כָּל מַעְיָנַי בָּךְ
פרשת השבוע בחיינו
מיכאל לייטמן
פרשת "לך לך"
(בראשית יב, א' – י"ז, כ"ז)
פרשת "לך לך" פותחת באברהם המצוּוֶה ללכת לארץ כנען: "לך לך". כשאברהם מגיע לארץ כנען, הרעב מאלץ אותו לרדת למצרים. עבדי פרעה לוקחים את שׂרי אשתו. בבית פרעה, אברהם מציג אותה כאחותו מחשש לחייו. הבורא מעניש את פרעה בנגעים ובמחלות, והוא נאלץ להחזיר את שׂרי לאברהם.
כשאברהם חוזר לארץ כנען מתגלעת מריבה, בין רועי מקנה לוט ובין רועי מקנה אברהם, שבעקבותיה דרכיהם נפרדות. נערכת מלחמה בין ארבעה מלכים משליטי בבל ובין חמישה מלכים מארץ כנען, שבה לוט נשבה ואברהם יוצא להצילו.
הבורא כורת ברית עם אברהם, "ברית בין הבתרים", ההבטחה להמשך זרעו על הארץ. שׂרי לא מצליחה ללדת, ומציעה לאברהם לקחת את שפחתה הגר, ממנה נולד לו בן ששמו ישמעאל.
אברהם כורת עם הבורא את "ברית המילה", ומצווֶה למול את עצמו ואת כל בני ביתו, ולשנות את שמו מאברם לאברהם, ואת שם אשתו משׂרי לשרה. בסוף הפרשה הבורא מבטיח ששרה תלד בן שייקרא יצחק.
כל סיפורי הפרשה שלפנינו מתרחשים בתוך האדם, בפנימיותו. בתפיסה הנכונה של המציאות אין למעשה את העולם הזה, אין את ההיסטוריה והגיאוגרפיה, או את סיפור הפרשה.
כל אלה הם התרחשויות בתוכנו. חכמת הקבלה מסבירה כי תפיסת המציאות היא עניין עמוק מאוד, השייך לפסיכולוגיה הפנימית שלנו, לחושים ולמבנה הגופני שלנו.
התורה מספרת את האמת על אופן התפתחותנו, וכל בני האדם המתוארים והאירועים שקורים אינם אלא כוחות הנפש שלנו. אברהם, למשל, הוא אותה נטייה באדם שרוצה להתפתח לכיוון הרוחני, שרוצה להתקרב ולגלות את הבורא. סיפור אברהם בבבל אינו אלא הגילוי שיש כוח אחד המנהל את העולם והרצון לגלות אותו. כל אחד המרגיש בחייו רצון לגלות מי מנהל את גורלו ולמה, או מהי מטרת חייו, ושואל: "מה טעם בחיי", נמצא באותה נקודה התחלתית כמו אברהם, וכוח אברהם פועל בו.
מתוך כך שאברהם חושב מה עליו לעשות, הוא מרגיש שהוא חייב להתקדם למצב הבא. הוא ממש מרגיש את כוח הטבע שדוחף אותו קדימה ואומר לו, "לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ, אשר אראך". 1 לאן? להיכן שאראה לך, היכן שתמצא את האיזון ותוכל לממש את עצמך.
הרמב"ם ומקובלים נוספים כותבים, שבדרך זו אברהם עובר לארץ כנען עם כל בני ביתו ועם עוד אלפי האנשים שיצאו יחד איתו מבבל, שאותם הוא מארגן כבית אברהם. כשאברהם מגיע לארץ כנען, הוא מגיע לרצון חדש, לרצון הנקרא "כנען". "ארץ" – מלשון רצון. אברהם מגלה שהרצון הזה אינו מניע אותו די הצורך בהתקדמות. הוא מרגיש "רעב", ואינו יודע מה יחַייה ויקיים אותו בנקודה הזו של ארץ כנען.
מכיוון, שארץ כנען היא ארץ של השפעה, והוא עדיין אינו נמצא במצב שבו הוא יכול להגיע להשפעה, נוצר מצב המחייב אותו להיות קשור לרצון לקבל, מה שמוריד אותו למצרים. במצרים מתגלה רצון חדש, רצון גדול. האדם חש שחייבים להתרחש בו עוד אי אילו צעדים עם האגו ההולך וגובר, משום שהאגו איתו יצא ממצב "בבל" אינו מספיק לו. כאשר האגו גדל, הוא תובע מהאדם את המילוי שלו. אולם האדם מפחד שאם יעבוד עם האגו, עם הכוונות להשפיע הנקראות "אברהם", לא יוכל להחזיק את עצמו, ובכך יקלקל את הכוונה.
לכן, האדם לא מוכן לעבוד עם האגו, עם ההפרעה שגדלה בו, והרצון הקטן שלו אומר, "זאת אחותי ולא אשתי". הוא מוכן להתנזר לגמרי מכל הרצון, הנקרא "שרה", ולהיות רק בכוונה להשפיע, הנקראת "אברהם".
בגלל האגו שגדל בו, האדם אינו מרגיש מילוי, אלא להיפך, הוא מרגיש יותר ויותר חסרונות וריקנות, ו"פרעה", אותו מצב שנטבע באדם, שואל, "מה יש לי מזה?" נדמה שהמצב הזה גרוע יותר ממה שהיה קודם. לכן, פרעה אומר לאברהם, "קח בחזרה את הרצון הנקרא "שרה", איני יכול להסתדר איתו, אני רוצה להישאר בגשמיות כפי שהנני", מפני שהרצון הזה, "שרה", נמשך מהרוחניות.
אלה הם שני חלקים שבאדם הנמצאים כל הזמן במאבק. פעם חלק אחד – "אברהם" גדל ונופל, ופעם החלק האחר – "פרעה" גדל נופל, בדומה לצעדי ימין ושמאל, ואין זה חשוב איך נכנה אותם, כי במדרגות שונות יש להם שמות אחרים.
כשאברהם ובני ביתו חוזרים לארץ כנען מתעוררת בעיה בין רועי מקנה לוט ובין רועי מקנה אברהם. המילה "לוט" – משמעה קללה. מתעוררת השאלה: באיזה כיוון ללכת – האם בכוונה על מנת לקבל, או בכוונה על מנת להשפיע. האדם נמצא שוב במבוכה ואינו יודע מה עליו לעשות. זהו הריב על המקום ועל הבארות. למרות כל זאת, האדם בוחר להבדיל בין שני הכוחות האלה; בין לקבל ללהשפיע.
מכאן אנו למדים שבמהלך ההתפתחות שלנו ישנם אירועים רבים שבהם עלינו להתבונן פנימה באגו שלנו, ולראות כיצד הוא עולה בנו. אבל אל לנו להסכים עם כיוון הרע, גם לא להרוס אותו, אלא להתנזר ממנו כמו שאברהם התנזר מלוט, מי שלאחר זמן גם מציל אותו מסדום.
אלו השינויים ההדדיים המתרחשים בתוך פנימיותו של האדם. האדם משתמש גם בכלים הרעים וגם בכלים הטובים, גם בתכונות הטובות וגם בתכונות הרעות, ובכל מיני המחשבות שלהן הוא זקוק, כי מכך הוא למד.
כשאברהם מסיים את המריבה עם רועי מקנה לוט, הוא נכנס למלחמה עם ארבעת המלכים שנמצאים בארץ. אנו רואים שוב ושוב, שהאדם, בהתפתחותו הפנימית, נמצא כל העת במאבקים פנימיים. אף על פי שהמלכים, הכוחות הגדולים, הרצונות הגדולים שלו, אינם מאפשרים לו להיכנס לארץ כנען, וסובבים את ארץ כנען, הוא רוצה להגיע למדרגה רוחנית מסוימת, שבה יתחיל להרגיש את הבורא, את הכוח הכללי שבטבע, את הנצחיות, את השלמות שבטבע, אולם אינו מסוגל לכך, משום שהמלכויות האלו, המלכים, עדיין עוצרים בעדו.
בעקבות המלחמה הזאת, הבורא מתגלה לאברהם ואומר לו שהוא כורת איתו ברית, והארץ הזאת תהיה באמת, לאותה תכונת אברהם, שגדלה ומתפתחת על פני תכונת פרעה, על פני המלחמות ועל פני לוט. התכונה הזאת עכשיו חזקה וגדולה דיה, מיוצבת היטב עד כי אפשר להיכנס איתה לארץ כנען. זוהי התכונה המאפשרת לאדם להגיע למטרת הבריאה, לגילוי ולדבקות בבורא.
על מנת להגיע בפועל למדרגה הבאה, למגע עם הבורא, האדם זקוק לכוח שיוליד את המדרגה הבאה. האדם עצמו הוא שמוליד את המצבים החדשים, אלא שהרצון לקבל שהוא "שרה", עדיין אינו יכול להיות כוח המוליד תחת תכונת אברהם. תכונת אברהם עדיין חלשה, בַכוונה להשפיע, ואינה מסוגלת להוליד מהרצון לקבל שרה, אבל היא יכולה לעשות זאת עם קו ימין, כוח הימין, אולם רק עם חלק ממנו הנקרא הגר. התולדה מכך היא ישמעאל – כוח השייך לימין של הבינה, הנקרא "קליפת ימין".
בסופו של דבר, בעקבות הברית והתיקונים הרבים, אברהם מגיע למצב שבו הוא יכול לעבוד גם עם הרצון לקבל הכללי, הנקרא שרה, בכוונה להשפיע, ואז שרה מולידה בן. מכאן השמחה הרבה שבפרשה.
בבל זהו סוג של רצון, ואז נאמר לאברהם, "לך לך לארץ כנען". מה פירוש לעבור מרצון לרצון? מה מורגש שם בארץ כנען?
אנחנו נמצאים תמיד בתהליך של שינוי, רק שאיננו מודעים לכך. התורה מדברת על המצבים שאנחנו עוברים מתוך ידיעה והבנה, בהחלטה שאנו רוצים באמת לשנות את הרצונות שלנו.
הרצון הוא כל החומר שלנו. אנחנו נעים מרצון לרצון, מארץ לארץ, כמו שאומרים: "משנה מקום משנה מזל". "מקום", הכוונה לרצון הפנימי שממנו אנו משקיפים על העולם. הרצון הוא הכול – היסוד ממנו אנו יוצאים לכל פעולה.
כל שם או מילה שמוזכרים, מציינים למעשה את הרצון. בחכמת הקבלה מדברים על עביות המסך והרשימות הקובעות את מצב הנשמה. כך גם כאן, מדברים על אותם שינויים שאנו עוברים, רק שהשפָה היא אחרת.
"לך לך" פירושו, שהאדם תמיד צריך להרגיש שתחילת דרכו היא יסוד, ודווקא כשהוא עובר ממצב למצב – הוא מתקדם. הוא חייב לבצע את הפקודות האלה, לעבור ממצב למצב, עד שהוא מגיע לגמר התיקון שלו. לכן, "לך לך" היא הפעולה שהבורא מצפה מאיתנו לבצע.
מכאן שנוכל לנקוט צעדים, רק אם נבין שכל שינוי יכול להתרחש באמצעות החיבור בלבד. כל ההבדל בין המדרגות הרוחניות הוא שהאדם הולך ונעשה יותר ויותר מחובר, ומחבר את כל היוצרות שבו להשגת המטרה. אין דבר הנברא כך סתם, האדם צריך את כל כוחות הנפש הללו: את פרעה, את לוט, את מקנה אברהם, את מקנה לוט, את המלכים שנמצאים בארץ, את בלעם, את בלק, את המן, את הרשעים והצדיקים. בסופו של דבר, התורה מלמדת אותנו איך אנחנו מחברים את כל כוחות הנפש האלה שלנו, ומגיעים להיות אדם שלם.
מהי ארץ כנען? מה משמעותה בתוך הרצון?
כנען היא ארץ הקודמת לארץ ישראל. היא אחת המדרגות – הדרגה הקודמת לארץ ישראל.
האם אחרי שמתעוררת הנקודה שבלב, האדם כבר בדרך לרוחניות?
כן. לאחר שמתעוררת באדם הנקודה שבלב הוא אינו מסוגל להיות ב"בבל". הוא חייב לעבור את "בבל" כדי לעלות לדרגת "ארץ כנען". הוא מתקדם עם אלה שמצטרפים אליו – עם אותם רצונות שהוא כן יכול לעבוד איתם – ועולה לדרגה אחרת, שבה הוא כבר חושב בכיוון של השפעה וחסד, בכיוון שמסמל לנו "אברהם".
1 בראשית יב, א.
"לך לך לתקן את עצמך"
"כיוון שראה הקב"ה את ההתעוררות שלו ואת התשוקה שלו, מיד נגִלה עליו
ואמר לו, לך לך. לדעת את עצמך, ולתקן את עצמך. שיפסיק לשקול את כוחות
העליונים, אלא שיעלה מ"ן וימשיך זיווג עליון על המסך הזה שנגלה לו, שבזה יזכה
להמשיך דעת לעצמו, ויתקן את עצמו".
זוהר לעם, לך לך, 28
מושגים
לך לך
צא מרצונך, ואין זה חשוב עד כמה הוא נראה לך טוב. אתה חייב להגיע למצב חדש, למדרגה חדשה. "לך לך" מציין, בכל פעם, כי תהיה בדרך ובעלייה.
כנען
כנען זו ארץ ישראל, שעדיין אינה מתוקנת באופן מלא.
רעב
"רעב" משמעו שאיני יכול למלא את הרצון או את הרצון לקבל שלי – אם אני נמצא כמצרי, או שאיני יכול למלא את הרצון להשפיע – אם אני נמצא כיהודי המבקש ייחוד עם הבורא.
אחות
ישנם כינויים אחדים לרצון לקבל שהאדם משתמש בהם: "אחות", "אישה" ו"שפחה". "אחות" היא הרצון לקבל שאתה יכול להשתמש בו בחכמה, במילוי חכמה, "אמור לחכמה, אחותי את".
שפחה ואישה
"שפחה" – כשאדם משתמש ברצון להשפיע על מנת להשפיע. "אישה" – כשאדם ממלא אותה בלקבל על מנת להשפיע, שממנו כבר אפשר להוליד בנים.
פריון, ילודה
כשהאדם מוליד את המדרגה הבאה שלו, את המצב הבא שלו.
ברית
כשאדם רוכש כוח רצון, הבנה, הרגשה ותמיכה, שעוזרים לו לעבור ממצב למצב בלא להיכשל.
אם אנחנו אוהבים ויש בינינו אהבה היום, אנחנו כורתים ברית על מנת שהיא תתקיים גם מחר.
הברית עוזרת לנו, כשאנחנו רוצים מאוד שזה יקרה גם מחר. הברית היא כוח בטבע העוזר לנו
לשמור את המצב.
השגת מדרגה שהיא עליונה יותר מהקודמת, נעשית על ידי עביות הרצון החדש, ועל ידי הכוונה החדשה שעל פני הרצון. אם האדם עושה זיווג דהכאה, הוא מגיע לגילוי האור העליון בדרגה שבה עשה את הזיווג.
מה הכוונה בכך ש"הקדוש ברוך הוא" ראה את ההתעוררות שלו?
אדם מקבל את ההתעוררות מהתכנית הכללית של הבריאה. לכל אחד מאיתנו יש זמן משלו שבו הוא מתחיל להתעורר. המנוע הכללי של כל הנשמות מסתובב כמו מונה ומוציא לכל אחד פקודה. פתאום אדם מתעורר, פתאום הוא רוצה, כך מוליכים אותו בחיים. לאחר שנותנים לו פעם, פעמיים התעוררות רוחנית, הוא מחויב להיענות, לקחת יוזמה ולהתחיל להתקדם לבד.
מה קורה כאשר האדם מגלה שאינו יכול להתקדם יותר?
כשהאדם מתחיל פתאום לגלות שאינו יכול להתקדם עִם הרוחניות, משמע שהוא שוב נופל לרצון האגואיסטי, לפרעה, הוא יורד שוב למצרים. זה התהליך הנכון, גם זה צריך לקרות. עליו להגדיל את האגו שלו כדי להתקדם קדימה, כי זהו כל החומר שלו. זהו כל חומר הבריאה, הרצון לקבל הגדול. בלי פרעה האדם לא יכול לצאת ולהגיע להר סיני.
האדם חייב "הר" גדול של רוע, של שנאה, שאותו הוא לוקח מ"פרעה". כל הרצון שהתגלה בו הפך להיות להר, שסביבו הוא חש את השנאה לאחרים. אז, הוא אומר, "אני חייב תורה", "אין ברירה, אני חייב את הכוח הברור שיתקן אותי," שנקרא "המאור המחזיר למוטב".
ההתקדמות היא תמיד בשני כיוונים: מצד אחד הרצון האגואיסטי גדל, ומצד אחר על האדם לדאוג שתהיה לו הכוונה להשפיע.
מה זו "קליפת ימין"? ואיך מאברהם, שהוא תכונת החסד, נולד משהו שהוא קליפה?
תכונת אברהם היא רק בתחילת הדרך, כשעדיין האדם אינו מתוקן כולו. משמע, זהו הרצון ההתחלתי של האדם שהוא זך, שחסרה לו עביות. כשהוא מחבר לעצמו עביות כדי לצעוד ולהתקדם אזי, מתוך הבירורים של הרצון, ימין ושמאל מתחברים. עליו לחתוך ולברר עם אילו רצונות הוא יכול לעבוד ועם אילו רצונות הוא עדיין אינו יכול לעבוד, אף על פי שלאחר מכן, יתקן אותם בדרגות מתקדמות יותר.
זאת ועוד, על ידי הולדת הבן, עם הרצון החלקי שלו הנקרא "הגר", התנאי שלו משתנה. שַרי הופכת להיות שרה, ואברם הופך להיות אברהם. אין זה סתם שינוי שם, אלא שמתוך התיקונים האלה מגיעים למצב שבו הם עובדים עם רצון חדש – רצון אחר – "שרה", וכוונה חדשה – "אברהם" – המוליד את תחילת האומה.
האם תחילתה של האומה היא יצחק?
לא רק יצחק. בסך הכול יש שלושה קווים: קו שמאל, קו ימין, וקו אמצעי שזה ישראל. בנוסף, לקווים יש גם שתי "קליפות": ישמעאל מימין ועֵשָֹו משמאל. אין זה אומר שהם פסולים לגמרי, אלא שבמשך הזמן גם הם יתוקנו.
אנחנו רואים שעד היום "קליפת ימין", "ישמעאל", נלחמת בכולם.
זה יהיה כך עד גמר התיקון, עד שנתכלל יחד, עד שכולנו נתחבר יחד.
האם ה"חיתוך" ברצונות הוא ברית המילה?
כן. אולם החיתוך אינו רק ברית המילה אלא גם הקליפות, שהן הרצונות שהאדם אינו מסוגל לעבוד איתם. לעת עתה הם קליפה, עד שיהיו לקדושה. הבעיה היא בו, הוא אינו מסוגל לעבוד עם רצונות כל כך גדולים בכוונה להשפיע. שכן, אם יקבל תענוגים יקבל אותם לעצמו, במקום להשפיע לזולת.
מה המשמעות של לכרות ברית עם הבורא?
לכרות ברית עם הבורא משמעו שהאדם מתחייב, בכמה שעליו להתחייב. הברית היא התארגנות פנימית מיוחדת באדם המאפשרת לו, יחד עם כוחותיו, להעמיד את עצמו במצב, שבו לא יטעה לעולם בכל המדרגות הבאות, אם יחזיק בעקרון מסוים.
האם באמצעות הברית הבורא יעזור לאדם?
הברית משמעה שהבורא עוזר לאדם. זה הטבע. הבורא = הטבע. "אני ה-ו-י-ה לא שניתי". משמע, שעכשיו הוא מכיר בעיקרון מסוים. אם יחזיק בו, מובטח לו שלא יטעה, שלא יסטה ולא יחטא. ההליכה הרוחנית היא תמיד לכיוון המדרגה שעדיין איננו מכירים, שאיננו יודעים אותה אף פעם. לכן עלינו להיות בטוחים שלא ניפול כשנלך. והברית היא הכוח המעביר את האדם בבטחה ממדרגה למדרגה.
קיימות שתי בריתות "ברית בין הבתרים" ו"ברית המילה". ברית המילה הפכה בעולם הגשמי למנהג של היהודים, למצווה עד היום. ויש אף האומרים שזהו מנהג אכזרי. מהו השורש הרוחני של ברית המילה?
השורש טמון בצורך להיפטר מהרצון לקבל שאין האדם יכול לתקן. כך אנחנו נוהגים כל הזמן, גם עם שרה והגר וכיוצ"ב. בכל פעם אנחנו מבררים את הרצון לקבל, שמצד אחד גדל יותר, ומצד אחר יש להפחית ממנו מעט כמו בסוף ה"פרצוף", עלינו להחליט שאיננו עוסקים בחלק הזה לעת עתה. על כך מדברות גם המצוות: מצוות עשה ומצוות לא תעשה. למה לא תעשה? משום שיש רצון שאינך יכול להשתמש בו.
לכן, בכל מצב ומצב עלינו להבדיל בין הרצון שמשתמשים בו ובין הרצון שאין משתמשים בו. מקום הבירור נקרא "ראש הפרצוף". זה עיקר הבירורים שעלינו לעשות תמיד לפני כל החלטה.
האם העֹרלה היא הרצון שאי אפשר להשתמש בו?
כן. גם הערלה ופריעה ועטיפת דמא, שהם כל התיקונים סביב ברית המילה, כמו היום השמיני וכדומה. אלה הם כל התיקונים העוסקים בגודלו של הרצון ובאופיו, שלעת עתה איננו מסוגלים לעבוד איתם לטובת הזולת וגם לא לטובת עצמנו. זאת, משום שאנו נמצאים ברוחניות ולא משתמשים בהם. ההחלטה לא להשתמש בהם נקראת ברית מילה.
מוזכר שלוט נופל בשבי – בשבי של מי? מה זה שבי?
בשבי של הרצון האגואיסטי, של סדום. סדום, בהשוואה למצב שאנחנו נמצאים בו, הוא מצב של צדיקים גדולים, ואנחנו עוד אומרים מידת סדום.
הכוונה שעברנו את "מידת סדום"?
כן. "מידת סדום" זה שלי שלי, ושלך שלך. איני נוגע לך, ואתה אינך נוגע לי. גם אם יש משהו שאני יכול לגנוב ממך, איני גונב. גם אם אני יכול במשהו להשתמש בך ודרכו לנצל אותך, איני עושה זאת. איני מוכר לך משהו רע או מפעיל עליך מניפולציה באמצעות פרסומת– איני מנצל אותך.
אם כך מידת סדום – זה לא נשמע כל כך רע.
כן. ברור. אם היינו מגיעים היום למידת סדום, זו הייתה בעבורנו עליית מדרגה. לא מן הסתם לוט נכלל בה, כי הוא בכל זאת קרוב לאברהם, שתי התכונות האלה אינן כל כך רחוקות. אברהם בא להציל אותו, כי בתכונה הזאת הנקראת סדום יש צורך להוציא משהו לתיקון. לכן אברהם שבא לסדום, מברר מתוך הרצונות והתכונות הללו של סדום, אם אפשר להוציא מהן עוד משהו. כל היתר שאינם מסוגלים לברר, חייבים לעבור את "הפיכת סדום".
המסר המרכזי של הפרשה
המסר המרכזי של הפרשה הוא באמת "לך לך". זאת, משום שאנחנו עוברים ממצב למצב
רק על ידי שינוי הרצון שבנו. בכל רגע אנחנו מבררים ומלבנים את הרצונות שבנו, כדי להחליט
באילו רצונות אפשר להשתמש, ובאילו רצונות עדיין לא, אילו רצונות יש ל"הרוג", ואילו יש
ל"חתוך" מעצמנו.
האדם תמיד מברר עם מה הוא יכול להתקדם קדימה ולהגיע באמצעות "אהבת הזולת
לאהבת ה'". "לך לך" – זו הדרך שמנחה אותו, ורק בה הוא הולך.