מאלטרואיזם טהור ו"השתוות הצורה" עד קבלת תענוג למען הבורא

 

איך אדם יכול לבחון באיזה מצב רוחני הוא נמצא? הרי כשהוא מרגיש בטוח ומרוצה, הוא מאמין בכוחותיו ולא נזקק לבורא. במילים אחרות, הוא שקוע באגואיזם שלו ומרוחק מהבורא באופן קיצוני. ולהיפך, כאשר הוא מרגיש אבוד וחסר כוחות, הוא מרגיש בעומק לבו בצורך בתמיכת הבורא. אם כן, ייתכן שדווקא המצב של אובדן הכוחות הוא המצב הרוחני המקדם יותר.

כאשר אדם עושה מאמץ ומבצע מעשה כלשהו הנתפס בעיניו כטוב, עד כדי תחושת סיפוק מ"מעשהו", הוא נוטה מייד ליפול לרשות האגואיזם, ולא להבין שהבורא הוא שנתן לו אפשרות לעשות משהו טוב. בכך הוא רק מחזק את האגואיזם שלו.

אם אדם מתאמץ יום- יום בלימודיו, ובמחשבותיו המכוונות למטרת הבריאה, ובכל זאת מרגיש שהוא אינו מבין דבר ותהליך התיקון שלו איננו מתקדם, הוא נוטה עד מהרה להאשים את הבורא במצבו, וזה מרחיקו מן האמת אף יותר.

אדם המתחיל לנסות ולחשוב מחשבות אלטרואיסטיות, בעקבותיהן הוא מתכנן לפעול פעולות אלטרואיסטיות, מגלה כי גופו ושכלו מתנגדים למחשבות הללו, ומנסים בכל דרך אפשרית להניאו ולהסיתו מהדרך הזו. מייד מופיעות בו מאות מחשבות, סיבות ועניינים שלא ניתן לדחותם, מכיוון שאלטרואיזם, כלומר כל מה שלא קשור לתועלת גופו, איננו טבעי עבורו, ושכלו שאיננו מסוגל לסבול רצונות כאלה, מייד מנסה למגר אותם.

לכן המחשבות המכוונות לוויתור על אגואיזם נראות בעינינו קשות מאוד. במידה שלא קשה לנו לחשוב מחשבות אלה, סימן שהן עדיין לא מנותקות לחלוטין ממידה כלשהי של תועלת לגוף. במצב ביניים שכזה האגואיזם עשוי להוליך אותנו שולל, ולגרום לנו לדמות שמחשבותינו ומעשינו אלטרואיסטיים.

השיטה הבדוקה ביותר לוודא את מידת האלטרואיזם בכוונותינו, היא לשאול את עצמנו אם השכל והלב מסכימים לכוונה. במידה שהשכל והלב אינם מתנגדים, הרי שעובדה זו מעידה כאלף עדים, שכוונותינו האלטרואיסטיות לכאורה, אינן נקיות מרבב של אגואיזם. במילים אחרות, הונאה עצמית לפנינו, ולא אלטרואיזם אמיתי וטהור.

כשאדם מתעסק במחשבות שאינן קשורות לצורכי גופו, מייד מופיעות אצלו שאלות "בשביל מה אני צריך זאת, ולמי זה אמור להביא תועלת?"

עלינו להבין כי לא הגוף שלנו הוא זה השואל את השאלות, ולא שכלנו ולבנו הם המציבים את הסייגים על כל מעשה המנוגד לאינטרסים הפרטיים שלנו. אלו הן פעולות הבורא עצמו, היוצר בנו את המחשבות והרצונות הללו, ולא מאפשר לנו להתנתק בכוחות עצמנו מרצונות הגוף, כי אין עוד מלבדו. הוא מושך אותנו אליו, כדי שנלמד להכיר בטבענו, ונוכל להגיב לכל מחשבה ורצון של גופנו בניסיון להתנתק ממנו.

ללא ספק, מדובר בחוויות הניתנות רק לאלה המנסים להשיג את תכונות הבורא, לאלה המנסים לחרוג ממגבלות גופם ולפרוץ לעולם הרוחני. לאנשים אלה, הבורא שולח מכשולים, אותם הם חווים כרצונות וכמחשבות הגוף המרחיקים אותם מרוחניות.

כל זה נועד לגרום לכך שהאדם יכיר במצבו הרוחני האמיתי ויעמוד על טיב יחסו לבורא; שיהיה מודע למידת הצדקתו את פעולות הבורא, למרות טענות שכלו. כל זה נועד להגביר את מודעותו לעומק התרעומת אותה הוא חש כלפי הבורא הנוטל ממנו את תענוגות העולם הזה. תענוגות הנראים לפתע כה מתוקים ומפתים לגוף המתקשה למצוא ולו הנאה קלה באלטרואיזם.

אדם עשוי שלא לראות בטענות גופו, את פעילות הבורא הנוטע בו הרגשות אלו ואחרות. אבל עליו לדעת שהבורא הוא זה שאף יוצר את התגובות על הרגשות והמצבים שהוא עצמו נותן. כל זה נועד לעזור לאדם ללמוד על עצמו. הבורא מלמדו, דרך התנסות חוזרת ונשנית, להכיר את עצמו ואת התייחסותו לרוחניות ולתלותו בבורא, כאם המלמדת את בנה.

העובדה המקשה ביותר על ההתקדמות היא העובדה שבאדם מתנגשים שני כוחות, שני רצונות, שתי מטרות ושתי דעות. מצד אחד האדם צריך להשיג את ה"השתוות עם הבורא בתכונותיו", כדי שמצד שני, רצונו היחידי יהיה לוותר על הכל למען הבורא.

אבל אמרנו שהבורא הוא לגמרי אלטרואיסטי, שאיננו זקוק לדבר, שהוא רוצה רק שנרגיש תענוג אינסופי, ושזו מטרתו בבריאה. והרי אלה הן שתי מטרות הפוכות לחלוטין. מצד אחד האדם צריך לתת הכל לבורא, ומצד שני הוא צריך ליהנות בעצמו.

אלא שאחת המטרות, למעשה, איננה מטרה כשלעצמה, אלה בבחינת אמצעי להשגת המטרה. בשלב הראשון האדם צריך לטהר את כל מחשבותיו, רצונותיו ופעולותיו מכל רבב של אגואיזם, ולהפכם לאלטרואיזם טהור. כל מחשבותיו, רצונותיו ופעולותיו צריכים לחרוג אל מחוץ לגופו, ולהיות למען הבורא בלבד. ואכן, מתוך כך שמחוץ לבורא ונברא, אין בבריאה דבר, הרי ברגע שהאדם חורג אל מחוץ למסגרת גופו, הריהו פוגש בבורא.

אחרי שהאדם השיג את תיקון הבריאה, ואת "השתוות תכונותיו עם תכונות הבורא", הוא מתחיל להשיג את מטרת הבריאה, שהיא קבלת תענוג מהבורא. הוא משיג שהתענוג הזה הוא אינסופי, ואינו מוגבל על ידי מסגרת האגואיזם.

לפני התיקון, כל שיש לאדם הוא רצון ליהנות לעצמו. בהתאם למידת תיקונו, הוא מעדיף את הרצון לתת על פני הרצון ליהנות, ולכן עדיין איננו מסוגל לקבל תענוג למען הבורא. רק אחרי שהוא מסיים את תיקונו, הוא מסוגל להתחיל לקבל תענוג אינסופי, לא למען תועלתו הפרטית, אלא למען מטרת הבריאה.

תענוג זה הנו תענוג "שלא על מנת לקבל", אי לכך הוא איננו מוליד הרגשת בושה, מכיוון שעל ידי קבלת התענוג, השגת והרגשת הבורא, האדם שמח שהוא עושה לבורא נחת רוח. וכך, ככל שהוא מקבל יותר ונהנה יותר, גדלה שמחתו מהעובדה שהוא מסב הנאה לבורא.