אהבה הדדית, קבועה, שאיננה דועכת, יכולה להתקיים רק בתנאי שהיא איננה תלויה בדבר

 

למרות שבעולמנו נקרות בדרכנו כמה הזדמנויות לאהבה גדולה, אהבה בעלת מאפיינים אלטרואיסטים איננה מוכרת לנו, וקשה לנו להשיגה. דווקא מהסיבה שהבורא אוהב אותנו בצורה אלטרואיסטית, הוא שומר את אהבתנו בגבולות צרים, ולא מאפשר לנו ליהנות מהרגשת אהבה הדדית. מסיבה זו הוא גם מסתיר את אהבתו, אותה הוא מגלה רק ברגע שאנו רוכשים את התכונות המאפשרות את היענותנו המלאה והקבועה לאהבתו.

 

אדם, בהרגישו נאהב, נוטה להיענות לאהבה. בהמשך, לכשישביע את רעבונו, יבקש לו אהבה חזקה יותר. נטייה זו עומדת בבסיס יכולתו של האדם לשמר את כמיהתו הקבועה להעצמת האהבה לבורא.

 

אהבה הדדית, קבועה, שאיננה דועכת, יכולה להתקיים רק בתנאי שהיא איננה תלויה בדבר. אהבה כזו איננה יכולה להתקיים בצד האגואיזם - סיבת הסיבות לדעיכת האהבה בעולמנו. לכן, אהבת הבורא נסתרת מעמנו בהתחלה, ומתגלה בהדרגה, שלב אחר שלב, בקצב ההשתחררות שלנו מהאגואיזם. תהליך הרחבת הגבולות של הרגשתנו האוהבת ההולכת ומתעצמת כלפי הבורא, לא היה מתרחש בלעדי האגואיזם, שממנו אנו אמורים להיפטר במהלך ההתקרבות.

 

האגואיזם בהיותו אויב משותף לנו ולבורא, מהווה למעשה את הצלע השלישית במשולש הבריאה: בורא, נבראים ואגואיזם. משולש זה מאפשר לנו לבחור בבורא, כאשר סיבת הבריאה, ופעולות הבורא המכוונות למטרתה הסופית, מבוססות כולן על הרגשת האהבה המוחלטת והקבועה; ואילו האור שיצא מהבורא וברא את כל העולמות ואותנו, הוא עצמו מהווה את הרגשת אהבתו של הבורא.