הזעקה שמעומק הלב, פתיחת "שערי הדמעות" והכניסה להיכל הבורא

לעיתים, הרגשת "חושך" יורדת על האדם, הוא מאבד את תחושת הקשר עם הבורא עד כדי כך שהוא לא מרגיש מהבורא יחס מיוחד כלפיו, והוא מתנתק מיראה ואהבה לרוחניות, ולא מוצא בה טעם עוד. לא נותר לו אלא לזעוק מתוך החשכה ומעומק נשמתו אל הבורא שירחם עליו ויסלק את הענן השחור המעיב על הרגשותיו ומחשבותיו ומסתיר את אור הבורא.

התפילה החזקה ביותר היא צעקה מתוך הנשמה. זו מגיעה, רק אחרי שכלו כל הקיצין, והאדם מבין שעם כל הניסיון שצבר וכל המאמצים הכבירים שהשקיע, הכניסה לעולם הרוחני נשארה חסומה בפניו. רק כשהאדם מגיע להכרה שהבורא בלבד יכול לעזרו, הוא מגיע למצב של צעקה פנימית ותפילה לישועתו.

לפני כן, שום מאמצים חיצוניים לא יעזרו לו לזעוק באמת ממעמקי לבו לבורא. רק כשהוא בטוח שכל הדרכים חסומות בפניו, נפתחים "שערי הדמעות" והוא נכנס לעולם הרוחני, להיכל הבורא.

לכן, לאחר שהאדם מנסה את כל האפשרויות להשיג בעצמו התעלות רוחנית ונכשל, יורד עליו מצב של "חושך" מוחלט המותיר לו פתרון אחד: שהבורא בעצמו יעזור לו.

אך כל עוד הוא מתבצר ב"אני" האגואיסטי שלו, וכל עוד הוא איננו חש בבירור שיש כוח המנהיג אותו ושולט בו, גופו לא יאפשר לו לזעוק לבורא. לכן, הוא חייב לעשות את כל אשר ביכולתו, ולא לחכות לנס מלמעלה.

אין סיבה לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין לנס. הבורא איננו ממתין לכך שהאדם "יישבר" והוא יאלץ לרחם עליו. על האדם לעשות עבודה ממושכת, שתעזור לו לצבור ניסיון, חוויות, תחושות, והיכרות עם טבעו. ניסיון שישכנע אותו בנחיצות הבורא. דרך החוויות האלה שצובר האדם לאורך דרכו הרוחנית, מתגלה לפניו הבורא, והוא משיג את הדעת העליונה, שבה הוא מרגיש את התגלות האור.