בהכנעה כלל. נהפוך הוא, הבורא מצפה מהאדם לעשות את כל הצעדים הדרושים למנוע יסורים! הבורא איננו מעוניין לייסר את האדם כדי לדחוף אותו להתקדמות רוחנית. הבורא מעוניין בכך שהאדם יתקדם בעצמו, מתוך אמונה בתועלת שבתפילה אל הבורא תוך בקשה להתקדם לקראת הגשמת יעודו.

אם למתפלל אין עדיין רצון אמיתי ונחרץ להתקדמות רוחנית, פתוחה לפניו הדרך לבקש מהבורא רצון להתקדמות רוחנית ואמונה בכוח התפילה. אדם מבקש רצון לבקש.