לקטע הקודם

מ"דרך יסורים" ל"דרך הקבלה"

 

עולמו של המקובל המתחיל נחלק לשני מצבים בלבד: מצב של יסורים, או מצב של הרגשת הבורא. עד שלא יתקן את האגואיזם שלו, עד שלא יוכל לכוון את רצונותיו ומחשבותיו רק לתועלת הבורא- עד אז ימשיך להתייסר.

אבל לאחר שיתקן את האגואיזם שלו ויזכה להרגיש את הבורא, יראה המקובל שהבורא ממלא בעצמו את כל העולם, והעולם כולו מהווה אובייקטים רוחניים מתוקנים. רק ראיה רוחנית מאפשרת לראות את העולם כך. במצב הזה, אפילו יסורי העבר נראים נעימים, לאחר שעברו תיקונים.

על האדם לזכור דבר עיקרי, והוא שיש משגיח בעולם, וכל מה שקורה, קורה לפי רצונו; זאת, למרות שהגוף, לפי ציווי הבורא, יתעקש על כך שכל המתרחש בעולם מתרחש על פי עקרון המקריות. האדם חייב להאמין, למרות קול הגוף המתכחש לכך, שעבור כל מעשיו בעולם יקבל שכר או עונש.

רצון להתעלות רוחנית, יש לפרש כשכר על מעשים טובים בעבר; מעשים טובים, כמו תפילה ובקשה מהבורא להגיש עזרה למען עשיית מעשה טוב. מפני שהשכר לא מתקבל מייד, נוטה האדם לאבד את הקשר בין המעשה לשכרו.

השגת נושא הלימודים והרגשתו, אף היא איננה יד המקרה, אלא שכר מהבורא. מסיבה זו מומלץ בשעת הלימודים לכוון את הרצונות לרצון הבורא, ולחזק את האמונה בהשגחה העליונה. כך מתחזקת הזדקקות האדם לבורא, וכך מתהדק הקשר ביניהם. כל זה מוביל לאיחוד העתידי עם הבורא.

עלינו להבין את שני הכוחות ההפוכים הפועלים על האדם: הכוח האלטרואיסטי, הקובע שהכל בעולם נובע מפעולותיו ורצונותיו של הבורא ונברא למענו; והכוח האגואיסטי, הקובע שהכל בעולם נברא למען האדם.

למרות שבכל מקרה ינצח הכוח האלטרואיסטי העליון, הדרך הרגילה להגיע למטרה זו נקראת "דרך יסורים". בשעה שהדרך הקצרה בהרבה נקראת "דרך הקבלה". בחוכמה יעשה האדם אם ינסה לקצר את דרכו ואת זמן התיקון מרצונו, כי אם לא יעשה כן, ממילא הבורא יכריח אותו לקבל את "דרך הקבלה" באמצעות יסורים.