גילויי אהבה יתרים משתקים את השתוקקות האוהב למושא אהבתו

 

האהבה העצמית היא ההרגשה הטבעית ביותר לאדם. תינוקות וילדים מבטאים זאת בצורה הגלויה ביותר. עם זאת, האהבה לזולת איננה פחות טבעית, כי אף היא נובעת מהאגואיזם. האהבה לאובייקט אנושי נבחר נתנה השראה לאינספור אמנים, יוצרים ופייטנים שהעלו אותה על נס. עם זאת לא קיים הסבר מדעי לאהבה, או לתהליכים המולידים אותה.

לא פעם חווה אדם את התהליך הטבעי של התגלות הרגשת אהבה כלפי מישהו. תהליך התאהבות זה כולל שלב פריחה ושלב דעיכה. אהבה הדדית מועדת לחלוף מהר עוד יותר. אהבה חד צדדית עשויה להיות עזה יותר, ולכלול הרגשת נאהב עמוקה יותר, כאשר הפלא ופלא, דווקא כשהנאהב הממאן נעתר, מתמעטת האהבה. הפרדוקס הזה ניתן לצפייה בסוגים שונים של אהבה: אהבה בין המינים, בין הורים לילדים וכו'.

אפשר לומר שגילויי אהבה יתרים משתקים את השתוקקות האוהב אל מושא אהבתו, שהפך לפתע מושג יתר על המידה. כלומר, דווקא התגלות אהבה גדולה, מונעת מהאוהב להביא לידי ביטוי את מגוון רגשותיו ועומקן. כשהפחד מאובדן האהבה פוסק, נעשה האוהב מודע לגחמה ולקהות החושים שליוו את רגשותיו הסוערים, הוא נכלם ועשוי להפוך את לבו ולשנוא את האובייקט שהביאו לידי כך.