הקונפליקט בין האגואיזם לאלטרואיזם

 

יש לדבוק באמונה שכל מה שקורה בעולם נמצא תחת השגחת הבורא ונשלח ממנו. יש אנשים הטוענים שאפילו היסורים שלנו הם שכר ולא עונש. אמירה זו, טבעי שתאמר מפי צדיקים המסוגלים לשייך את כל מה שקורה להשגחת הבורא.

אנשים המצליחים לשמור על אמונתם בצדקת ההשגחה העליונה גם במצבים קשים: הקללות הופכות עבורם לברכות. אבל אדם שאיננו מצליח בשעת משבר לשמור על ה"אמונה למעלה מהדעת", נופל ברוחו, ו"נופל רוחנית". כי רק באמונה פשוטה "אמונה למעלה מהדעת", אפשר למצוא משען. הנפילה מהאמונה לתוך השכל חסר האמונה, מביאה למצב של חוסר מוצא, המוביל לבקשת עזרה- ומכאן להחזרת האמונה. כך שדווקא המבחנים והיסורים מחזקים את כוח האמונה, ומאיזה כיוון שלא נסתכל על התהליך, בסופו, היסורים הופכים לברכה גם אצל אלה שאינם צדיקים.

בקשה אמיתית צריכה לבוא מעומק הלב, כי הבורא שומע רק את המתרחש בתוך לב האדם. ביכולתו של הבורא לשמוע ולהבין אף מעבר למה שהאדם מבין את עצמו, כי הרי הוא זה ששולח את כל הנסיבות, הרגשות והמחשבות. בסוף התהליך, שום נברא איננו יכול לחמוק מהמטרה הסופית הקבועה מלכתחילה. המטרה שלפני שיוצאים לדרך לצורך הגשמתה, יש להשתוקק לפתח תכונות רוחניות לכבודה.

האדם מצוי בקונפליקט. מצד אחד רצונו לוותר על תענוגות העולם הזה, עדיין איננו מגובש. הוא לא שש לעזוב את משפחתו, את קרוביו, ואת העולם על כל שמחותיו הקטנות. קשה לו לוותר על ההנאות האגואיסטיות המציירות לו עולם וורוד. מצד שני, הוא מתפלל לעזרת הבורא שישחרר אותו מעול האגואיזם. בסתר לבו הוא מקווה שהבורא לא ייענה לתפילתו.

כדי לפתור את הקונפליקט הפנימי, צריך להתרחש תהליך הכנה ממושך. במהלך תהליך ההכנה, אמור האדם להשתכנע בצורך הקיומי הדוחק לבחור בתכונות האלטרואיסטיות ולוותר על התכונות האגואיסטיות. רצונות כאלה לא מבשילים באדם ביום אחד, אלא באיטיות, תחת השפעת הרגשת ההתרחקות והגעגועים לתענוגות הרוחניים, המאירים לו כהבטחה מרחוק.