על האדם להודות על הרע, כי אין רע בעולם

כתוצאה מההתקדמות הרוחנית האדם מגלה בעצמו אהבה לאויביו הגרועים ביותר, עד לשונאי כל האומות. לכן העבודה הגדולה ביותר יכולה להיות בתפילה עבור האויבים.

את המאבק ברצונות האגואיסטיים ניתן לחלק לשתי מערכות. במערכה הראשונה האדם רודף אחריהם, במערכה השניה, הוא בורח מהם, והם רודפים אותו ללא לאות.

השוללים את יחודו של הבורא, הכופרים בקיומו, הם אנשים החווים דיכוטומיה בין הבורא לעולם. כלומר, לפי תפיסתם הבורא נמצא בצד אחד של המתרס, בעוד שהעולם כולו בצד השני. המאמינים רואים את האחדות בין הבורא לעולם שברא.

אין דבר השולל את השגחת הבורא יותר מאשר עוגמת נפש. הסיבות לעוגמת הנפש יכולות להיות רבות: יסורים, חולשה, מחסור וכדומה. קשה שלא להבין את כאבו של אדם הסופג מכה. אבל במידה שהאדם מבין שבתוך המכה טמונה תרופתו, הוא עשוי להסכין עם טעמה המר, כפי שאדם חולה משלים עם טעמה המר של התרופה. כפי שאמר ר' משה מקוברין: "אין לראות את היסורים כרעים, מאחר שאין רע בעולם. אפשר להסכים שהם מרים, כי זהו טעמה האמיתי של התרופה".

לכן, אל לו לאדם לדאוג מחמת יסוריו. דאגתו היחידה של האדם צריכה להיות "למה הוא דואג".

על האדם להשקיע מאמץ מאוד רציני כדי לרפא את עוגמת הנפש, כי עוגמת הנפש נרפאת בעזרת האמונה המביאה שמחה, ואת האמונה, כזכור, יש לרכוש במאמץ ובעבודה פנימית קשה.

האדם מסוגל להשיג רק את מה שחודר לתוכו ומפעים את רגשותיו. מה שנשאר מחוצה לו איננו בר השגה. זה אמור גם לגבי השפעתו של הבורא עלינו. אנחנו משיגים אותו לפי פעולתו בתוכנו. כל תחושותינו השוללות את יחוד מקורן, ומטילות ספק בהשגחה העליונה, ניתנות לנו כדי שבסוף התהליך נגלה ונרגיש את יחודו של הבורא.

כתוב שאחרי קריעת ים סוף, האמינו בבורא ושרו. רק האמונה מאפשרת לאדם לשיר.

אדם החושב שביכולתו לתקן את עצמו באמצעות עבודה פנימית, צריך לבדוק את יחסו לאמונה, ליחוד הבורא ולעובדת היותו של הבורא כל יכול. אסור לשכוח שרק בעזרת הבורא ורק באמצעות תפילה לתיקון אפשר לעבור שינוי אמיתי.