כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "עקב"

(דברים, ז, יב - יא, כה)

 

 

פרשת "עקב"

"כוונת הברכה" - 1

"כוונת הברכה" - 2

"כוונת הברכה (מראות הסולם)"

"הילד"

 

 

פרשת "עקב" מתחילה בתיאור הברכות שתבואנה על עם ישראל אם הם ישמעו את החוקים ומשפטים, יעשו וישמרו אותם. אם אכן יעשו כך מובטח להם תבואה בשפע, צאן ומקנה רב, ועם ישראל יהיה מבורך מכל העמים.
כבר בתחילת הפרשה מוזכר העניין שהבורא הוא זה שהוציא את עם ישראל ממצרים, ושאסור להם לשכוח זאת, אם יזכרו זאת, הבורא ימשיך ללוות אותם גם בהמשך.

מה עומד מאחורי סיפור הפרשה הזאת, מה זו "ברכה"?
אנו נמצאים מלכתחילה בעולם שאותו אנחנו מכירים כפי שהוא. למעשה איננו מכירים אותו כל כך, כמו כן, גם את עצמנו איננו מכירים כל כך, וגם איננו יודעים מהי תכלית החיים, האם אנו מתנהגים נכון או לא? לפי איזו תוכנה אנו צריכים לפעול? ומהו הכוח שמפעיל אותנו? למעשה שום דבר לא לגמרי מובן לנו, וגם איננו שואלים, אלא רק משתדלים כל פעם, בלי מחשבה רבה, להטיב את המצב שבו אנו נמצאים. עד כדי כך שאנו מגיעים למצבים קשים יותר ויותר, כי האגו שלנו גדל, ואז אנו מתחילים להרגיש שאנחנו נמצאים במצב לא פשוט, שיש יחס קשה מאוד כלפינו מצד הטבע.
ככל שאנו גדלים, כך אנו סובלים יותר, וכך גם מגלים את הנחיצות לפתור את השאלה, בשביל מה אנו חיים? כל זה מביא אותנו לגילוי חכמת הקבלה, לכך שקיימת שיטה, שעל ידה אנו יכולים לגלות את הטבע, ולגלות שאנחנו כלולים בתוכו.
זהו באמת גילוי גדול. כי האדם חושב על החיים מתוך האגו שלו, כאילו הוא נמצא למעלה מהטבע. נדמה לו, שהוא "בעל הבית", שהוא מעל כולם, וכולם נמצאים למטה ממנו, הוא מבטל את כולם, וחושב שהוא יודע טוב יותר מכולם מה לעשות ואיך להתנהג בכל מצב, ויש לו דעה על כל דבר. אנחנו מכירים את התופעות האלה, הן קיימות בכל אחד מאיתנו. זה הרצון לקבל האגואיסטי שבנו, הרצון שנותן לנו את ההרגשה שאנחנו מיוחדים.
המקובלים מסבירים לנו, שהייחודיות הזאת שנמצאת באדם, טבועה בנו מהבורא, כי גם הוא אחד, יחיד ומיוחד. ומפני שקיימת בנו נקודה ממנו, אז כל אחד מאיתנו מרגיש שהוא מיוחד. וזה נכון, אלא שצריכים לממש את הייחודיות הזאת, לפתח אותה. רק מפני שהיא נמצאת בנו מלכתחילה, היא מגלה בנו את הגאווה, את הגדלות השקרית הזאת, שמקשה מאוד על האדם.
האגו שלנו ממש מנהל אותנו, ואנחנו נכשלים בכך שאנו חושבים שאנחנו מעל כולם, ובעיקר מעל הטבע. כי אז איננו רוצים ללמוד ממנו. איננו יודעים באמת מי אנחנו, וכל החכמות שלנו הן רק מתוך חיקוי האדם את הטבע. ככל שאנחנו כביכול לומדים על עצמנו, למעשה אנחנו לומדים כיצד לנצל את הטבע. נניח, על ידי לימוד מדעי הפיסיקה, הכימיה והביולוגיה, אנו לומדים רק כיצד לנצל את הטבע, ולא כיצד אנו יכולים להשתנות בהתאם אליו. כלומר, אנו רואים את הטבע למטה מאיתנו, ואנו מעליו.
הגישה הנכונה היא להרגיש שאנו נמצאים בתוך הטבע, שהטבע סביבנו, ואנו לוקחים דוגמה ממנו, מכל התופעות הקיימות בו, ואז חושבים מה אנו יכולים לעשות כדי להיות איתו באיזון, כדי להיות חלק אינטגרלי ממנו. רק כך אנו יכולים להיות בטוחים שנגיע לשלמות, כי אם הטבע נמצא כולו למעלה מאיתנו, ואם קיימת בו כל תכלית הבריאה, תכנית הבריאה, ההתחלה שלנו, כל החוקים וכל הנתונים, אז ככל שאנו נתכלל בתוך המערכת הזאת, כך נצליח יותר, או לפחות נסבול פחות, וזאת, רק במידה שנלמד אותו, כדי להשתלב בו נכון.
זה מה שמלמדת אותנו חכמת הקבלה. בחכמה זו עיקרון האלטרואיזם, עיקרון השיתוף והחיבור, העיקרון שלפיו הכול אחד, שאין עוד מלבדו, אחד יחיד ומיוחד, נמצאים ביסוד הגישה שלה לעולם. למעשה חכמת הקבלה היא מדע, מדע בעל ראייה הוליסטית, שלפיה הכול אחד, שלם. וזה חשוב מאוד, כי אז האדם מתחיל להסתכל אחרת על עצמו ועל חוקי הטבע.
חוקי הטבע נקראים "מצוות". אנו בסך הכול צריכים לגלות את הכוח העליון ואת צורת ההתנהגות שלו איתנו, וכיצד אנו יכולים להתאים את עצמנו להתנהגות שלו, להיות דומים לו ומתאימים לו בכל רמה ובכל אופן אפשרי. מי שמקיים את חוקי הטבע כך שהוא רוצה להשתלב עם הטבע, להתחבר, ולהיות דומה לו, נחשב כמקיים מצוות, ומתקן את עצמו להיות דומה לטבע, לבורא, דרך דרגות חיבור, הנקראות "עיבור", "יניקה", "מוחין", עד למצב שמגיע לדבקות שלמה. וכך כולנו, כל הנשמות יחד, מגיעות לגמר התיקון של הטבע שלהן, טבע הרצון לקבל, ומדמות את עצמן לטבע הבורא.
בעלי הזוהר אומרים לנו בפרשה זו, וכך גם משה מספר לנו בתורה, שאם נקיים את המצוות האלה, את התנאים האלה, כלומר, את חוקי הטבע, את מה שבאמת נמצא בטבע, אם באמת נתקן את עצמנו להיות דומים להם, זו הכוונה "לקיים מצוות", כלומר, תיקון הרצון לקבל.
ככתוב, "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין, כי המאור שבה מחזירו למוטב". 1 כך שאם אדם חוזר להיות כמו הטוב והמיטיב, הבורא, אז יהיה לו טוב. זה בפני עצמו נקרא "ברכה". אם נקבל הכול בכלים המתוקנים שלנו, אז נרגיש את עצמנו כמו הבורא, כמו הכוח העליון, שאין יותר ממנו. כלומר, אנו מרוויחים מכך. כשאנו מביאים את עצמנו למצב הטוב ביותר, זה נקרא שאנו מגיעים ל"ברכה".
הכוונה גם לדומם, לצומח, לחי ולמדבר, לכל מה שנמצא בדרגה שלנו. כלומר, גם הבהמות, היינו דרגת החי שבנו, הצומח והדומם, הכול תלוי בדרגת האדם שבנו, זו הנקודה שבלב, שעולה או יורדת, ובהתאם לכך גם יתר המדרגות שבנו. גם הרצונות הנמוכים יותר מקבלים מלמעלה את השפע. פחות או יותר, בהתאם לחוק, אם נקיים, אז נקבל יותר, ואם לא, אז נקבל פחות. בסך הכול אנו אלה שקובעים כמה שפע ייכנס בנו, באיזו צורה ובאיזו דרגה נהיה. הכול פתוח לפנינו. הבורא נתן לנו חיים ומוות, קללה וברכה, עלינו לבחור, זה בידינו.
ודאי שהבורא, כמו שהוא עוזר למי שרוצה להתקרב אליו, כך הוא מעניש את מי שמתרחק ממנו. מה הכוונה "עוזר" או "מעניש"? הוא לא עושה כך או אחרת, אלא האדם עצמו רואה שאם הוא מתקרב, נעשה לו טוב יותר, ואם הוא מתרחק, נעשה לו רע יותר. הוא כביכול משייך זאת לבורא, אבל באמת, אין מצד העליון שום שינוי כלפי האדם, אלא כל השינויים נמצאים בתוך האדם עצמו. לכן, הברכות או הקללות, שמופיעות כל פעם בתורה, ומתחלפות מפרשה לפרשה, מפסוק לפסוק, כולן נעשות בהתאם ליחס האדם עצמו. אם הוא מבצע פעולה בהשפעה לזולת, זה נקרא שהוא "עושה ברכה", ואם חלילה הוא עושה להיפך, אז מה שהוא מרגיש זאת "קללה".
חשוב לזכור ולא לשכוח שבכל הפעולות האלה, רק הכוח העליון, המאור המחזיר למוטב, הוא זה שמוציא את האדם מהאגו, הוא זה שמקדם אותו. לכן בכל פנייה אליו יש לאדם על מה לסמוך, כי רק בכוח האור אפשר להילחם נגד כל היצרים, נגד כל גודל של הרצון לקבל, הנקרא ה"עמים" השונים שנמצאים באדם, "אומות העולם". כמו שכתוב, "בראתי תורה תבלין, כי המאור שבה מחזירו למוטב", רק כוח האור יעזור לאדם להילחם נגד כל העמים הפנימיים שבו, נגד הרצונות האגואיסטיים, כדי שיוכל לקרב אותם לתיקון.

מדוע הבורא מזכיר לעם ישראל שהוא זה שהוציא אותם ממצרים, ואומר להם "אל תעבדו א-לוהים אחרים"? מדוע עליו להזכיר להם שהוא גדול?
כאדם, כחלק מעם ישראל, בכל זאת קורה לכל אחד שפתאום הוא שוכח מזה למשך כמה ימים או אפילו לכמה שעות, הוא מגלה שבמחשבות שלו הוא נמצא "אי שם", וגם הרצונות שלו במקום אחר. במצב כזה האדם נמצא "בין העמים", "בין אומות העולם". במצב הזה האדם לא נקרא "עם ישראל", המכוון ישר-אל, אלא הוא נחשב בבלי, כי אז הוא לא הולך עם אברהם, לא הולך לקראת השפעה.
לכן צריכים להזכיר לאדם בצורות שונות, בצורות נעימות יותר ונעימות פחות. לפעמים הוא לא מרגיש זאת, עד כדי כך שלפתע הוא מתעורר ושואל את עצמו "מה איתי, מה קרה, הייתי מנותק, על מה אני חושב, מה אני עושה?" פתאום זה קורה לו, ומי מזכיר לו? ודאי שהבורא. גם אם ינסה לקבוע לו איזו תזכורת, כמו לכוון שעון, האדם יווכח כמה שזה לא יעזור לו, כי הכול תלוי בהשגחה.
לכן, יש מצבים שבהם האדם מגיע לפרשת דרכים, הנקראת "עקב". למעשה אנו נמצאים כל הזמן בפרשת דרכים, בין "דרך ייסורים" לבין "דרך תורה". כל מדרגה חדשה נקראת "שבוע חדש", כי הסתיימה מדרגה קודמת, ומתחילה חדשה, ואז אנו נמצאים שוב בפני פרשת דרכים. יוצא שיש לנו כוח מסוים, שבמקרה ונגיע לפרשת דרכים הנקראת "עקב", נרגיש שהכוח, הבורא מזכיר לנו את המשך הדרך.

גם לאחר שהאדם יוצא ממצרים, הבורא עדיין צריך להזכיר לו את המשך הדרך?
"יציאת מצרים" היא רק קבלת הכוח לברוח. הבורא הוא שהוציא את האדם ממצרים, בכך שהאיר לו באור החכמה. אור חכמה זה ג"ר דחכמה, זה אור גדול מאוד שמוציא את האדם מהרצון, מהאגו שלו, ומחזיק אותו מעליו. ברגע שהאור עוזב את האדם, הוא נופל שוב לתוך הרצון האגואיסטי שלו וטובע בו.
כלומר, האור מוציא את האדם ומחזיק אותו. מתוך כך שהוא מחזיק אותו, האדם צריך לארגן לעצמו בסיס, שיוכל לעמוד עליו. בסיס שיהיה שלו, בסיס שיארגן מהרצונות שלו, שיהיה עבורו "כיבשה". אז האדם ממש יבנה את עצמו, יפסל את עצמו בצורה חדשה, בצורה של השפעה על פני כל האגו שלו. האגו, מצב "מצרים", יתחיל כעת להתגלות בהדרגה, ובמשך ארבעים שנות המדבר האדם ילך למעלה ממנו.
המדבר נבנה על פני מצרים. כלומר, מצרים זה מצב שבו האגו נמצא למטה, והאדם עובר מעליו, ובונה את עצמו בתכונת הבינה, עם מסך, עם כוונה להשפיע על מנת להשפיע. כשהוא מסיים זאת, הוא מתחיל לעבוד על שכבה חדשה, ארץ ישראל. מצרים והמדבר נמצאים שוב למטה, ומעליהם השכבה שנקראת ארץ ישראל. כשהאדם משתמש ברצונות של מצרים על ידי המדבר, עם כוונה להשפיע על מנת להשפיע, הוא הופך אותם לרצונות עם כוונה לקבל על מנת להשפיע.
האדם נמצא במצבים כאלה תמיד. גם כשהוא עובר לרצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע, הוא יכול ליפול שוב למדבר ולמצרים. כך מתרחש התהליך הפנימי באדם. האדם נופל מידה כנגד מידה. הוא נופל למטה, לתוך השכבות של מדבר ומצרים, ותמיד יש לו חזרה על שלבי ה"עיבור", ה"יניקה", וה"מוחין".
 

בתקופת המדבר היה פשוט מאוד, בני ישראל חטאו, ואז קיבלו "עונש". לפי ספר הזוהר, גם בעולם הרוחני זה כך, יש בקשה ויש תשובה. בתקופה שלנו, דבר לא ברור, אדם יכול להשקיע יותר ולקבל יותר מכות, והוא יכול לא להשקיע ולחיות בכיף. איפה הצדק?
זה נכון במידה מסוימת, עבור הדור שחי בעבר, העבודה הייתה ברורה יותר. עד לזמננו לא היה "חושך" כמו עכשיו, לא היה ניתוק כמו עכשיו.
האדם הראשון גילה את הא-לוהות והעביר אותה דרך עשרים דורות עד אברהם, שגילה אותה במדרגה חדשה, והמשיך להעבירה הלאה. כך גם משה, דוד, שלמה, וכן הלאה, עד רשב"י, כולם היו בדרגות השגה גבוהות. התהליך לא פסק, כי החל מאדם הראשון עד חורבן בית המקדש, כל מי שהיה שייך ל"ישראל" במידה כזו או אחרת היה בהרגשת הא-לוהות. אולם מאז חורבן בית המקדש הדבר הפך לנחלתם של יחידי סגולה בלבד.
כיום אנו נמצאים במצב הגרוע ביותר. עם זאת, למרות שהא-לוהות הייתה ברורה וקרובה יותר לדורות הקודמים, לא היה להם קל. אפשר לחשוב שבמדרגות הגבוהות, כבר קל יותר, אולם אין זה כך, כי בדרגות אלה קיימת מערכת קליפות, וככל שהאדם עולה יותר בקו ימין, כנגדו הוא עולה גם בקו שמאל, כי "זה כנגד זה ברא א-לוהים". 2 כמו כן, אם הדורות הקודמים חוו בלבולים, התנגדות, ובעיות מיוחדות וקשות, אנו פטורים מהמצבים הללו.
נכון שמצד אחד, הם כבר היו במאבקים ברורים יותר, אולם, מצד אחר, המאבקים היו קשים יותר. זה אינו פשוט. לשם השוואה, זה דומה למאבק היומיומי הפשוט של האזרח הקטן, לעומת המאבקים הגדולים של שרי ממשלה, שם המאבקים אמנם מתנהלים בצורה ברורה יותר, גלויה יותר, אולם הכול גם הרבה יותר חד, חזק ועוצמתי.
לכן, לא לחשוב שבדרגות העליונות אפשר "לנוח", כי "אין מנוחה לצדיקים, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא". 3 יש לנו עוד מקום רב להתאמץ בו.
 

בפרשה זו משה אומר לעם שאם ישמעו את החוקים והמשפטים אז יהיה להם שפע ותבואה, ואם לא, אז יהיו להם צרות. כביכול ברגע שהם צריכים לקיים חוק ולשמור אותו, הוא נסתר מהם, אחרת למה שהם יטעו?
ודאי שאנו טועים כשיש הסתרה. אם הכול היה גלוי, אז האדם לא היה טועה. אבל אם פתאום מתגלה באדם רצון לקבל חדש, שעוד לא נגלה עד כה, הוא איננו מרגיש בו את הבורא, אלא הוא מרגיש ניתוק. מצד אחד הוא מרגיש את הרצון לקבל יותר מכפי שהרגיש בו קודם את האור, את נוכחות הבורא, ומצד אחר הוא נמצא בתוך האגו שלו, ומה שהאגו שלו מכתיב עכשיו, זה מה שהוא רוצה והוא חייב להיות בזה, הוא חייב להרגיש זאת במלואו, הוא חייב להתנתק מהמצב הקודם. הוא חייב להרגיש שכעת כולו אגואיסט, רוצה לבצע את כל הפשעים שבעולם. ומה ברגע הבא? כל האמצעים שהאדם הכין קודם, כלומר, קבוצה, לימוד, ספרים, הם אלה עוזרים לו לחזור בהדרגה להרגיש את הבורא, אולם ודאי שהחטא שבו הוא טבוע, חייב להיות מורגש בו במלואו.

מדוע הבורא אומר לבני ישראל: תשמרו את החוקים והמשפטים, אולם כשתצטרכו לשמור אותם, הכוח יהיה נסתר מכם, ובטוח תיפלו?
רק כך אפשר לעלות ברוחניות, אין אפשרות להצליח בלי להיכשל תחילה. הכישלונות הכרחיים, הם גילויי הרשעים שבנו, אומות העולם שבנו, בצורה כזו בלבד אנו יכולים לתקן את הרע שבנו, ולעלות לטוב. הרע המתוקן נקרא "טוב". אין טוב באדם, יש בו רק רע, כפי שכתוב "בראתי יצר הרע". 4 אם האדם רוצה שיהיה לו טוב, אז האור מוכן לעשות זאת עבורו, אם אינו רוצה, אז הוא ירגיש את הרע שממנו נברא. אין לאדם רע מצד אחד, וטוב מצד אחר, והוא יכול לקפוץ מכאן לכאן, כי הוא לא יוכל לקפוץ, אלא רק לקחת את החלקים הרעים ולהפוך אותם לטובים. לשם כך יש לאדם את "המאור המחזיר למוטב".
כדי להקל עלינו את העבודה הזאת, כל הרע שיש בנו נסתר מאיתנו. הוא מגולה מעט, במה שנקרא "העולם הזה", כך נותנים לנו הזדמנות להתקשר לאור. אם אנו "תופסים" מעט את האור, אז מגלים לנו קצת יותר רע, כדי ששוב נמשוך עוד קצת אור ונתקן עוד חלק ממנו. ואם תיקנו גם אותו, אז שוב מגלים לנו יותר רע, כדי שנמשוך עוד יותר אור. כך עד שכל הרע יהיה מגולה, ועד שכל האור יתקבל, יתגלה בנו בפנים. זה מצב הנקרא "עולם אין סוף", כל הרצון לקבל הגדול, והאור שתיקן ומילא אותו.
האדם עובד רק במקום הרע שלו, והופך אותו לטוב. לכן, לאחר שתיקן את הרע, ברגע הבא, הוא מיד מרגיש רע חדש. זה לא יכול להיות אחרת. למרות שכל הזמן לומדים ומדברים על כך, בכל זאת זה לא חודר, קשה להסביר זאת בפשטות.