"יום" - התגלות הבורא, "לילה" - הסתר הבורא

 

 

 

כהקבלה בין חושך לאור בעולמנו, "אור" ו"חושך" ברוחניות, או "יום" ו"לילה", הם תחושות קיומו או אי קיומו של הבורא, כלומר הרגשת השגחת הבורא או אי הרגשת השגחתו.

 

במילים אחרות, כאשר אדם מבקש משהו מהבורא ומייד מקבל את מבוקשו, הוא מצוי במצב של "אור" או "יום". לעומת זאת, כאשר אדם נמצא בספק, ואינו מרגיש את קיום הבורא והשגחתו, הוא מצוי במצב של "חושך" או "לילה". הסתר הבורא נקרא "חושך", מכיוון שהוא גורם לאדם ספיקות ומחשבות שליליות, שגורמות לו לחוות תחושת "חושך", ו"לילה".

 

שאיפתו של האדם איננה צריכה להיות שאיפה להרגשת הבורא, או להכרת פעולותיו, מאחר שגם שאיפה זו נובעת ממקור אגואיסטי. השאיפה האמיתית צריכה להיות ממוקדת ברצון לקבל מהבורא כוחות עזר להליכה נגד רצונות הגוף והשכל; כלומר, לקבל כוח אמונה גדול יותר, שיגבר על השכל ועל רצונות הגוף; לקבל כוח אמונה רב עוצמה שיגרום להכרה מלאה בהשגחתו הטובה והמוחלטת של הבורא, ובשליטתו בכל הבריאה.

 

על האדם להעדיף בשלב הראשון, לא להשיג בבירור את הבורא והשגחתו, אלא לחזק את אמונתו, וללכת ב"אמונה למעלה מהדעת". השאיפה צריכה להיות ללכת נגד הגוף והשכל בכוח האמונה בלבד. האדם אמור לבקש כוחות אמונה, כאילו הוא משיג את הבורא והשגחתו. האפשרות להשתחרר מרצונות הגוף, נקראת "אור" או "יום". אדם המצוי במצב של "אור" או "יום" איננו פוחד להתחיל ליהנות, יש לו אפשרות לפעול בחופשיות, בלי קשר לרצונות הגוף, כי הוא משוחרר מהעבדות לגופו ולשכלו. כשאדם משיג טבע חדש, כלומר, כשהוא מסוגל לעשות מעשים בלי קשר לרצונות גופו, הבורא נותן לו תענוג מאורו.